שלום ולא להתראות חרדת נטישה יקרה שלי!

מכירים את התחושה המעקצצת הזו בבטן שלא נותנת מנוח המכריחה אותך לפתוח את הטלפון כל רגע לראות אם יש סמס חדש, או שיחה שפספסתם, ומתח פנימי שהולך וגובר מרגע לרגע למה זה לא קורה? למה הבחור/ה שהכרתם רק אתמול לא יוצרים איתכם קשר? והמחשבות דוהרות בטירוף בזו אחר זו: אולי לא מצאתי חן בעיניו, זה בטוח קשור לשמלה הכחולה הזו שלבשתי ואוף אם רק הייתי שומעת לחברה שלי והייתי לובשת משהו אחר, לא, לא, זאת העובדה שבקושי אמרתי שלום, הוא רק לא יודע שכמעט נחנקתי מהתרגשות והוא בטח חושב שלא התלהבתי ממנו. לא, זה לא זה. זה בגלל הטלפון שקיבלתי באמצע השיחה בינינו ודיברתי כמה דקות עם אמא לגבי התוכניות שלי מחר בבוקר והוא בטח חושב שאני מה זה ילדותית. אוף, למה אמא היתה צריכה להתקשר דווקא ברגע הזה. וזה לא מפסיק. עוד מחשבה שרודפת

לידתה של זוגיות

ראש חודש אלול, על פירושו היפה "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו'), פוגש אותי במחשבות על זוגיות בת זמננו, ובשאלות האם אנו עדיין מחוייבים לאותה משמעות עמוקה לה מכוונת היהדות בבניית הזוגיות, אך כיום גם מושפעת רבות גם מאמונות העולם המערבי. הזוגות היפים והמקסימים האלו, צעירים ומאושרים, העומדים יחד מתחת לחופה וכל המשפחה המתרגשת ומאושרת מסביבם, באים בברית הנישואין ולא יודעים כי הערב המיוחד הזה אליו התכוננו חודשים רבים הוא רק תחילתו של מסע, לו אני קוראת הריון הזוגיות. גם החופות המהודרות ביותר, וגם האולמות המפוארים ביותר וכך גם הקייטרינג המשובח והמפיות התואמות למפות והברכות שישפכו עליהם בשבוע שלאחר הנישואין, לא ימנעו מהם את הצורך להרות ביחד את הזוגיות שלהם, ללדת אותה לעולם ולגדל ולטפח אותה בדיוק כ

פוסטים אחרונים
ארכיון
תגיות
No tags yet.