מוצאי שבת של פרשת "אמור" והמילה "קורבן", איך לא, לא מפסיקה לרדוף אותי. הקרבת הקורבנות על כל פרטיה ודקדוקיה, מה היא אמורה ללמד אותנו לחיים? מדוע היא כה חשובה בעבודת הכהנים עד כדי כך שהיא מבדילה אותם ומרימה אותם משאר העם? ולא סתם, אלא שהקורבן והמקריב יהיו שלמים ומלאים, ללא מומים ופגמים, ואיזה שיעור מאלף, כי יש לנו גם צ'אנס נוסף, היום, פסח שני, חג ההזדמנויות החוזרות, חג התיקון, חג של מועדי ב', כי כך השם רצה, שלכל אחד מאיתנו תהיה האפשרות להתקרב אליו גם אם במועד א' לא היה מוכן לכך