החל מסיפור הבריאה בה יוצר ה' את האדם ומתייחס אליו כאל בן, מבקש אותו, רוצה בשבילו את הטוב ביותר, את גן העדן, מחפשו בשבילי החיים או הגן וקורא לו "אייכה?", כועס עליו כשהוא סורר מדרכו, מעניש אותו אך גם מכוונו להמשך חייו, דרך פרשת נח ופרשות נוספות המתארות לנו בפרוטרוט שושלות של דורות המסמלות את ההמשכיות הבין-דורית בה אב מוליד את בנו וכך הלאה והלאה, מובהר לנו כי דרך השם מלאה במשמעות רבה להמשכיותה של שושלת משפחתית על פי סדר ההולדה. אולם בפועל, לעיתים קורה שאמא, או זוג הורים, מחליטים שלא לגדל את הילד שהרו והולידו, ומוסרים אותו למשפחה אחרת חשוכת ילדים או אשר מסיבה אחרת החליטה לאמצו. אימוץ של ילד הוא תהליך מורכב ומתמשך, לעיתים כואב מאד ורב השלכות, לא כולן מודעות בהכרה ובתודעה, הן עבור ההורים והן עבור
הפעם הראשונה שהמילה "שמחה" חלחלה עמוק לתוך הוויתי ונשמתי היתה באומן. שם גם הבנתי והצלחתי להודות בפני עצמי שאיני זוכרת רגעים רבים מדי מאז ימי ילדותי ועד בגרותי של שמחה כזו. ניסיתי לשכב במיטתי שם בבית-קרמר באומן, ולהחיות תמונות ילדות ולדמיין רגעים מאושרים עם אבא ואמא. בטוח שהיו כאלו אך נדרש ממני מאמץ רב להאמין שאכן הייתי שם ילדה מאושרת ושמחה בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אולם כיוון שהיו אלו ימים ספורים בלבד לפני שהיינו אמורים לעלות לקברם לציון 5 שנים למותם, העדפתי לצייר את התמונות באור הבהיר ביותר שרק יכולתי להעלות בדמיוני ולראות אותם יחד עמי הורים צעירים ושמחים עם בתם השלישית, ואת עצמי משתקפת בשמחה הניבטת מעיניהם לומדת באמצעות השתקפות זו כי אני אהובה ורצויה, שמחה ומשמחת בנוכחותי ומעצם קיומי. הימי
