סימן טוב ומזל טוב

בס"ד אתמול באמצע ההכנות לשבת ולחג נשברה לי צלחת. כצפוי, קריאות ה"מזל-טוב" בקעו מכל חדרי הבית. כיוון שהייתי במצב רוח מרומם התחלתי לזמזם את השיר "סימן טוב ומזל טוב" לעצמי בעודי אוספת את שברי הצלחת אך אז התקרב אלי בני ואמר לי – אמא, התבלבלת! סימן טוב קשור לחתונה, לא לצלחת שזה אך נשברה. אממממ, עניתי, או קי, משהו כנראה שאני לא יודעת או שכחתי, אנא תסביר בבקשה?. מזל טוב זה ברור – זוג המקים בית חדש בישראל ראוי להרבה מזל וברכה. אמנם כתוב בגמרא במפורש ש"אין כוכבים ומזלות נמצאים בישראל", אך נהוג לומר זאת בבחינת לא יועיל לא יזיק. מצאתי תחליף יפה לברכה זו אצל הרב צוקרמן המייעץ לברך "ברכת ה´ עליכם" במקום לאחל "מזל טוב" לזוג הבא בברית הנישואין. אך ה"סימן טוב" קשור למשהו אחר. מובא ממקורותינו; אומרים לחת

כולנו זקוקים לקשב

בס"ד ספר "דברים" המרגש מסתיים בפרשת "האזינו" שיש המכנים אותה שירה, בדומה לשירת הים. אך בניגוד לשירת הים שכולה אומרת הלל והודייה שירת "האזינו" יש בה גם תוכחה; אני משה, יודע שאתם יכולים לבחור בין הטוב ובין הרע, אך אני גם מוכיח אתכם מה יקרה אם לא תקשיבו. משה מגדיל לעשות ומעיד את השמים והארץ כעדים לכך שהוא התריע בפני עם ישראל על הדברים הללו, כך שלא יוכלו להגיד לעולם: "לא ידענו". "לא אמרו לנו". "לא הזהירו אותנו"; "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי". (במדבר לב א). אך לפני כן עוד פרשות רבות מתחנן משה לעמו ישראל שיקשיבו, ישמעו, יפנימו. האם הם שומעים? האם האם מקשיבים? זאת רק ההסטוריה יכולה לספר לנו את באמצעות סיפורו של עם ישראל. אך אותה פנייה להאזנה, להקשבה, ל

להסתכל לאמת בעיניים

בס"ד בכנס פסיכולוגים שנערך לאחרונה נעשה תרגיל יפה; על השולחן היתה מונחת ערימה של וידויים של אנשים שנאספו על ידי מארגני האירוע. כל אחד מהמשתתפים היה צריך לקחת מספר וידויים ולהקריא אותם בקול. היו שם וידויים מסוגים שונים ומגוונים: אשה שהתוודתה על כך שהיתה מפליקה לאחותה הקטנה בלי שהוריה ידעו. גבר שהתוודה על כך שבחר באינטרנט בד"ר אשכנזי במקום בד"ר מחמוד ללא קשר לרמת התמחותם, אשה שראתה את שכנתה עמוסה בשקיות ותינוקת על הידיים ולא עזרה לה, חייל שחשב שיכל להציל את חברו ממוות ולא עשה כן, וכך וידוי אחר וידוי. הוידוי של האחר שיחרר משהו אצל אותם בעלי מקצוע שתמיד עסוקים בלעזור לאחרים וסייע להם להתחיל ולשחרר את הוידויים האישיים שלהם. מארגני האירוע נתנו לכל אחד מהם כרטיס פלסטיק קטן אותו קיפל למפרש שהונ

מועדים לשמחה? לאו דווקא אצל הרווקים

סיימנו את ליל הסדר, הוזמנו על ידי בני משפחה, הזמנו אלינו חברים. ניצלנו את הזמן לנסוע בחול המועד עם הילדים ובלעדיהם ברחבי הארץ, שרנו בשביעי של פסח את שירת הים בעוז ובשמחה, והתחלנו להתכונן למעמד הר סיני וקבלת התורה בספירת העומר. אך אני לא שוכחת שישנם כאלו שימים אלו של שמחת המועדים הם בשבילם סיוט מתמשך. יש בינינו רבים (ויש האומרים שרבים מאי פעם) הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות, האלמנים והאלמנות, שהחג הזה, שבוע שלם, היה בשבילם קשה מנשוא. להתמודד עם בדידות גם כשהנך מוקף בבני משפחה. ללכת לבית כנסת לבד ולחזור לבד, גם אם הכבישים עמוסים אנשים שחוזרים יחד עמך הביתה, לשבת סביב שולחן החג (שוב) לבד, בלי בן זוג, או בת זוג, גם אם אתה מוקף אנשים זוהי חוויה שרק מי שעוברה יודע כמה קשה היא, ואם בשבת מדובר ע

הורים הסובלים מדכאון לאחר לידה

כיצד קורה שאחרי ארוע כה נפלא - במהלכו בראנו חיים ואפשרנו לנשמה חדשה לרדת לעולם - נשים נכנסות לדכאון, ולא רק זאת, מפתיע ככל שישמע, גם גברים עלולים לסבול מתסמונת זו? "אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא". איזה פיוט מקסים (ככל הנראה של אבן גבירול) ובכמה מילים פשוטות אפשר לכוון וללמד על הדרך הנכונה ועל הסדר הנכון לתכנן, לברוא, ליצור דבר, ואחר דבר מתוך דבר, בשלמות של רקמת תחרה עדינה, רקמה אנושית המושתתת על יסודות בריאים ומוצקים. קודם הבריאה כולה, ורק לאחר מכן האדם. כך בסדר הנכון, אנו מכינים קודם את הקן ורק לאחר מכן מביאים את הצאצאיםבונים זוגיות יציבה ובריאה שרק לתוכה אפשר להביא ילדים, בונים את עצמנו כעולם שלם לפני שאנו יכולים לברוא אדם. חייבת להיות בשלות ומשילות, דרך ברורה והכוונה, לפני שממשיכים

סוד ההקשבה

הם באים זוגות זוגות לקליניקה, ממש כאילו המבול כבר כאן, והעולם הולך להיחרב מעל ראשם. שפופי ראש, לא מאמינים, אבודים, רוצים כבר לראות את היונה עם עלה הזית, אך חסרי סבלנות לעבור את תהליך השינוי וכל תא בגופם זועק את חוסר ההקשבה שהם חווים בתוך הקשר הזוגי, ואז מתחיל המבול; "הוא עשה לי", "היא אמרה לי", "היא לא עשתה", זרם מילים בלתי פוסקות וחסרות חשיבות. ה"אין" זועק מכל פינה, החוסר, הריק - אין ביניהם הקשבה, אין ביניהם אמפטיה, קבלת השונות ואהבתה. כל אחד מהם שקוע בתחושות הנוצרות כאשר שני אנשים לא מסוגלים לתקשר ביניהם למרות ששניהם דוברים את אותה שפה; חוסר אונים, עצבות, תחושה שלא מבינים אותי, לא איכפת ממני, לא שומעים אותי, ייאוש. קל לפעמים להתאהב בגלוי, במה שנראה דומה לנו, אך אז נבקע ים-סוף ומתוך מציא

במה אברכך בני

בס"ד במה אברכך בני? קודם כל להיות אתה עצמך, לא להתבייש ולא להיות מובך, כי כשאתה יודע את עצמך מאהבה , יש לך סיכוי לחיות חיים מלאים שיש בהם אבחנה בין עיקר וטפל. יש לך דרך ברורה לצעוד בה, שאתה גאה להיות בדרך הזו או חלק מהמשפחה הזו ומהעם הזה. ותבין שיש אנשים שרק בנשמת חייהם האחרונה הפנימו שבאמת באמת? הם חיו חיים של אחרים, כי לא העזו לעצור את השקר של עצמם. לפני כשבוע חל יום ההולדת של בני הבכור, ותהיתי במה אברכו. הילד שלי הפך לנער, ומנער לבחור, וכעת כשהוא עומד בפני עוד אחת המדרגות המשמעותיות במסעו בעולם זה, וחיפשתי את המילים שיבטאו את תחושותי כלפיו במקום המיוחד הזה בחייו בו הוא נמצא. אך תנו לי טיפה לחזור מעט אחורה; אם יש תפילה שאני מצטערת שאיני יכולה לאמרה מדי יום היא זו הנאמרת בעת הנחת התפילין

ניצבים בברית הנישואין

בס"ד רגע לפני הכניסה לארץ, בהתרגשות עצומה של אב הנפרד מבניו, מלמד אותנו משה עוד שיעור חשוב על מושג הברית; אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (דברים כט ט-יא). גם בבריתות אחרות אנו "ניצבים", כמו בטקס בו אנו באים בברית הנישואין; כל העומדים מתחת לחופה "ניצבים" לקראת מעמד כריתת הברית בין בני הזוג. רגע מרגש, הדמעות זולגות, האהבה והיראה מרחפות באויר, עוד רגע הרב יקדש את הזוג ויביא אותם בברית הנישואין. דברי ההמשך של משה רלוונטים גם כאן; לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַב

פוסטים אחרונים
ארכיון
תגיות
No tags yet.