הדור האבוד של הפרעת הקשב והריכוז

ככל שהמושג ADHD הפך מוכר יותר, כך נדמה שלעיתים אנחנו מבינים פחות את משמעותו האמיתית, ולא פחות מפתיע הוא כמה אנשים אפילו לא אובחנו למרות שנים של קשיים.

כמעט כל אחד מאיתנו מכיר היום מישהו עם "הפרעת קשב וריכוז". הורים מכירים ילדים המאובחנים עם ADHD מורים פוגשים תלמידים כאלה כמעט בכל כיתה, ומבוגרים רבים נוטלים ריטלין, קונצרטה, ויואנס, אטנט או תרופות אחרות כדי לסייע להם להתמודד טוב יותר עם שעות הלימודים, העבודה או הדרישות היומיומיות. עבור רבים מהמטופלים, התרופות אכן מקלות על הקשב, מסייעות להפחית אימפולסיביות ומאפשרות תפקוד יעיל יותר בזמן שהן פעילות. עם זאת, הן אינן "מרפאות" את הפרעת הקשב והריכוז, אינן מלמדות כיצד לנהל זמן, להתארגן, לקבל החלטות או לווסת רגשות, והשפעתן בדרך כלל מוגבלת למשך הזמן שבו הן פועלות בגוף.

במקביל, השפה היומיומית התמלאה באמירות כמו "אני מרגיש כמו הפרעת קשב מהלכת" או "למי אין היום הפרעת קשב?". דווקא משום שהמושג הפך כה נפוץ, קרה לו דבר מעניין: ככל שאנחנו מדברים עליו יותר, כך היטשטשה לעיתים ההבחנה בין קשיי הקשב והעומס המאפיינים את החיים בעידן הדיגיטלי לבין הפרעה נוירו-התפתחותית אמיתית, בעלת השלכות משמעותיות על התפקוד, מערכות היחסים, הדימוי העצמי ולעיתים גם על מסלול החיים כולו.

כמי שעובדת שנים רבות עם מטופלים המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז, וכאם לילדים עם ADHD חשבתי שאני מכירה היטב את התחום. הכרתי את האבחנות, את התרופות, את ההתלבטויות סביב מינונים ואת תופעות הלוואי. הכרתי את הקושי של הורים ומורים, ולעיתים אף הפניתי מטופלים לאבחון לאחר שזיהיתי סימנים אופייניים.

ואז שמעתי את פרופ' יורם יובל מתאר את ההפרעה דרך עבודתו של אחד החוקרים המשפיעים ביותר בתחום, פרופ' ראסל ברקלי. לפתע הבנתי עד כמה התמונה שהחזקתי בראשי הייתה חלקית. לא משום שהמידע שהיה בידי היה שגוי, אלא משום שהוא התמקד בעיקר בשאלה האם האבחנה נכונה והאם התרופה מתאימה, ופחות מדי בשאלה אחרת: מה באמת עובר על האדם שחי עם ההפרעה הזאת מדי יום?

הדור האבוד של הפרעת הקשב והריכוז

 ADHD הן ראשי התיבות של Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder 

במשך שנים נהגו להבחין בין ADD שבה בלטו בעיקר קשיי קשב, לבין ADHD שכללה גם היפראקטיביות ואימפולסיביות. כיום, בעקבות המהדורה החמישית של ה DSM  (מדריך האבחון והסיווג של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, אחד משני מערכות הסיווג המרכזיות בעולם בתחום בריאות הנפש לצד ה-ICD של ארגון הבריאות העולמי) שתי האבחנות אוחדו תחת ADHD הכוללת שלושה מופעים:

• Predominantly Inattentive Presentation -  שבו בולטים בעיקר קשיי קשב.

•  Predominantly Hyperactive-Impulsive Presentation - שבו בולטים בעיקר היפראקטיביות ואימפולסיביות.

•  Combined Presentation - המשלב בין השניים.

מבחינה אבחונית מדובר בשינוי חשוב. מבחינה אנושית, הוא חושף בעיה אחרת.

רבים עדיין מדמיינים ילד שאינו מסוגל לשבת בכיסא כאשר הם שומעים את המונח ADHD  אלא שחלק גדול מהאנשים המתמודדים עם ההפרעה אינם נראים כך כלל. הם היו הילדים השקטים בכיתה. הם חלמו בהקיץ. הם איבדו ציוד. הם שכחו משימות. הם קיבלו הערות על כך שאינם מממשים את הפוטנציאל שלהם, שהם עצלנים, מפוזרים או לא מתאמצים מספיק. חלקם לא אובחנו מעולם.

אחרים אובחנו, אך איש לא הסביר להם באמת מה משמעות האבחנה מעבר לשאלה האם לקחו את הכדור בבוקר.

כך נוצר אולי "הדור האבוד" של הפרעת הקשב והריכוז: מבוגרים שלא אובחנו כלל, או מבוגרים שיודעים שיש להם ADHD אך מעולם לא קיבלו שפה שתאפשר להם להבין כיצד ההפרעה משפיעה על חייהם.

ברקלי והמהפכה בהבנת ADHD

כאן נכנס לתמונה פרופ' ראסל א. ברקלי, פסיכולוג קליני ונוירופסיכולוג אמריקאי, הנחשב לאחד החוקרים המצוטטים והמשפיעים ביותר בעולם בתחום הפרעת הקשב והריכוז. במשך למעלה מארבעה עשורים חקר ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD . הוא כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס ובהמשך כפרופסור לפסיכיאטריה קלינית בVirginia Commonwealth University.

תרומתו המרכזית הייתה שינוי השאלה עצמה.

במקום לשאול כיצד אנשים עם ADHD מתקשים להתרכז, ברקלי שאל כיצד הם מתקשים לנהל את עצמם לאורך זמן.

הוא הציע לראות את ADHD כהפרעה של עיכוב התנהגותי (Behavioral Inhibition): אין הכוונה רק ליכולת לשבת בשקט או לא להתפרץ. מדובר ביכולת לעצור תגובה מיידית, להחזיק מטרה עתידית בראש, לשקול חלופות, לדחות סיפוק מיידי ולפעול בהתאם למה שחשוב בטווח הארוך.

מתוך הפגיעה בעיכוב ההתנהגותי נפגעים גם התפקודים הניהוליים (Executive Functions)  - אותם תהליכים המאפשרים לנו לארגן את חיינו, לנהל זמן, לקבל החלטות, להתמיד, לווסת רגשות ולהוציא לפועל מטרות.

התפקודים הניהוליים שברקלי התמקד בהם

אחד המושגים שתפסו אותי יותר מכל היה Time Blindness   - עיוורון לזמן.

מבחוץ, איחור כרוני נתפס לעיתים כחוסר אחריות או כחוסר התחשבות. עבור האדם עצמו, מדובר לעיתים בחוויה שונה לחלוטין של זמן. העתיד אינו נחווה תמיד כממשי מספיק כדי לארגן את ההתנהגות בהווה. ילד יכול להבטיח בכנות שיחזור עד שתים-עשרה ולא להבין כיצד הזמן חלף. מבוגר יכול להיות משוכנע שיש לו די זמן לצאת מהבית, עד שהוא מגלה שוב שאיחר.

הבנה זו אינה מסירה אחריות. היא מאפשרת לשאול שאלות אחרות. במקום "למה שוב איחרת?", אפשר לשאול: "איך אתה חווה זמן, ואילו כלים יכולים לעזור לך לנהל אותו טוב יותר?"

קושי נוסף שעליו דיבר ברקלי הוא  Task Initiation - היכולת להתחיל משימה. הציבור מכיר זאת בדרך כלל בשם "דחיינות" (Procrastination) אלא שדחיינות אצל אנשים רבים עם ADHD  אינה עצלנות. רבים מהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, מבינים את חשיבות המשימה, מודאגים מכך שאינם מבצעים אותה ואף כועסים על עצמם. ובכל זאת, המעבר בין הידיעה לבין הפעולה נתקע.

במקום לשאול "אם זה חשוב לך, למה אתה לא עושה את זה?", אפשר לשאול: "מה יעזור לך להתחיל?"

האם פירוק המשימה לצעדים קטנים יותר יסייע? האם קביעת זמן התחלה ברור? האם שותפות של אדם נוסף?

זיכרון העבודה  - Working Memory, הוא יכולת נוספת שנפגעת אצל חלק מהאנשים. זהו הזיכרון שמאפשר לנו להחזיק מידע פעיל בראש בזמן שאנחנו משתמשים בו: לזכור למה נכנסנו לחדר, מה רצינו לומר, אילו שלושה דברים תכננו לקחת לפני שיצאנו מהבית. כאשר זיכרון העבודה אינו יציב, האדם עשוי להיראות לאחרים מפוזר או לא קשוב. בפועל, הוא מתמודד עם קושי לשמור על הרצף הפנימי של הפעולה.

גם כאן, ההבנה משנה את התגובה. במקום "איך שוב שכחת?", אפשר לשאול: "איך נוכל לעזור למידע החשוב הזה להישאר נגיש?"

תחום נוסף הוא Emotional Self-Regulation  - ויסות רגשי.  אנשים רבים עם ADHD מתארים עוצמות רגשיות גבוהות, רגישות לביקורת וקושי להירגע לאחר תסכול. הביקורת חודרת עמוק. הכישלון נחווה בעוצמה רבה. הרגש מציף מהר יותר.

כאשר מבינים זאת, אפשר להפסיק לראות באדם "דרמטי" או "רגיש מדי", ולהתחיל לחשוב כיצד ניתן לסייע לו לפתח כלים של ויסות, השהיה והרגעה.

 תכנון וארגון -  Planning and Organization, אינם מסתכמים בחדר מבולגן. מדובר ביכולת לפרק משימה לשלבים, להעריך כמה זמן כל שלב ייקח, לקבוע סדרי עדיפויות ולשמור על רצף פעולה.

גם קבלת החלטות היא חלק מן התמונה. אצל חלק מהאנשים הקושי מתבטא באימפולסיביות ובקבלת החלטות מהירה מדי. אצל אחרים הוא מופיע דווקא כהיסוס מתמשך, דחיית החלטות או שיתוק מול ריבוי אפשרויות. ההחלטות הקטנות והגדולות של החיים - זוגיות, עבודה, כסף, הורות - עלולות להפוך למעמסה מתישה.

אצל חלק מהמבוגרים, הקושי בקבלת החלטות אינו מתבטא רק בהתלבטויות יומיומיות. הוא עשוי להשפיע גם על היכולת לזהות מה באמת מחפשים בקשר זוגי. לעיתים, אימפולסיביות, קושי לעקוב אחר משימות קטנות או שכחה של מחוות שנתפסות בעיני הצד השני כמובנות מאליהן - כמו שליחת הודעה לאחר פגישה או מענה בזמן - עלולים להתפרש כחוסר רצינות או כחוסר עניין, גם כאשר האדם עצמו דווקא מבקש מאוד ליצור קשר משמעותי.

חשוב להדגיש: לא כל אדם עם ADHD יחווה את כל הקשיים הללו. לא כולם יחוו אותם באותה עוצמה, ולא כולם יסבלו מהם באותם תחומי חיים. בדיוק כפי שלא כל אדם עם דיכאון, סוכרת או מחלה גופנית אחרת נראה אותו הדבר, כך גם ADHD היא רצף רחב של מופעים ולא תבנית אחידה.

הסבל הבלתי נראה

דווקא משום שאנשים רבים עם ADHD אינם נראים "חולים", קשה לעיתים לראות את הסבל שהם נושאים. הם יכולים להיות מצחיקים, כריזמטיים, יצירתיים, מלאי אנרגיה ובעלי חשיבה מקורית. חלקם מצליחים מאוד מבחינה מקצועית וכלכלית. דווקא משום כך, קשה לדמיין כמה מאמץ הם משקיעים כדי לעשות דברים שאחרים עושים כמעט באופן אוטומטי.

רבים מהם גדלים עם מסרים כפולים: "אתה כל כך מוכשר, למה אתה לא מממש את עצמך?", "את כל כך חכמה, למה את שוב מאחרת?", "אם רק היית מתאמצת יותר". חלקם מפנימים את המסרים הללו והופכים אותם לחלק מזהותם.

צעיר שסיים את שירותו הצבאי הגיע לטיפול כשהוא משוכנע שמשהו בו "דפוק". לאורך השנים שמע שהוא עצלן, מפוזר, לא מממש את הפוטנציאל שלו ולא מתאמץ מספיק. ההערות שספג בבית הספר ובצבא הפכו בהדרגה לחלק מהאופן שבו תפס את עצמו. רק כאשר החלו להתברר בקליניקה סימנים להפרעת קשב וריכוז שלא זוהתה ולא טופלה לאורך השנים, והוא פנה לאבחון מסודר, נפתחה האפשרות לסיפור אחר. הסימנים הרי היו שם כל הזמן. הם הופיעו בילדות, בלימודים, בשירות הצבאי ובאופן שבו התנהל בעולם, אך איש לא חיבר ביניהם לכדי תמונה אחת בעלת משמעות. במקום זאת, הם פורשו שוב ושוב ככישלונות אישיים.

האבחנה לא מחקה בן לילה שנים של תסכול, בושה וביקורת עצמית, אך היא אפשרה לו להתבונן בעברו באופן אחר, להבין את המחיר ששילם מבלי לדעת על מה, ובעבודה טיפולית איטית ומקצועית להתחיל לעשות שינויים משמעותיים בחייו. בהדרגה הוא פיתח דרכי התמודדות מותאמות יותר, חווה הצלחות קטנות שהצטברו לתחושת מסוגלות גדולה יותר, ובנה לעצמו זהות שאינה נשענת עוד רק על ההנחה שמשהו בו פגום.

אלא שהתפקודים הניהוליים אינם מתקיימים בחלל ריק. הם פוגשים אדם בשר ודם, הנושא עמו שנים של הצלחות ואכזבות, ביקורת ותקווה. לכן, כדי להבין באמת את המחיר של ADHD צריך להרחיב את נקודת המבט מעבר להתנהגות עצמה.

חרדה, דיכאון והפצע של הביקורת

מחקרים מראים כי אנשים עם ADHD נמצאים בסיכון מוגבר לפתח חרדה, דיכאון ופגיעה בדימוי העצמי. לעיתים, לא ההפרעה עצמה היא שגורמת למצוקה, אלא שנים של ביקורת, אכזבות, תחושת כישלון ופער מתסכל בין היכולת לבין הביצוע.

ד"ר תומס א. בראון (Thomas E. Brown) פסיכולוג קליני וחוקר ADHD מאוניברסיטת ייל, תרם להבנה שהפרעת קשב וריכוז אינה מסתכמת בקשיי קשב בלבד. בעוד שברקלי שינה את האופן שבו אנו מבינים את המנגנונים העומדים בבסיס ADHD, תומס בראון הרחיב את המבט אל החוויה הנפשית של החיים עם ההפרעה. עבודתו סייעה להבין כיצד אנשים עם ADHD, ובמיוחד מבוגרים ובעלי אינטליגנציה גבוהה שלא אובחנו בזמן, עלולים לשאת לאורך שנים תחושות של כישלון, בושה ופגיעה בדימוי העצמי, ולפתח בשכיחות גבוהה יותר חרדה, דיכאון וקשיים רגשיים נוספים.

חלק מהמבוגרים עם ADHD מתמודדים גם עם רגישות גבוהה במיוחד לביקורת ולדחייה. הפסיכיאטר האמריקאי ד"ר ויליאם דודסון, המתמחה בטיפול במבוגרים עם ADHD תיאר תופעה שכינה Rejection Sensitive Dysphoria (RSD) ואף שאינה מופיעה כקטגוריה רשמית בDSM  ואינה מוסכמת באופן מלא במחקר, מטופלים ומטפלים רבים מזהים בתיאוריו חוויה של כאב רגשי עז בעקבות ביקורת, דחייה או תחושת כישלון.

עבור חלק מהמבוגרים, זו עשויה להיות אחת החוויות המטלטלות ביותר של ההפרעה: לא רק לשכוח, לאחר או להתקשות להתארגן, אלא גם לחיות בתחושה מתמשכת של "אני מאכזב", "אני לא מספיק" או "עוד רגע יגלו מי אני באמת".

כשהפרעת הקשב נכנסת לזוגיות

הפרעת קשב וריכוז אינה משפיעה רק על האדם עצמו. היא מתקיימת גם בתוך מערכות יחסים.

לא מעט זוגות מגיעים לטיפול כשהם משוכנעים שהם מתמודדים "רק" עם קשיי תקשורת, תחושת בדידות, כעסים או אכזבות חוזרות. רק בהמשך מתברר שלעיתים גם הפרעת קשב וריכוז שלא זוהתה או לא טופלה לאורך השנים מהווה חלק משמעותי מהתמונה. בן או בת הזוג מרגישים שהם מחזיקים לבד את האחריות על ניהול החיים: החשבונות, ההתחייבויות, לוחות הזמנים, המטלות והפרטים הקטנים. מן הצד השני, האדם עם ADHD מרגיש שהוא מאכזב שוב ושוב את האנשים החשובים לו ביותר.

הוא יודע ששכח. הוא יודע שאיחר. הוא יודע שהבטיח ולא הצליח לקיים. פעמים רבות הוא כבר כועס על עצמו הרבה לפני שמישהו אחר מספיק לבקר אותו.

לא פעם, שני בני הזוג צודקים. האחד אכן נושא בעומס גדול יותר. השני אכן מתמודד עם קושי שאינו נובע מחוסר אהבה, מחוסר אכפתיות או מחוסר רצון טוב.

הסימפטום עצמו אינו תמיד הבעיה המרכזית. המשמעות שכל אחד מייחס לו היא זו שעלולה להפוך אותו למוקד של כאב. איחור כרוני עשוי להיחוות אצל אחד מבני הזוג כחוסר נראות, כחוסר חשיבות או כהוכחה לכך ש"אני לא באמת חשובה". אצל האחר הוא נחווה ככישלון נוסף שלא הצליח למנוע. כך נוצרים מעגלים של כעס, אשמה, בדידות והתרחקות.

אחד המטופלים שלי שהגיע לטיפול זוגי היה עורך דין אינטליגנטי ובעל ידע עולם מרשים. המשרד שלו פעל מתוך הבית, אך למרות יכולותיו הגבוהות, הוא התקשה לחזור ללקוחות בזמן, עבר ללא הרף בין משימות ועבד מול כמה מסכים במקביל. אשתו, רואת חשבון מאורגנת ומדויקת, חוותה את התנהלותו ככאוס בלתי נסבל, והזוגיות הייתה קרובה לנקודת שבירה.

רק לאחר שהופנה לאבחון והבין כיצד הפרעת הקשב והריכוז משפיעה על חייו, החלו להתרחש שינויים. הוא בחר לעבוד ממשרד מחוץ לבית, פיתח דרכי עבודה מותאמות יותר, השתפר בניהול הזמן ובזמינות ללקוחות, והדבר השפיע לטובה גם על הזוגיות ועל תחושת המסוגלות שלו. לא כל סיפור מסתיים כך, אך עבורו, ההבנה עצמה הייתה תחילתו של שינוי.

יש מה לעשות: מעבר לתרופות

הבשורה החשובה היא שהאבחנה אינה סוף הסיפור.

תרופות יכולות להיות יעילות מאוד עבור אנשים רבים. הן עשויות לשפר קשב, להפחית אימפולסיביות ולאפשר "חלון הזדמנויות" ללמידה. עבור חלק מהאנשים הן משנות חיים. אך עבור רבים הן אינן מספיקות בפני עצמן, ובוודאי אינן מלמדות כיצד לנהל זמן, לקבל החלטות, להתארגן, לווסת רגשות או להתמודד עם המחירים הרגשיים והבין-אישיים שנצברו לאורך השנים.

גישות טיפול

אחת הדוגמאות היפות לכך שהשיח סביב ADHD השתנה בשנים האחרונות מעבר לטיפול התרופתי, היא העובדה שבשנים אלו התפתחו התערבויות שאינן מסתפקות בהפחתת סימפטומים, אלא מלמדות כיצד לחיות טוב יותר עם ההפרעה.:

Cog-Fun

זהו קיצור של Cognitive-Functional Intervention,  כלומר התערבות קוגניטיבית-תפקודית. הגישה פותחה בישראל בבית הספר לריפוי בעיסוק של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים, במעבדה לשיקום נוירו-קוגניטיבי בראשות פרופ' עדינה מאיר, מתוך ההבנה שתרופות אינן מלמדות ניהול זמן, ויסות רגשי או ארגון. השיטה מסייעת לילדים, מתבגרים ומבוגרים לפתח אסטרטגיות מותאמות אישית להתמודדות עם האתגרים היומיומיים של ADHD.

לצד Cog-Fun קיימים כיום שיטות טיפול נוספות ל ADHD כגון:

קואצ'ינג למבוגרים הממוקד בשיפור התפקודים ניהוליים: גישה פרגמטית שמתמקדת בתמיכה שוטפת, הצבת מטרות, ניהול זמן ומשימות, פחות טיפולית, יותר כלי-עבודה. יעילה במיוחד לתפקוד יומיומי (אם כי הבסיס האמפירי דק יותר מה-CBT)

CBT For ADHD

הגרסה המפורסמת ביותר היא זו שפותחה על ידי סטיבן ספראן, פרופ' לפסיכולוגיה שפיתח פרוטוקול טיפולי זה בבית הספר לרפואה בהרווארד. הגישה מתמקדת בארגון, תכנון, ניהול זמן ופיצוי על קשיי EF (התפקודים הניהוליים).

Metacognitive Therapy for Adult ADHD 

 גישה זו פותחה על ידי Mary V. Solanto פסיכולוגית קלינית וחוקרת ADHD מ-Mount Sinai School of Medicine בניו יורק, ובהמשך ב-NYU Langone Medical Center. בניגוד לגישות המתמקדות בעיקר בארגון מעשי או באימון קשיבות, סולנטו התמקדה ביכולת לנהל את תהליכי החשיבה עצמם: לתכנן, לקבוע סדרי עדיפויות, להעריך זמן, לעקוב אחר הביצוע ולתקן מסלול בעת הצורך. באמצעות אימון מובנה במיומנויות של ניהול זמן, פירוק משימות, ניטור עצמי ושימוש במערכות חיצוניות, הטיפול מבקש לחזק את ה"מנצח על התזמורת" של התפקודים הניהוליים.

Mindful Awareness Practices for ADHD (MAPs)

  גישה זו פותחה על ידי Lidia Zylowska,  פסיכיאטרית וחוקרת מאוניברסיטת UCLA . בניגוד להתערבויות המתמקדות בעיקר בתכנון ובניהול זמן, הגישה שלה מבקשת לאמן את היכולת לעצור, לשים לב למה שמתרחש ברגע הנוכחי, ולהפנות את הקשב באופן מכוון במקום להיות מובל אוטומטית על ידי הסחות דעת, דחפים ותגובות רגשיות. באמצעות תרגולי קשיבות קצרים ומותאמים ל-ADHD, המטופלים לומדים לזהות מוקדם יותר נדידת קשב, להפחית תגובתיות ואימפולסיביות, ולשוב בעדינות למשימה או למטרה שבחרו.

אפשר לחשוב על ההבדל ביניהן כך:  סולנטו מלמדת כיצד לנהל את המוח, בעוד שזילובסקה מלמדת כיצד להתבונן בו לפני שהוא פועל על טייס אוטומטי.

הדרכת הורים וטיפול בקשיים הרגשיים הנלווים להפרעה.

לא כל אדם עם ADHD זקוק לטיפול. לא כל אדם יבחר בתרופות. ולא כל קושי בחיים הוא ביטוי להפרעת קשב וריכוז.

אבל עבור רבים, האבחנה המדויקת וההבנה העמוקה יותר של משמעותה יכולות להיות תחילתו של שינוי משמעותי. הן מאפשרות להפסיק לראות בכל קושי הוכחה לכך שהם עצלנים, לא רציניים או "מקולקלים". הן מאפשרות להבין את עצמם מחדש, ללמוד אסטרטגיות יעילות יותר, לבקש עזרה מותאמת, ולעיתים גם לתקן מערכות יחסים שנשחקו במשך שנים סביב משהו שאיש מהמעורבים לא באמת הבין.

ואולי זו אחת המתנות החשובות ביותר שהידע העכשווי על ADHD יכול להציע: לא עוד ביקורת, אלא הבנה. לא עוד ניסיון להתאמץ בכוח מול קושי בלתי מוסבר, אלא רכישת שפה חדשה שבה אפשר להבין את המוח, את הלב ואת החיים עצמם.

לעיתים, השינוי המשמעותי ביותר אינו מתחיל בתרופה או בטכניקה חדשה, אלא ברגע שבו אדם מפסיק לשאול: "מה לא בסדר איתי?" ומתחיל לשאול: "מה אני מבין על עצמי היום, שלא הבנתי במשך שנים?"

אולי לא נוכל לשנות את כל מה שקרה בדרך. אבל אם נצליח להעניק לילדים, למבוגרים ולבני משפחותיהם הבנה עמוקה יותר של הפרעת הקשב והריכוז, נוכל אולי למנוע מאנשים רבים לחיות שנים בתחושה שהם עצלנים, חסרי רצון או פגומים, כאשר למעשה הם התמודדו עם קושי אמיתי שמעולם לא קיבל שם, הסבר ומענה.

ויש מה לעשות. הרבה יותר ממה שחשבנו.

טרי וינברג MA

פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומינית

054-6630613

‏כדי לעקוב אחרי הערוץ שלי "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏

 https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n