באחד הבקרים הכאובים השבוע, בין שחרור חטופים חיים למתים, קמתי שוב עם השאלה הקיומית של משמעות החיים האלה. לא ממש מפתיע אחרי כל מה שעברנו כאן בשנה וחצי האחרונות. אך פתאום הגיעה מילה עם קול נמוך נמוך מתוכי שהלכה והתגברה ככל שהרשיתי לה: פשטות. פשטות.. נתתי לה לחלחל עמוק לתוכי, עד שהיא הביאה עמה את שאר המילים: אל תחפשי במרחבי הרקיע או בעומקי הים: חפשי בין פשטות הדברים שמרכיבים את חייך. שם נמצאת המשמעות האמיתית שמעבר לה רק תוכלי לגדול ולהוסיף עוד, אך היא תהיה שם, כמו אמא אדמה, מוכנה לקלוט את הזרעים הקטנים שמהם יצמח הכל.
ומשם הכל כבר התחבר לי לאופן חשיבתה של גולדברג. השורה מתוך השיר "האמנם?" מאת לאה גולדברג מדברת על הפשטות שבחיים ועל ההרשאה הפנימית להרגיש, לגעת ולאהוב. היא מבטאת כמיהה לחיים שבהם היופי והאהבה נגישים, פשוטים וטבעיים.
כשמחברים זאת לניסיון היומיומי שלנו לקום בבוקר ולחפש אושר, ניתן לראות כיצד השיר מציע גישה אחרת—אולי האושר אינו דבר שיש לחפש, אלא משהו שכבר קיים סביבנו, בפשטותם של הדברים הקטנים. לעיתים, דווקא השאיפה המתמדת למשהו "גדול" יותר גורמת לנו להחמיץ את מה שכבר ישנו: אור הבוקר, אוויר קריר, מבט חם, נגיעה מקרית.
השורה "ומותר לאהוב" היא מעין הזמנה להפסיק להיאבק, להרשות לעצמנו לחוות, להיות נוכחים ולהעריך את הרגעים הקטנים. ייתכן שהאושר שאנחנו מחפשים כל בוקר אינו יעד רחוק, אלא היכולת שלנו להתמסר למה שכבר כאן, ממש לידנו.
Comments