כשהאהבה מציפה

על התקשרות חרדתית, התקשרות נמנעת, והפחד להרגיש לא בטוחים בתוך קשר

הם לא תמיד בורחים מאהבה. לפעמים הם פשוט לא למדו איך להרגיש בטוחים בתוכה.

בשנים האחרונות המושג "התקשרות נמנעת" הפך כמעט למילת גנאי. ברשתות מדברים על "נמנעים" כאילו מדובר באנשים קרים, אגואיסטים, אדישים או כאלה שפשוט לא מסוגלים לאהוב באמת.

אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת.

כדי להבין מהי הימנעות, צריך להבין קודם מה זו בכלל התקשרות.

לא "דפוסי תקשורת", כפי שאנשים לעיתים חושבים בטעות, אלא משהו הרבה יותר עמוק: האופן שבו מערכת העצבים שלנו לומדת האם קשר הוא מקום בטוח.

האם כשאני במצוקה - מישהו מגיע?

האם מותר לי להזדקק?

האם רגשות מתקבלים?

האם מישהו מצליח לראות אותי באמת?

האם קרבה מרגיעה - או מציפה?

האם אני יכול להישען על מישהו מבלי להרגיש שאיבדתי את עצמי?

מי שנחשב לאבי תיאוריית ההתקשרות היה הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי.

ומעניין לגלות שגם בולבי עצמו לא גדל בילדות של מחסור חומרי.

להפך. הוא גדל במשפחה אנגלית אמידה ומסודרת, אך תיאר ילדות רגשית מרוחקת יחסית, שבה טופל בעיקר על ידי אומנות ומטפלות.

אחת הדמויות המשמעותיות בחייו נעלמה מילדותו בפתאומיות כשהיה צעיר, ובהמשך נשלח גם לפנימייה בגיל מוקדם, חוויות שהותירו בו רושם עמוק.

שנים מאוחר יותר, כפסיכיאטר וכחוקר של ילדים והוריהם, בולבי החל לנסח רעיון ששינה לחלוטין את עולם הפסיכולוגיה:

הצורך האנושי הבסיסי ביותר אינו רק מזון, קורת גג או טיפול פיזי, אלא גם קשר רגשי בטוח, עקבי ונגיש.

לא רק שיהיה מי שיאכיל את הילד, אלא שיהיה מי שיראה אותו. ירגיע אותו.ויעזור למערכת העצבים שלו להרגיש בטוחה בעולם.

בהמשך, יחד עם חוקרים נוספים ובראשם מרי איינסוורת', התפתחה ההבנה שלא כל הילדים מפתחים התקשרות בטוחה.

יש ילדים שלומדים שקשר הוא מקום בטוח. שאפשר להתקרב. להישען. להתפרק לפעמים, מבלי להידחות.

ויש ילדים שלומדים משהו אחר לגמרי: שכדי לשרוד, עדיף לא להזדקק יותר מדי.

לא תמיד כי ההורים היו "רעים".

לפעמים אלו דווקא הורים אוהבים מאוד,אבל: עסוקים מדי, עובדים שעות ארוכות, מוצפים בעצמם, חרדתיים, מרוחקים רגשית, מטפלים בהורים שלהם עצמם, גדלו בבית שבו לא דיברו רגשות, או פשוט מעולם לא למדו איך להיות נוכחים רגשית.

הילד לא מבין את כל המורכבות הזו. הוא רק לומד משהו על קשר.

וכך נבנה לעיתים דפוס התקשרות נמנע.

אבל התקשרות נמנעת היא רק צד אחד של הסיפור.

יש אנשים שגדלו בתוך סוג אחר של חוסר ודאות רגשית.

לא בהכרח דחייה ברורה, אלא חוויה לא עקבית של קשר.

לפעמים ההורה היה מאוד נוכח.לפעמים לא. לפעמים רגיש ומכיל. ולפעמים מוצף, לא זמין או עסוק בעצמו.

הילד אף פעם לא ידע באמת למה לצפות.

וכך מערכת העצבים לומדת משהו אחר לגמרי: צריך להחזיק חזק את הקשר כדי לא לאבד אותו.

וכך נבנה לעיתים דפוס התקשרות חרדתי.

אנשים עם התקשרות חרדתית לא מפחדים מקרבה.להפך. הם פעמים רבות כמהים אליה מאוד.

אבל דווקא בגלל שהיא כל כך חשובה להם, כל התרחקות נחווית אצלם כמעט כמו סכנה קיומית.

שתיקה של בן הזוג יכולה להרגיש כמו דחייה. צורך במרחב יכול להרגיש כמו נטישה. איחור בתגובה להודעה יכול להציף פחד עמוק שלא אוהבים אותם באמת.

ולכן הם לעיתים:רודפים יותר, שואלים יותר, זקוקים ליותר אישור או יותר מחמאות, נפגעים מהר יותר, ומנסים שוב ושוב "להחזיר" את הקרבה שאבדה להם.

לא כי הם חלשים.אלא כי מערכת העצבים שלהם למדה שקשר עלול להיעלם בכל רגע.

ומה שהופך את כל זה למורכב עוד יותר, הוא שאין נוסחה אחת שקובעת איך ילד יתפתח.

גם בתוך אותה משפחה עצמה, עם אותם הורים, ואותן נסיבות חיים, ילדים שונים יכולים לפתח דפוסי התקשרות שונים לחלוטין.

ילד אחד יפתח התקשרות חרדתית. אח אחר דווקא ילמד להסתמך רק על עצמו ויפתח התקשרות נמנעת. ילד שלישי יתקשה מאוד לווסת פחד וקרבה ויפתח התקשרות לא מאורגנת. ויש גם ילדים שלמרות תנאי פתיחה מורכבים, מצליחים לפתח התקשרות בטוחה יחסית.

הסביבה משפיעה, אבל גם הטמפרמנט המולד, הרגישות של הילד, המיקום שלו במשפחה, חוויות חיים שונות, דמות התקשרות שלפתע נכנסה לחייו (גננת, שכנה) והאופן שבו כל ילד מפרש את העולם סביבו.

יש ילדים שעבורם מרחק רגשי מעורר חרדה עצומה, ואחרים שדווקא לומדים לצמצם צורך רגשי כדי לא להיפגע.

ולפעמים, שני הילדים האלו יגדלו באותו בית בדיוק.

לכן הרבה אנשים נמנעים לא נראים "פוחדים".

להפך.

הם פעמים רבות:

חזקים,

מתפקדים,

עצמאיים,

מרשימים,

רגועים כלפי חוץ,

וכאלו שכולם נשענים עליהם.

אבל בפנים, משהו אחר קורה.

לפני כמה חודשים ישבה מולי אשה גרושה, חזקה ומרשימה מאוד, שהחליטה להירשם לתוכנית יוקרתית בטלוויזיה. אחרי הרבה שלבי מיון היא סוף סוף קיבלה זימון לראיון שחיכתה לו זמן רב.

באותו בוקר כמעט הכל השתבש.

הרכב שלה התקלקל.היא נאלצה להזעיק את אחותה. היו פקקים. היא כמעט איחרה. הסנדל שלה נקרע, כל מה שיכול היה להלחיץ אדם ממוצע אכן קרה.

אבל כשהמראיינת שאלה אותה איך היא נשארת כל כך רגועה בתוך כל הכאוס הזה, היא ענתה כמעט באדישות:

"ומה יצא לי מזה שאני אלחץ?"

כשהיא סיפרה לי את זה בקליניקה, עצרתי.

כי פתאום הבנתי שזה לא רק משפט. זה פס הקול של חייה.

מה יצא לי מלהתפרק? מה יצא לי מלהזדקק? מה יצא לי מלהראות שקשה לי? מה יצא לי מלהרגיש יותר מדי?

ובמובן מסוים, זה באמת עזר לה לשרוד.

היא הפכה לאשה שאפשר לסמוך עליה.

כזו שמחזיקה הכל.

מתפקדת.

אחראית.

.COOL

אבל בתוך מערכות יחסים, דווקא המקומות האלו הפכו לחומה.

כי היא כל כך פחדה להביא לקשר את החלקים הלא מוחזקים שלה: העייפים, המבוהלים, הזקוקים, שבסופו של דבר היא שוב ושוב משכה גברים שלא באמת פוגשים אותה רגשית.

ומאחורי כל זה הסתתר כאב עצום: היא כל כך רצתה מישהו להישען עליו.להרגיש שמישהו מחזיק גם אותה.להרגיש אשה, לא רק אדם שמתפקד היטב בעולם.

אבל היא עצמה כבר כמעט לא ידעה איך להביא את הקול הזה לתוך קשר.

גבר אחר שישב אצלי בקליניקה היה בדיוק כזה.

מבחוץ, הוא היה בן זוג למופת.

הוא עבד קשה. בישל.ניקה. דאג לילדים. עשה הכל בבית.

אשתו אפילו אמרה עליו פעם: "אם מישהו היה מסתכל עלינו מבחוץ, הוא היה בטוח שזכיתי בלוטו."

אבל בכל פעם שהיא ניסתה להתקרב אליו רגשית באמת, משהו בו נסגר מיד.

אם היא שאלה מה עובר עליו - הוא היה מתחמק.

אם היא שיתפה בכאב, הוא היה מציע פתרון טכני.

אם היא רצתה לדבר על אינטימיות, בדידות או געגוע, הוא היה פתאום מתעייף, מתעצבן או נעלם לתוך הטלפון.

באחת הפגישות היא אמרה לו: "אני לא צריכה עוד עזרה בבית. אני צריכה להרגיש שאתה איתי."

והוא הסתכל עליה באמת בתדהמה. כאילו ביקשה ממנו לדבר בשפה שמעולם לא למד.

וזה אולי אחד הדברים החשובים להבין לגבי אנשים נמנעים: כשהם נסוגים, זו לא תמיד דחייה כפי שא.נשים מפרשים זאת. לפעמים זה ויסות.

זה לא בהכרח שהלבד חשוב להם יותר מהקשר.

לפעמים מערכת העצבים שלהם פשוט למדה לבחור בהישרדות על פני התחושה שהם עומדים להיחנק בתוך אינטימיות.

גם השתיקה שלהם היא לא תמיד בגלל אדישות.

לפעמים זו הגנה עצמית.

יש אנשים שעבורם קרבה רגשית נחווית כמעט כמו לעמוד על קצה צוק.

כאילו עוד רגע משהו בפנים יקרוס, יציף או יבלע אותם.

ולכן כשהם מבקשים מרחב, זה לא תמיד כי הם רוצים לעזוב.

לפעמים זה פשוט הכלי היחיד שיש להם כרגע כדי לא לאבד שליטה.

זה כמובן לא אומר שזה לא כואב לצד השני.

בן או בת זוג שחיים מול אדם נמנע חווים פעמים רבות בדידות עצומה.כי מבחוץ, ההתרחקות נראית בדיוק כמו חוסר אהבה.

וכך מתחיל ריקוד זוגי מוכר:

ככל שאחד רודף יותר, השני נסגר יותר. וככל שהשני נסגר, הראשון כבר לא יודע איך לא להילחם על הקשר.

וזה אולי אחד הדברים המרתקים בתיאוריית ההתקשרות:

פעמים רבות אנשים עם התקשרות חרדתית ואנשים עם התקשרות נמנעת נמשכים דווקא זה לזה.

האחד מפחד מנטישה. השני מפחד מהצפה.

האחד רודף אחרי קרבה כדי להרגיש בטוח. השני מתרחק כדי להרגיש בטוח.

ושניהם, בלי להבין, מפעילים שוב ושוב את הפצעים הכי עמוקים אחד של השני.

היום, אחת מגישות הטיפול הזוגי המשמעותיות בעולם - EFT, טיפול זוגי ממוקד רגש - נשענת בדיוק על ההבנה הזו.

היא מנסה לעזור לזוגות לראות שמתחת לכעסים, לריבים, לשתיקות ולהתרחקות, מסתתר פעמים רבות פחד עמוק מאוד: הפחד שלא יראו אותי. שלא ירצו אותי. שאם אהיה באמת קרוב - אפגע.

והחדשות הטובות הן שזה לא חייב להישאר כך כל החיים.

מערכת העצבים יכולה ללמוד מחדש.

אנשים שלא הרגישו בטוחים בקשר, יכולים בהדרגה להתחיל לחוות קרבה אחרת. פחות חונקת. פחות מאיימת. פחות בודדה.

לא דרך שבירת החומות בכוח,

אלא דרך קשר עקבי, בטוח ולא משפיל,

שמלמד לאט לאט שאפשר להיות קרובים, מבלי להיעלם בתוך הקרבה.

כי בסופו של דבר, גם אנשים נמנעים רוצים אהבה.

לפעמים אפילו מאוד.

הם פשוט עדיין מנסים ללמוד איך להישאר בתוך קשר, מבלי להרגיש שהם צריכים לשרוד אותו. טרי וינברג פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומינית 054-6630613 להצטרפות לערוץ הוואטסאפ שלי על מנת לקבל ראשונים עדכונים ממני לחצו את הקישור הבא: https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n