פרידות ששוברות את הלב
- 6 ביוני
- זמן קריאה 8 דקות
לפעמים זה קורה בשיחה ארוכה שקדמו לה חודשים של ריחוק, אכזבות ומריבות. לפעמים שני בני הזוג כבר יודעים שזה מגיע, גם אם איש מהם אינו מעז לומר זאת בקול. אבל לפעמים הפרידה מגיעה כרעם ביום בהיר. מילה אחת. הודעה קצרה. שיחת טלפון. אדם שקם והולך. דלת שנסגרת.
ובאותו רגע העולם ממשיך להתנהל כרגיל. אנשים הולכים לעבודה. הילדים יוצאים לבית הספר. החדשות ממשיכות לשדר. השמש זורחת ושוקעת.
אבל עבור האדם שנשאר מאחור, משהו נעצר ונדמה ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה.
לאורך השנים פגשתי בקליניקה אנשים רבים שחוו פרידות כאלה. חלקם הגיעו ימים ספורים לאחר שהקשר הסתיים. אחרים הגיעו חודשים ואף שנים לאחר מכן. חלקם עדיין כעסו. חלקם עדיין חיפשו הסבר. חלקם כבר הבינו שהפרידה הייתה כנראה בלתי נמנעת, אך ליבם המשיך לכאוב כאילו התרחשה אתמול.
המשותף לכולם היה התחושה שמשהו בתוכם נשבר.
אנחנו נוטים להתייחס לפרידות כחלק טבעי מהחיים. ואכן, הן חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. כמעט כל אדם יחווה במהלך חייו אובדן של קשר משמעותי. אך העובדה שמשהו הוא שכיח אינה הופכת אותו לפחות כואב.
יש פרידות שמכאיבות.
ויש פרידות ששוברות את הלב.
כששברון הלב אינו רק מטפורה
השפה האנושית מלאה בביטויים כמו "הלב שלי נשבר", "נעקר לי הלב", "אני לא מצליח לנשום" או "השמיים נפלו עלי". במשך שנים ראינו בביטויים הללו מטאפורות בלבד. כיום אנו יודעים שהם קרובים הרבה יותר למציאות מכפי שחשבנו.
מחקרים רבים מצביעים על כך שאובדן של קשר משמעותי אינו רק אירוע רגשי. הוא מפעיל מערכות שלמות בגוף ובמוח. אנשים שחוו פרידה קשה מתארים לעיתים קרובות הפרעות שינה, שינויים בתיאבון, קושי להתרכז, מחשבות טורדניות, עייפות קיצונית, תחושת דריכות מתמדת ואף תסמינים המזכירים חרדה או דיכאון.
במקרים מסוימים מופיעה אפילו תופעה רפואית אמיתית המכונה Takotsubo Syndrome או בשמה העממי "תסמונת הלב השבור". מדובר בפגיעה זמנית בתפקוד שריר הלב, המופיעה בעקבות מצוקה רגשית עזה. התסמינים עשויים להיראות דומים מאוד להתקף לב. עצם קיומה של התופעה מזכיר לנו עד כמה מלאכותית לעיתים ההפרדה בין גוף לנפש. כאב רגשי אינו רק תחושה. לעיתים הוא נרשם גם בגוף.
לצד זאת, מחקרים מראים כי בתקופות של אובדן משמעותי עולות רמות הורמוני הסטרס בגוף, השינה נפגעת, המערכת החיסונית נחלשת והיכולת לחשוב בבהירות נפגעת.
הפסיכולוגית והנוירו-מדענית נעמי אייזנברגר מאוניברסיטת UCLA ביקשה להבין מדוע דחייה חברתית כואבת כל כך. במחקר מוח מפורסם שערכה מצאה כי דחייה והדרה חברתית מפעילות במוח אזורים הקשורים לחוויית כאב. ממצאיה מסייעים להבין מדוע אנשים מתארים פרידה במונחים גופניים כל כך: "הלב נשבר", "כואב לי", "אני לא מצליח לנשום". אין מדובר רק במטאפורה ספרותית. המוח והגוף מגיבים לאובדן קשר משמעותי בדרכים המזכירות תגובות לכאב פיזי.
המשמעות אינה שכל פרידה היא טראומה, ואינה שכל אדם שחווה פרידה יפתח בעיה נפשית או גופנית. אך היא כן מזכירה לנו שלא מדובר בפינוק, חולשה או חוסר יכולת להתגבר. כאשר אדם מאבד קשר שהיה עבורו מקור לאהבה, ביטחון, שייכות ומשמעות, מערכת שלמה של גוף-נפש מגיבה לכך.
לעיתים אנו מתקשים להבין זאת משום שהאדם שעליו אנו מתאבלים עדיין חי. אין לוויה. אין שבעה. אין טקס חברתי שמסמן לעולם שאירע כאן אובדן. ובכל זאת, הנפש יודעת. והגוף יודע.
אנחנו לא מתאבלים רק על האדם
אחת התובנות החשובות ביותר בעבודה עם אנשים שחוו פרידות קשות היא שהם אינם מתאבלים רק על האדם שאיבדו.
הם מתאבלים גם על העתיד שהיה יכול להיות.
על החיים שדמיינו ביחד.
על הבית שקיוו לבנות.
על הילדים שאולי היו נולדים להם.
על הטיול שתכננו לשנה הבאה.
על ההזדקנות המשותפת שראו בדמיונם.
על כל אותם פרטים קטנים שהפכו לסיפור פנימי שלם.
מטופל צעיר סיפר לי כיצד בת זוגו חזרה מטיול ארוך בחו"ל וביקשה להיפגש. במהלך השבועות שבהם שהתה לבדה, כך אמרה לו, הבינה שאינה רוצה להמשיך את הקשר. מבחינתו, עד אותו רגע לא היה שום סימן לכך. הוא לא איבד רק בת זוג. באותו יום הוא איבד גם את העתיד המשותף עמה שכבר התחיל לבנות בדמיונו.
חוקר האבל הבריטי קולין מאריי פארק'ס, שהיה תלמידו של ג'ון בולבי, הרחיב רעיון זה והציע שאנשים אינם מתאבלים רק על האדם שאיבדו. הם מתאבלים גם על "עולם ההנחות" שלהם - על כל מה שהאמינו שיקרה בעתיד. לכן פרידה אינה שוברת רק קשר. לעיתים היא שוברת גם את הסיפור שסיפרנו לעצמנו על החיים שאמורים היו להיות לנו.
אולי משום כך קשה כל כך לקרוא את סיפורו של יעקב לאחר היעלמותו של יוסף. לא רק בנו נעלם ממנו. יחד עם יוסף אבד גם העתיד שדמיינו יחד עמו. במשך שנים ארוכות הוא חי בתוך אבל על חיים שחלם ולא יתקיימו עוד: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:" אולי משום כך פרידות מסוימות נחוות כאובדן כפול, הן על ההווה, והן על העתיד.
זו אחת התובנות הכואבות ביותר של פרידות משמעותיות.
הן אינן גוזלות מאיתנו רק את מי שהיה.
הן גוזלות גם את מי שחשבנו שנהיה.
גם הדרך שבה נפרדים חשובה
הכאב אינו נובע רק מן העובדה שהקשר הסתיים. לעיתים הוא נובע גם מן האופן שבו הסתיים.
יש הבדל גדול בין פרידה שמתרחשת לאחר שיחה כנה, שבה שני הצדדים מקבלים הזדמנות להבין, לשאול, לכעוס, להתאבל ולהיפרד, לבין פרידה המגיעה כרעם ביום בהיר, ללא הסבר, ללא שיחה, ולעיתים אפילו ללא אפשרות לומר שלום.
כאשר אדם נעלם, מתחמק, מסרב להסביר או מותיר את הצד השני לבדו מול סימני שאלה שאין להם תשובה, הוא אינו משאיר אחריו רק כאב של אובדן. הוא משאיר גם פצע של חוסר הבנה.
אנשים רבים שמגיעים לטיפול לאחר פרידה אינם מחפשים בהכרח דרך להחזיר את הקשר. הם מנסים להבין מה קרה. לעיתים הכאב הגדול ביותר אינו עצם הפרידה, אלא העובדה שלא ניתנה להם האפשרות להבין את ההחלטה, להביע את עצמם ולשאול את השאלות שכבר לא יוכלו לשאול. וזה כואב. כי ברגע אחד אותו אדם הפך מבן-זוג, אדם בעל משמעות ותפקיד בחייו של אחר/ת ל"אפס", "כלום", "אבק ברוח" ודימויים אחרים כפי שהם מתארים זאת, ואולי דווקא המעבר בין המטאפורות הללו עוזרות להבין את גודל השבר; אלו לא רק מילות הפרידה, זה מי ומה שהיינו קודם כחלק מזוג ו"הכלום" שהפכנו להיות לאחר מכן.
למה כל כך קשה לשחרר?
הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי, מייסד תיאוריית ההתקשרות, היה בין הראשונים שהסבירו מדוע אובדן של קשר משמעותי כה מטלטל. לדבריו, קשרים קרובים אינם רק מקור לאהבה או לחברות. הם הופכים לחלק ממערכת הביטחון הנפשית שלנו. כאשר קשר כזה נקטע, מופעלות תגובות עמוקות של חיפוש, מחאה וגעגוע.
זו אחת הסיבות לכך שאנשים רבים ממשיכים לחפש הסברים חודשים ואף שנים לאחר פרידה. הם חוזרים שוב ושוב לאותן שיחות, לאותם מסרונים, לאותם רגעים. לא משום שהם נהנים לסבול, אלא משום שהנפש מנסה להבין מה קרה.
לעיתים היא מנסה להשיב לעצמה תחושת שליטה.
לעיתים היא מחפשת משמעות.
ולעיתים היא פשוט מסרבת להאמין שהזוגיות הסתיימה.
חשוב להבין גם שלא תמיד מי שעזב סובל פחות ממי שנעזב. פעמים רבות האדם שהחליט על הפרידה עבר חלק מתהליך האבל עוד בתוך הקשר, ולכן הוא נראה חזק יותר. אך לא פעם גם הוא נושא כאב, אשמה, ספקות וגעגועים.
החיים האנושיים מורכבים יותר מהחלוקה הפשוטה בין מי שעזב למי שנעזב.
התורה מלאה בפרידות
פרידות אינן המצאה של העידן המודרני. למעשה, המקרא כולו רצוף בסיפורי פרידה. יש בו פרידות בין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין אחים, בין חברים, בין אדם למולדתו ובין אדם לחלומותיו. כל אחת מהן מספרת סיפור אחר על אהבה, אובדן, געגוע ושינוי.
אי אפשר כמובן להקיף במסגרת מאמר אחד את כל מופעיה של הפרידה בתורה, ולכן בחרתי להתעכב רק על שלוש דוגמאות, שכל אחת מהן מאירה היבט אחר של שברון הלב האנושי.
הראשונה מופיעה בפרשת בהעלותך. משה מבקש מחובב, הלא הוא חתנו יתרו, להישאר עמו: "אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָך". יתרו הפך עבורו ועבור העם לחלק מן המסע. לדמות שמכוונת, מייעצת ומלווה. אך הוא מחליט לשוב לארצו ולמולדתו. התורה כמעט שאינה מתעכבת על הפרידה אך מתארת את השבר בעם שמגיע לאחר מכן. אך דווקא הקיצור הזה נוגע ללב. כמה פעמים בחיינו הבנו רק לאחר שאדם הלך עד כמה היה משמעותי עבורנו?
הדוגמה השנייה היא דוד ויהונתן. אין כאן בגידה, אין ריב ואין אכזבה. להפך. יש אהבה עמוקה, נאמנות וקשר נדיר. ובכל זאת דרכיהם נפרדות. "הַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל". יש פרידות שבהן האהבה אינה נגמרת, אך המציאות חזקה ממנה. דווקא משום שהאהבה קיימת, הכאב כה גדול.
הדוגמה השלישית היא פרידתם של רבקה ויעקב. רבקה שולחת את יעקב לחרן כדי להצילו מזעמו של עשיו. היא מקווה שמדובר בפרידה זמנית, ואומרת לו להמתין "עד אשר תשוב חמת אחיך". אך מאחורי ההחלטה מסתתר גם פחד עמוק יותר, המתבטא במילים "לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד:". הקורא יודע דבר שרבקה אינה יודעת: היא לא תראה עוד את בנה. דווקא משום שהיא אינה מבינה שזהו מפגשם האחרון, הפרידה הזו נושאת עימה עצב מיוחד. כמה מאיתנו נפרדו מאדם מתוך מחשבה שעוד תהיה הזדמנות, ורק בדיעבד הבינו שהדלת נסגרה לתמיד?
כשזמן לבדו אינו מספיק
הזמן אכן מרפא פצעים רבים.
אך לא תמיד הוא עושה זאת לבדו.
בשנים האחרונות התרגלנו לשמוע מושגים כמו "עיבוד לידה" לאחר לידה טראומטית, או שיחות עיבוד הנערכות ללוחמים לאחר חשיפה לאירועים קשים. הרעיון העומד מאחורי תהליכים אלו פשוט: כאשר אדם עובר חוויה מטלטלת, עצם חלוף הזמן אינו תמיד מספיק כדי לעכל אותה. יש צורך לחזור אל האירוע, להבין מה התרחש, מה הרגשנו, מה איבדנו ומה המשמעות שאנו נותנים לו כיום.
במובן זה, גם פרידות מסוימות זקוקות לעיבוד. לא כדי להחזיר את הקשר, אלא כדי לאפשר לנפש להבין את מה שקרה ולהמשיך הלאה.
מטופלת אחרת, בפרק ב' של חייה, הגיעה לטיפול זמן רב לאחר פרידה מאדם שאהבה מאוד. בדיעבד התברר שהקשר אכן לא התאים להם. אך באותם ימים היא לא הצליחה להבין כיצד אהבה גדולה כל כך הסתיימה לפתע. רק לאחר שעברה תהליך ממושך של עיבוד האובדן, הצליחה להבין על מה באמת התאבל ליבה.
הפסיכולוג הקליני האמריקאי רוברט ניימאייר, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום האבל והאובדן, מציע לראות את ההחלמה לא כתהליך של שכחה אלא כתהליך של בניית משמעות חדשה. לדבריו, כאשר אדם מאבד קשר משמעותי, הוא אינו מאבד רק אדם. לעיתים הוא מאבד גם חלק מן הסיפור שסיפר לעצמו על חייו. ההחלמה מתחילה כאשר הוא מצליח לבנות מחדש סיפור שיש בו מקום גם לאובדן וגם להמשך החיים.
לעיתים עצם האפשרות לספר את הסיפור מחדש, ברצף, בנוכחות אדם אחר, היא תחילתו של הריפוי.
ההתעוררות
לא כל פרידה מובילה לצמיחה.
לא כל אדם יוצא ממנה חכם יותר.
ולא כל כאב נושא עמו מתנה נסתרת.
יש פרידות שמשאירות צלקת.
יש אהבות שאנו ממשיכים להתגעגע אליהן גם שנים אחר כך.
אבל אצל אנשים רבים מגיע בשלב כלשהו רגע אחר.
לא רגע שבו הכאב נעלם, אלא רגע שבו משהו מתחיל להתבהר.
אחד הדברים המפתיעים בתהליך ההחלמה הוא שהכאב עצמו אינו הדבר היחיד שמשתנה. עם הזמן משתנה גם האופן שבו אנו מבינים את הסיפור. בתחילת הדרך רוב האנשים עסוקים בשאלה מה קרה ולמה זה קרה. אך בהדרגה מתעוררות שאלות אחרות: מה באמת היה בקשר הזה? מה ראיתי ומה לא ראיתי? מה היה שייך לאדם האחר, ומה היה שייך לתקוות, לפחדים ולמשאלות שלי?
פעמים רבות ההתעוררות אינה גילוי שהאדם שעזב היה רע או שהקשר היה חסר ערך. להפך. היא היכולת לראות את הקשר באופן מלא יותר, את יופיו ואת מגבלותיו, את מה שהיה בו ואת מה שלא היה בו. זהו רגע שבו האדם מתחיל להשתחרר לא רק מן הקשר, אלא גם מן הסיפור שהיה כבול אליו.
אולי משום כך נוגע בי כל כך הפסוק בהפטרת פרשת בהעלותך. הנביא זכריה מתאר כיצד המלאך שב אליו ומעיר אותו: "וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃"
אינני קוראת את הפסוק הזה רק במובנו הנבואי. יש בו גם תיאור אנושי עמוק. לעיתים ההחלמה מפרידה אינה מתרחשת כאשר הכאב נעלם, אלא כאשר מתחיל תהליך איטי של התעוררות. לא התעוררות מן האהבה, אלא מן האשליות, מן ההשלכות ומן הסיפורים שסיפרנו לעצמנו. התעוררות שמאפשרת לראות את המציאות באופן רחב, מורכב ואמיתי יותר, ומתוך כך להתחיל לבנות
פרק חדש בחיים.
אחת הטעויות הנפוצות ביותר ביחס להחלמה מפרידה היא ההנחה שהחלמה פירושה שכחה. כאילו יום אחד נתעורר בבוקר, לא נחשוב עוד על האדם שאהבנו, לא נתגעגע, לא נתרגש ולא יכאב לנו דבר.
אבל החיים מורכבים יותר.
יש פרידות שהכאב שלהן שוכך עם הזמן. יש אחרות שמשאירות חותם שילווה אותנו שנים רבות. לא בהכרח כפצע פתוח, אלא כזיכרון של אדם, של תקופה, של אפשרות שלא התממשה.
החלמה אינה תמיד היעלמות הגעגוע. פעמים רבות היא היכולת לחיות חיים מלאים גם לצדו.
אולי משום כך נוגעים כל כך דבריה של רחל. היא אינה מתארת אדם שלא החלים. להפך. היא מתארת אדם שכבר בנה לעצמו
"סכר שכחה", שכבר המשיך בחייו. ובכל זאת, די בפגישה מקרית, במבט אחד מהיר, כדי להציף מחדש זיכרון ישן וגעגוע שנדמה היה כי נרדם.
לא משום שהאדם חזר לנקודת ההתחלה.
אלא משום שיש אהבות ואובדנים שהופכים לחלק מסיפור חיינו.
וכך כותבת רחל:
פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדווי.
אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרוויה.
טרי וינברג MA
פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומינית
054-6630613
כדי לעקוב אחרי הערוץ שלי "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:
תגובות