אותנטיות
זה התחיל בשבוע של הבחירות. הערוב בפרשת השבוע מכה במצרים וזורע ערבוב ובהלה, וכאילו בהוראה מלמעלה הגיעו בו זמנית הקריאות אלי לשמור על האותנטיות שלי, להיות אני עצמי, לא להתערבב, לשמור על זהותי. וכמו הרבה פעמים בחיי קודם כל מגיעה הקריאה, ורק לאחר זמן מה אני מסוגלת להבין מה משמעותה, למה היא באה, ולמה דווקא עתה.
והנה בשולחן השבת דברים שוטפים יוצאים מגרוני, ולפתע אור גדול נשפך מלמעלה ומסביר הכל. פעם, בזמן ובמקום אחר, שאלתי את הרבנית היקרה שליוותה את מסעי חזרה אל שורשי, איך יכול להיות שבזמן שבו מתחילה הגאולה, בזמן קדוש בו אין הסתר פנים, בני ישראל אינם יכולים לדבוק באמונתם, נשברים, מקטרים, רוצים לשוב לאחור, כואבים מפוחדים. ואז היא אמרה לי: "בתי, זה לא ישראל. זה הערב-רב שיצא עמם ממצרים והתערבב בהם". ואני לא מבינה. לא מבינה.
כדרכי, מתוך הנעשה ונשמע, דברי הקודש נשזרים אט אט מתוך העשייה בחוט של אמונה צרופה אל תוך נימי נפשי ועוברים שם את כור ההיתוך הפנימי שלי עד שהם מובנים לי – התורה תורת חיים, והדברים מתיישבים על ליבי כשאני יכולה להבינם במהותם העמוקה כתורת נפש, כמקצועי, כפנימיותי;
לא רק שבני ישראל נשלפו ממצרים כ"גוי מתוך גוי", ממש לידה מחדש של עם, כעת גם נפשם צריכה להזדכך ולעבור ממ"ט שערי הטומאה דרך חבלי הלידה עד שיגיעו למ"ט שערי קדושה, עד שיהיו מוכנים לקבלת התורה. אך איך יכולה נפשם להזדכך שעימם יוצאים לדרך עוד ערב רב של בני עמים שונים שבינם ובין האמונה היוקדת אין ולא כלום? לא פשוט כלל, בדיוק כמו שעבודת הטיפול בנשמה בקליניקה אינו פשוטה כלל. משברי אמונה קשים המלווים משברים אישיים של הריונות שלא צלחו, זוגיות שהתפרקה, אבדן של אב ואם, מסע חייו של האדם מלווה לא פעם בכאבים מכאבים שונים ובאותו זמן הנשמה זועקת "אייך?", "אל תסתר פניך ממני!". ושם מתחילה עבודת זיכוך הנפש, הפסקת הערבוב בין המחשבות הטמאות למחשבות האמונה, בין האמונות המגבילות והקוטביות לבין האמונה הגדולה והמוחלטת בה הנפש מסכימה להרפות, לתת לבוראה להובילה לאן שצריך, לאן שנכון, לאן שהדרך מובילה, גם כשיסורי ההווה קשים מנשוא.
זיכוך הנפש הוא כמי המקווה הטהורים המנקים את הנשמה מכל שדבק והתערבב בה. אך בראשית, במקום הכואב הזה, צריך להזכיר מדוע כה חשוב תחילה לנקות ולטהר. ובמקום הזה נעמדים לצידי כל אותם מנהגים ומצוות מדהימות הדורשות מאיתנו לעסוק בהצבת גבולות, בעבודת ההבדלה, שמהותה היא חוסר ערבוב, נקיון, הפרדה: קידוש השבת משאר ימות החול, ההבדלה בין הקודש לחול במוצאי שבת, קידוש האשה על ידי בעלה משאר הנשים, הטבילה במקווה המבדילה בין ימי הנידה לימי הטהרה, הבדלת הבשר מן החלב, הבדלת חומרי האריג שלא יווצר שעטנז, שלא יווצר ערבוב, הקפדה על תחום עירוב, קידוש החלה הנמשכת ברוחניות וקדושת השבת משאר מיני הלחם והדגן וקידוש היין משאר מיני המשקה ועוד. אל תערבב. תזדכך. אל תתערבב. הייה אתה עצמך. נטול מחשבות והתנהגויות זרות, הייה יהודי, היה תמים וזך עם אלוקיך. אל תהיה עשוי מסוגים שונים. אל תערבב - היה אחד. נקי, טהור, זך ומיוחד.
הנפש היהודית נבנית כך שתוכל להיות חסונה וברורה לעצמה מתוך אותן הקפדות על הבדלות וחוסר ערבוב. איננו חפצים להיות כעמי הארצות ואנו משתחווים ומודים על זכותנו להיות נבדלים. עלינו לשבח היא בין השאר תפילת הודיה על חוסר הערבוב, על הטוהר, על הייחודיות. אין בנו שום רצון להיות ככל העמים, אין בנו רצון להתרפס, להתנצל על מי שאנחנו, ועל כך אנו משתחווים ומודים למלך מלכי המלכים.
אך לא רק כעם יכולות אלו חשובות ומאפשרות את קיומנו מזה אלפי שנים, גם נפש האדם יכולה לשרוד בגאון רק כשהיא חדלה לרצות ולהתרפס, והיא ברורה ומדוייקת, לא מעורבבת, לא מבולבלת, אותנטית לעצמה ולדרכה הייחודית, אך מתוך חוזק ועוצמת השתייכות לעם השורד לאורך אלפי שנים למרות הקריאות מבית ומחוץ להדמות לגויים – "אולי בזכות זאת יאהבנו"?. האם באמת יאהבו אותך יותר אם תדמה לאחר? אם תהיה בדיוק כמותו? אם תחגוג את חגיו? אם תשכח מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון?. כעם – כן הנפש, הטמעות, התערבבות, התחזות לאחר, נסיון לרצות – סופם מפח נפש. אך כששימת הגבולות על ידי ההבדלה הופכת להיות אורח חיים המגן בפני ערב-רב, בפני ערבוב, בפני התערבבות, כמעט בכל מובן בחיים, יש סיכוי שתבין מדוע אתה כאן, מהו המסע שעליך לעבור, מהי יציאת מצרים הפרטית שלך. וגם אם הדרך קשה וכואבת, יש ללכת ללכת, לא שנה, לא שבוע כפי ששר אריק לביא, מטומאה לקדושה, מערבוב לנבדלות, מהתרפסות לגאון, מחושך לאור, מבלבול לאמונה, עד שתהיה ראוי לקבלת תורתך. 49 שערי טומאה. 49 יום של זיכוך. 49 שערי תקווה וקדושה .
כן. "לך ישר, לך לבד, אל תפחד. אל תכעס, לך תמים, לך אחד". (עוזי חיטמן).