top of page

ניצבים בברית הנישואין

  • טרי וינברג
  • 7 באוק׳ 2016
  • זמן קריאה 5 דקות

גם בבריתות אחרות אנו "ניצבים", כמו בטקס בו אנו באים בברית הנישואין; כל העומדים מתחת לחופה "ניצבים" לקראת מעמד כריתת הברית בין בני הזוג. רגע מרגש, הדמעות זולגות, האהבה והיראה מרחפות באויר, עוד רגע הרב יקדש את הזוג ויביא אותם בברית הנישואין. דברי ההמשך של משה רלוונטים גם כאן; לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.(דברים יב-יד). ה' מכוון לכל הנשמות שעוד טרם באו לעולם וכך גם בברית הנישואין, הברית הזו אמורה לתפוס ולהיות "ניצבת" גם לכשיוולדו הילדים.

בהפטרה שקראנו בראש השנה מסופר על חנה שסירבה לקבל את מצבה כעקרה; כאשר בעלה אלקנה מסרב לקבל את מצבה ותוהה מדוע אינה יכולה להסתפק בו, היא מתפללת לאלוהים ונודרת נדר שאם יתן לה פרי בטן היא תקדיש את הילד לה'. כשה' נענה לבקשתה, היא חוזרת לאחר מספר שנים עם בנה שמואל ובעלה אלקנה לעלי הכהן, ואלו דבריה המהממים; כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה" (שמואל א'). שוב מעמד של ברית המתקיימת על ידי שני הצדדים ובשיא קיומו של הטקס חנה מדגישה את עמידתה האיתנה בקיום הברית: היא ניצבת.

הברית של עם ישראל לא מסתיימת במעמד הברית בעת היותם ניצבים. ה' מבקש כי ברית זו תשמר בכל עת וקובע לה "אות" בשבתות ובמועדים. אות זה, כמו פעמון עדין המצלצל עם הדלקת הנרות וממשיך בתפילות השבת, בקידוש ובשאר מנהגי השבת, מזכיר לנו מדי שבעה ימים את המחוייבות ההדדית שיש בינינו. אנו רק צריכים לקבל את האות ועולם שלם נפתח לרווחה במרחבי זכרוננו לכל מעשי החסד והגבורה שעשה ה' עמנו ואת התחייבותנו לקיים את חלקנו בברית זו. בכל ימות השבוע (שיר השירים שנקרא בקבלת שבת מזכיר לנו את הדמיון למעמד הכלולות; כולו שיר אהבה בין האל לשכינה וההתאחדות בין עם ישראל לאלוהיו).

מעמד הכלולות אמרנו? כן, גם כאן כבר הזכרנו קודם איך עמדנו פעם ניצבים, איתנים, מחוייבים, מלאי קדושה מגודל המעמד. אך אייהו אותו פעמון עדין אשר יצלצל לנו מדי פעם ויזכיר לנו את הברית עליה התחייבנו? איה הוא אותו "אות" לברית בינו לבינה? אותן נשמות שכבר היו איתנו במעמד הברית נולדו זה מכבר, אך מניצבים אנו הופכים לעיתים לאנכים. שכחנו את המנוי. שכחנו את הדרגות. שכחנו את הכבוד בגינו עמדנו בראשית דרכנו מתחת לחופה ניצבים זה לצד זו. אין לנו יום בשבוע בו אנו מחדשים את הברית, אין לנו אות וסימן שהגיע הרגע למוח להזכר בכל הטוב והחסד שיש בינינו ואם נשווה את כמות מצוות השבת למצוות שיש בין אשה ובעלה הרי שנמצא שמעבר להדרכת כלות וחתנים (במקרה הטוב) חיי הנישואין לא צריכים כמעט לעמוד במבחן המצוות (למעט הבולטת שבהן והיא שמירת הטהרה). אפילו הטבעת לעיתים יורדת מהאצבע לאחר הלידות, ומה שנשאר הוא יציאה חפוזה לבית הקפה הסמוך ביום הנישואין להרים כוס יין על עוד שנה שחלפה ולהעלות מהר תמונה לפייסבוק, ספר ההנצחה הציבורי שלנו.

אז מה נשאר לנו? כשופר בו אנו תוקעים מראש השנה ועד יום הכיפורים אנו חוזרים להיות בני אנוש, כפופים מעט, מעוגלים, מנמיכי קומה, נושאים לעיתים קול תרועה, לעיתים שברים. ולעיתים אפילו קול השופר כבר לא נשמע כלל, זה הסימן בשבילי בקליניקה שהמצב גרוע ביותר. שידברו, שיגידו, שיצעקו אם צריך, שיעמדו או ישבו, רק לא אדישות או שתיקות. כמו בפרשת "וילך" שמגיעה מיד לאחר פרשת "ניצבים", אני מתחננת בליבי שימשיכו ללכת, שיהיו בתנועה, שימשיכו את הברית ביניהם ממקום של התפתחות וצמיחה, ממש כמו משה בערוב ימיו הוא אינו מפסיק את המסע, הוא נמצא במצב ,תמידי של "וילך" וזהו המצב בו גם הזוגיות שלנו צריכה להיות אחרי שהיינו ניצבים יפים כל כך במעמד החופה והקידושין. אני מדמיינת מצב זה בדיוק כפי שתיארו ר' ישראל מסלנט: "האדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה,אבל בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. אם תפסיק מעופה לרגע,הרי היא צונחת ונופלת".

אם היה הדבר בידי, הייתי נותנת בידי כל זוג וזוג מתנה ליום כלולותיהם את פרשת "ניצבים" על קלף יפה כ"אות" שבועי, שיקראו ביחד אחרי הקידוש בעודם קמים ממושבם. שיזכרו בברית, שייזכרו בקדושה שחשו זה כלפי זו ובכבוד המעמד, שייזכרו כמה ציפו וחיכו להתאחד כאיש אחד ולסיים את בדידותם ולהמשיך במסע חייהם ביחד, שיזכרו בכל מה שחשו בגופם ובנפשם בעודם ניצבים מתחת לחופה יחד עם ילדיהם שעוד טרם נולדו, שייזכרו כי להיות "ניצב" זה מינוי מחייב; " וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט יג-יד).

ואם מתאים לכם "אות" אחר להזכיר לכם את כל זאת, אנא עשו זאת; רק לא לשכוח, רק לא לשקוע תחת משא החיים, רק לא להתרחק מהקדושה באופן תמידי אל החול, רק לא לשכוח להיות נוכח גם כשלא תמיד נעים ומתחשק, רק לא להתמסר לנוחות שבהתפרקדות מול מסכי הטכנולוגיה במקום להיות ניצבים זה לצד זה כשצריך, רק לא לשכוח כי בתוך היום יום השוחק חייבת להכנס גם קצת קדושה ורוחניות וכבוד השמור לאנשים שאינם מובנים מאליו בחיינו. נישואין זה ניסוי מתמשך תוך כדי תנועת החיים המשתנים תדיר, ובהעדר יום שבועי שמציין ברית זו על כל מצוותיה, בואו נהיה יצירתיים ונבנה לעצמנו אות כלשהו, פעמון עדין שנדע לשמוע את קולו הקורא לנו לשוב בחזרה לקדושת הנישואין, שלא נשכח את היופי הפנימי והחיצוני שבכל אחד מאיתנו, שלא נישן ולא נתיישן, שנזכור מדוע ולמה בחרנו בברית זו, ונחדש ימיה כקדם מעת לעת עם "בגדי שבת", הדלקת נרות חגיגיים, זמירות ואוכל משובח לגוף ולנפש. היו תמיד "ניצבים" על משמר נישואיכם ולעולם אל תפסיקו את תנועת "וילך" קדימה והלאה, ממש כמו משה שביקש להעביר לדורות את חוכמת שמירת הברית.


 
 
 

Comments

bottom of page