סוד ההקשבה
- טרי וינברג
- 8 באוק׳ 2016
- זמן קריאה 6 דקות
הם באים זוגות זוגות לקליניקה, ממש כאילו המבול כבר כאן, והעולם הולך להיחרב מעל ראשם. שפופי ראש, לא מאמינים, אבודים, רוצים כבר לראות את היונה עם עלה הזית, אך חסרי סבלנות לעבור את תהליך השינוי וכל תא בגופם זועק את חוסר ההקשבה שהם חווים בתוך הקשר הזוגי, ואז מתחיל המבול; "הוא עשה לי", "היא אמרה לי", "היא לא עשתה", זרם מילים בלתי פוסקות וחסרות חשיבות. ה"אין" זועק מכל פינה, החוסר, הריק - אין ביניהם הקשבה, אין ביניהם אמפטיה, קבלת השונות ואהבתה.
כל אחד מהם שקוע בתחושות הנוצרות כאשר שני אנשים לא מסוגלים לתקשר ביניהם למרות ששניהם דוברים את אותה שפה; חוסר אונים, עצבות, תחושה שלא מבינים אותי, לא איכפת ממני, לא שומעים אותי, ייאוש.
קל לפעמים להתאהב בגלוי, במה שנראה דומה לנו, אך אז נבקע ים-סוף ומתוך מציאות אחת של העולם המכוסה ("עלמה דאתכסיא") על ידי הים – נחשף עוד רובד מנשמת האדם, עוד אמונות, ערכים, זכרונות מעצבים, רגשות, עד שמגיעים לקרקעית של העולם הגלוי ("עלמא דאיתגליא"). כי כך בדיוק אירע כאשר נקרע ים סוף לשניים, נגלה הסמוי מן העין.
ולפתע, דווקא העולם הגלוי שאמור לקרב בין בני הזוג הופך לקרב אימתנים על ה"אמת" שכל אחד דורש בלעדיות עליה; "הוא לא מבין אותי" (אם הוא לא מסכים עם האמת שלך זה עוד לא אומר שהוא לא מבין אותך), "הוא לא מקשיב לי" (והאם את מסכימה להקשיב לאמת שלו?), "אי אפשר לדבר איתה" (האם "דיבור" בשבילך זה שהיא תסכים עם כל מה שאתה אומר אחרת....?).
נעלם הים הגדול שכיסה כשמיכה רכה וחמימה על הזוג הצעיר המאוהב, ומתגלים מעמקי הנפש של כל אחד מהם בנפרד הזועקת להכרה, הקשבה, חום, רוך, הבנה וליטוף.
רגע. הלו.
אפשר שנייה שקט בקליניקה? מרוב שאתם צועקים אחד על השני, אפילו אני כבר לא שומעת ולא מבינה כלום רק בליל של האשמות וצעקות. איפה "והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" שכל הטפל והקושי התגמדו מול גודל האהבה ביניכם?
איך פתאום שנות הציפיה לאהבה של יעקב לרחל מתפרקים מול עיני לרסיסים של שניות שנצרבו בזכרונות וכעת נפתח לו ספר ההאשמות הבלתי נדלה שלכם אחד מול השני?
אמרנו מבול?. יופי. אם נוח לימד אותנו כשיש מבול נכנסים לתיבה בשביל שלא נתכלה, בואו, כנסו פנימה לתיבה יחד איתי, ובלית ברירה 40 יום וארבעים לילה תלמדו להקשיב בשקיקה רבה איש לרעותו.
תלמדו את השונות ביניכם, תכבדו אותה, תאהבו אותה, ותלמדו לגשר עליה ברצון טוב, באהבה ובכבוד הדדי. שונות זה לא איום איראני. שונות זה לא סוף העולם. זו רק שונות. מעצם היותנו איש ואישה אנו שונים זה מזה.
מעצם כך שנולדנו להורים שונים אנו שונים זה מזה, מעצם הגנטיקה שלנו אנו שונים זה מזה, מעצם האמונות והערכים שהתפתחו בנו באופן סמוי בילדותנו ועיצבו את אישיותנו וזהותנו אנו שונים זה מזה, ומעצם המורשת המשפחתית שלנו אנו שונים זה מזה, ועוד ועוד סיבות לכך שלמרות שבחרתם לחיות ביחד – מעולם לא הייתם תאומים סיאמיים.
ויש לי הפתעה גדולה לבשר לכם: גם כשתלמדו את כל רזי הזוגיות ותחזרו לאהוב זה את זה ברכות ובכבוד לא תהיו תאומים סיאמים. גם אם באתם מאותו שורש נשמה, ותחזרו לאותו מקום בדיוק, ים סוף עצום וגדול של הבדלים קיים ביניכם – שמרגע זה ואילך יוכל רק להעצים ולחזק את הקשר.
אז בואו נתחיל מבראשית. מה קורה כשנגלה הסמוי מן העין? אנו פוגשים ברבדיה העמוקים של הנפש, במה שלא הכרנו, בשונה מאיתנו. ואבוי, אמנם בשר מבשרו, צלע מעצמותיו, אך הפוך! איש ואישה היו מחוברים בגבם – כלומר הפכים, ובדיוק כמו בסיפור הבראשיתי בתחילה לא ראו זה את זה אלא עד שנפרדו.
כלומר, גם לנו כזוג לוקח זמן להתרחק קמעה זה מזו על מנת להכיר את השונות, מבלי לחשוש ממנה, אם נלמד את הסוד הגדול של סימני השאלה.
הכרת השונות מתחילה בהקשבה מלאה. סימני שאלה, שאלות, בחינה לא שיפוטית, הקשבה לכל רבדי השפה המילוליים והלא מילוליים, הבנת הנאמר כפי שהדובר רצה לאמרו; "כשאתה אומר לי שקשה לך לבוא הביתה ולשמוע את הקיטורים שלי – מה קשה לך? מה זה בשבילך הקיטורים שלי? מה זה אומר עלי בעיניך, מה זה אומר לך על הזוגיות שלנו?", ולאחר מכן, לאחר שנשמע את התשובה ונבין אותה לעומקה נשאל "אז מה אתה צריך?, מה יכול לעזור לך להרגיש אחרת?".
רגע! הקשבה היא לא בהכרח הסכמה! אל תקפצי, אל תקפוץ! תקשיבו. קודם תבינו למה בן זוגכם באמת זקוק, כיצד הוא מפרש את האירוע על פי מפותיו הפנימיות, מה זה אומר בשבילו על עצמו, עליכם, על הזוגיות שלכם.
רק סימני שאלה המלווים כל שאלה שאנו רוצים גם להקשיב לתשובתה המלאה, זה ההבדל העצום בין הקשבה עמוקה לבין פרוץ ויכוח סוער שמוליד בסופו של דבר עוד סוף יום עגום ושינה גב אל גב. עד הפיוס הבא עד האין - הקשבה הבאה.
כן, נכון, הקשבה דורשת "מתיחת השרירים" שלנו. להרחיב את יכולות ההכלה, לעבוד על מפות הרגישות שלנו ולהכיר את אלו של הזולת, להבין ששונות היא לא מילה מאיימת, וששמיעת האמת של הזולת היא ברכה ומתנה, ובעיקר שבלעדיה, ללא הקשבה, לא נלמד מיהי בעצם הנפש המיוחדת לה נישאנו; מה אותה נפש צריכה, ממה היא פוחדת, מה דורך אותה, איך היא מפרשת את העולם סביבה – וללא הקשבה היא ננעלת במאורותיה, פגועה ומושפלת, לא יכולה בעצמה להיות במקום הבוגר המכיל התומך שמסוגל להקשיב לאחרים.
הקשבה ללא ספק דורשת מאיתנו להיות כמו "מיכל ריק", שיכול כרגע לקבל להכיל את דברי הזולת כהוויתם. לבטל ולו לרגע את כל מה שאתה חושב שאתה יודע ומבין ולהניח לרגע שאתה לא מבין כלום. אתה מקשיב על מנת להבין את האחר, ולא על מנת להשליט את מה שאתה מבין או חושב שהוא נכון או צודק. אתה מקשיב ממקום שאתה יודע שאין "אמת" אחת, ואין "נכון" או "לא נכון", אין "צודק" או "לא צודק". אתה מקשיב ממקום נטול כל שיפוטיות וביקורתיות מתוך רצון כנה ועמוק להבין כיצד בן זוגך מבין ומפרש את הדברים בתוך נשמתו ואישיותו, ומהיכן מגיעים הכאבים, התסכול, הצרכים, האכזבות ועוד דברים שקודם לא ייחסת להם שום משמעות ולפתע מתוך הקשבה כנה ועמוקה אתה יכול לראות כיצד האחר כל כך שונה ממך ולעיתים דברים שאמרת או עשית והתכוונת לטוב "נפלו" על מקום כואב, רגיש או פצוע אצל בן הזוג והחלו את אי ההבנה, הריחוק ולעיתים גם את הריב והריחוק.
ה"אמת" שלה אינה בהכרח ה"אמת" שלך. זכרו כי 90% מהתקשורת בינינו בנוי על פרשנויות אישיות. הפרשנות האישית שכל אחד מייחס למילה או מושג מסויים נובע מהזכרונות האישיים שלנו, מהטרמינולוגיה שלמדנו בבית הגידול בו צמחנו, מהאישיות שלנו, מרגשות ומחשבות. אתן לכם דוגמא לכמה פרשנות אישית יכולה להיות מהותית בהיווצרות קונפליקט, היישר ממפגש זוגי בקליניקה שלי השבוע: האשה פתחה את השיחה ואמרה: "אנחנו לא מפסיקים לריב". יש קפץ בעלה כנשוך נחש ואמר: "איזה שטויות, מה פתאום?". עצרתי מייד את הדו-שיח הזה ושאלתי כל אחד מהם מה זה בשבילו המילה "ריב". האשה אמרה: "בשבילי ריב זה שאין תקשורת". הגבר אמר: "בשבילי ריב זה צעקות וכעסים ודברים שיוצאים משליטה". וואו!! איך מילה אחת יכולה להתפרש בדרכים כה שונות. אם הדו שיח הזה היה מתנהל בביתם רק המילה הקטנה הזו כבר היתה הופכת את התקשורת למלחמה. אך עצירת השיחה בקליניקה על מנת לברר למה הכוונה במילה "ריב" (וזו כמובן רק דוגמא על מנת להבהיר את חשיבות ההבנה לפרשנות האישית של מילים או מושגים) הובילה את השיחה למחוזות שונים לחלוטין. מאותו רגע כבר אפשר היה לקחת את השיחה למקומות הרבה יותר מהותיים ועמוקים על מנת שכל אחד יוכל להביא את "האמת" שלו והאחר יוכל להקשיב לו בלי להדרך או להבהל.
כמה נפלא שבתוך זוגיות כל אחד מסוגל לבטא את ה"אמת" שלו הפרטית, את מפת המציאות שלו כפי שהוא חווה אותה מעיניו . קבלו זאת בברכה ובתודה שבן זוגכם מרגיש מספיק בטוח ופתוח בקשר שלכם להגיד את האמת שלו, גם אם היא לא האמת שלכם, ביודעו שאתם מכירים בשונות ביניכם ולא נבהלים ממנה. בתוך התהליך הזה חשוב שתוודאו שהבנתם נכון, מתוך הבנה כי מילים יכולות לבלבל כיוון שהן עוברות דרך הפילטר הפרטי שלנו. עשו זאת דרך שיקוף: "אם הבנתי אותך נכון אמרת כרגע שאתה מרגיש ש... היית רוצה ש..." וכו'. רק דרך השיקוף יכול הזולת לדעת אם העביר את המסר שלו בצורה מדוייק והם הבנתם זה את זה כפי שהתכוון המשורר מלכתחילה.
ומה לבסוף? שמתם את כל הקלפים על השולחן. הקשבתם. הבנתם. הפנמתם שאתם שונים וזה לא אסון! עכשיו הגיע זמן לאסוף את כל המידע הזה ולהפוך אותו למכרה זהב להבנת הצרכים השונים ולמציאת הזדמנויות למתן מענה להם או לגישור על הפערים.
היכן אני יכול לבוא לקראתך, ואיך? איפה נמצא שביל הזהב בשבילנו: "את רוצה שאביע הערכה על מאמציך בגידול הילדים. לי קשה להשתפך רגשית כפי שהיית רוצה. האם יתאים לך שאביע זאת בזר פרחים די שבוע? או במכתב שאשאיר לך ליד המיטה ובו אספר לך כמה אני אוהב אותך ואיזה אמא מקסימה שאת"?.
אופס, ראו מי שבה לה כעת ומתדפקת על חלון ביתנו? יונה עם עלה של זית! כלו המים, נגמר המשבר וסכנת הכליון, כל הזוגות היקרים שהתאמנו כעת במשך 40 יום בהקשבה מלאה ואמפטית, עם הרבה רצון טוב וכבוד הדדי ומוכנות ללמוד שפה קשה, להקשיב, לדבר כך שהזולת יוכל לקבל את המסר מבלי להפגע ולהנעל, מוכנים כעת לרדת מהתיבה, יד ביד, פנים אל מול פנים, ולצאת לדרך חדשה.
ויכולו המים ותם המבול ושבו השלום והשקט והשלווה למעונכם. אמן.
תרי וינברג
ה' בניסן תשעה
10:16 25.03.15
Comments