להסתכל לאמת בעיניים

בס"ד בכנס פסיכולוגים שנערך לאחרונה נעשה תרגיל יפה; על השולחן היתה מונחת ערימה של וידויים של אנשים שנאספו על ידי מארגני האירוע. כל אחד מהמשתתפים היה צריך לקחת מספר וידויים ולהקריא אותם בקול. היו שם וידויים מסוגים שונים ומגוונים: אשה שהתוודתה על כך שהיתה מפליקה לאחותה הקטנה בלי שהוריה ידעו. גבר שהתוודה על כך שבחר באינטרנט בד"ר אשכנזי במקום בד"ר מחמוד ללא קשר לרמת התמחותם, אשה שראתה את שכנתה עמוסה בשקיות ותינוקת על הידיים ולא עזרה לה, חייל שחשב שיכל להציל את חברו ממוות ולא עשה כן, וכך וידוי אחר וידוי. הוידוי של האחר שיחרר משהו אצל אותם בעלי מקצוע שתמיד עסוקים בלעזור לאחרים וסייע להם להתחיל ולשחרר את הוידויים האישיים שלהם. מארגני האירוע נתנו לכל אחד מהם כרטיס פלסטיק קטן אותו קיפל למפרש שהונח על בסיס קטן מעץ. כל המשתתפים ירדו לבריכה החשוכה ושמו את כרטיסי הוידוי שלהם על המים ושחררו אותם לדרכם.

אך בכך רק התחיל הסיפור. משתתפי האירוע סיפרו לאחר מכן כי התהליך רק פתח אצלם פתח כחודו של מחט להתחיל לחשוב על מהו וידוי, מתי הם משתמשים בו ומתי לא, ולמה? מה הוידוי חולל בנפשם, זכרונות מעברם האישי והמקצועי ועוד. לרוב אנו רגילים להקשיב ל"וידויים" של מטופלינו, לשקף, להכיל, להבין ולטפל. אך העובדה כי כרגע אותם מטפלים היו צריכים להתבונן עמוק בתוך נפשם, להתבונן בעצמי האמיתי שלהם, להסתכל גם באמת שלא תמיד נעים להתבונן בה, חיבר את חלקם לתהליך התשובה; האדם צריך קודם כל להסתכל לאמת בעיניים ולהודות בינו לבין עצמו במה הוא חטא, במקום להאשים את הזולת. היכן הדברים נוגעים בו, באישיותו, בהרגליו, באותם דברים שהוא לא ממש אוהב בעצמו או בהתנהלותו מול הזולת. זה לא קל כלל כמו שזה נשמע. זו היכולת המופלאה להגיד לעצמי במקום העמוק ביותר בנשמה ולא מהפה ולחוץ: אלו הדברים שאני רוצה לשנות בעצמי, וזה לא קשור לאף אחד אחר אלא לעצמי בלבד. זוהי תחילתו של מסע שמהותו שיבה לעצמי, לנשמה הטהורה שבי, למקום המזוכך שבו התחלנו את המסע אך דברים התקלקלו לנו בדרך. ביהדות, לעומת הנצרות, אין צורך להתוודות בעל פה מול מישהו אחר, התהליך הוא עמוק ונעשה קודם כל בין האדם לבין עצמו.

רק כשהעמקנו ובדקנו וחקרנו היכן סטינו מהדרך, היכן זייפנו לעצמנו את אמת חיינו, היכן לא היינו כפי שבאמת היינו רוצים להיות, אנחנו מוכנים להתוודות על החטא. היכן עזבנו את הנשמה טהורה שבנו לנפשה, לא היינו קשובים אליה, לא היינו טובים אליה, שכחנו להקשיב לה, ועבדנו עבור זהות עצמית מזוייפת או שקרית אם בגלל שכך חשבנו שיאהבו אותנו יותר או פשוט כי כך היה יותר נוח וקל לזרום עם הזרם, הרי שקודם כל חטאנו לעצמנו. רק ברגע זה אנחנו מוכנים לעזוב את החטא, להתחרט – כלומר לחרוט על לוח ליבנו שזה לא מתאים לנו יותר ולקבל על עצמנו לעתיד את השינוי שאנו רוצים ליישם בחיינו.

סליחה שנאמרת מתוך תהליך זה יש לה עומק ומשקל ענק, יופי והוד, גדולתו של האדם שלא כמו כל שאר היצורים יכול לעשות שינוי בכל רגע נתון ולבחור אחרת בקודים אחרים, בערכים אחרים, בדרך אחרת שמתאימה לנשמתו. זהו כמובן תהליך עמוק ואיטי ולכן אנו מתחילים בו כבר מראשית חודש אלול והוא נמשך ארבעים יום עד יום הכיפורים. התהליך היומיומי הזה שבו אנו חוזרים על אמירת הסליחה בפני בורא עולם ממחיש עד כמה תהליך של שינוי לא יכול להעשות בלחיצת כפתור של הודעת "סליחה" בוואטס אפ בעולם המודרני. הוא חייב להתחיל עמוק עמוק בתוכנו לפני שהוא עובר לדפי מחזור הסליחות ומשם מגיע לרקיעים עליונים. הסליחה מתחילה בתוכנו עוד לפני שהיא יכולה לעבור לאדם אחר או לקב"ה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק סבר שהוידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם עצמו את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל ברור ומדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו. (על התשובה, עמ' 61-65).

תהליך התשובה אינו יכול להמשיך אם האדם לא יכול לקבל את עובדת יכולתו להשתנות, ומכאן גם לסלוח לעצמו. כשמשה עולה שוב להר סיני לארבעים יום בהם הוא צם ומתחנן לפני השם שיסלח לעם ישראל שחטא הוא מאמין בכל ליבו ונשמתו שהאדם מסוגל להשתנות. לכן הוא מתעקש כל כך מול מלך מלכי הדברים עד שהקב"ה מודיע לו ביום הארבעים, הוא יום הכיפורים: "סלחתי כדברך" (במדבר יד כ) ומוחל לעם ישראל.

מחודש אלול ועד יום הכיפורים אנו חוזרים על התהליך העמוק אותו עבר משה; הוא עולה שוב להר סיני לארבעים יום בהם הוא צם ומתחנן לפני השם שיסלח לעם ישראל שחטא. הוא מאמין בכל ליבו ונשמתו שהאדם מסוגל להשתנות לטובה. לכן הוא מתעקש כל כך מול מלך מלכי המלכים עד שהקב"ה מודיע לו ביום הארבעים, הוא יום כיפור: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד' כ) ומוחל לעם ישראל.

ומה הלאה? מה קורה לאותו "חריטה" שאנו אמורים כעת לחרוט בנפשנו בזמן הוידוי, החרטה ובקשת הסליחה? מה עוד שכשפגשנו את אותם מקומות לא ראויים בנפשנו, הרי שלא בהכרח נרצה לזכור אותם, אלא לדלג הלאה, להגיד סליחה ולשכוח, כמו מנגנון הגנה שמכסה ומרפא מפני אותו כאב, הלא שם אין לנו סידור תפילה או מנהג יומי שיזכיר לנו את מה שכל כך קל לשכוח, או אפילו נרצה לשכוח רגע לאחר תפילת נעילה. אז מה יהיה בסופנו?

תורת ישראל עוסקת רבות בשימור הזכרון הלאומי בסידור התפילה, בברכת המזון, בשבתות חגים ומועדים; זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (שמות כ'), לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (דברים ט"ז)' , זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כ"ה( ועוד. הרבה לפני היות הפסיכולוגיה המודרנית דומה כי תורתנו הקדושה הכירה במהלך הטבעי שבנפש האדם הנעה בין זכרון ושכחה, בין קרבה לריחוק, בין רצוא ושוב, ולכן הציווים הרבים לשימור הזכרון ומניעת השכחה.

הנה הסוכריה. רגע אחרי, בתזמון מדהים לאחר שאכלנו ארוחה מפסקת אנו כבר מתחילים בבניית הסוכה. כן, גם זו תזכורת ליציאת מצרים ולענני הכבוד שהיו תלויים ועומדים מעל בני ישראל כל עוד חנו במדבר עד למסע הבא. האם הסוכה תעזור לנו לזכור גם את הוידויים האישיים והקבלות שקיבלנו על עצמנו במהלך ימי הסליחות? לכאורה אין שום קשר בין הדברים, אך כשמתבוננים בעומקם נמצא את המשך תהליך התשובה....בסוכה! בתוככי תהליך התחינה מופיע משפט מהמם: כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו". המחילה והאהבה שקיבלנו בהר סיני ולאחר יום כיפור מגיעה מהקב"ה המבקש מאיתנו לראות בו את אבינו. ירמיה הנביא אומר: "הלוא מעתה קראת לי אבי" (ג' ד') וכן: "ואומר אבי תקראו לי" (שם, יט). הקב"ה מבקש מאתנו לקרוא לו אבא, להעמיד את מערכת היחסים דוקא על ציר זה. יחסי אהבה פנימיים בין אב לבן מבטאים את היכולת והתקווה להתקדמות המתבקשת. רחמיו של אב לא נובעים מתוך עצימת עיניים והתעלמות, אלא להפך, הם המלמדים על סיכויה של התשובה להתממש מתוך רצון להסתכל קדימה אל עבר העתיד, בתיקון, בעידוד ובטחון בלידה חדשה המביאה לידי ביטוי גילויים מוחשיים של התובנות אליהם הגענו במעמקי נפשנו וביכולת לתקן יחד את האני הפנימי. כך, מתעורר הבטחון האישי המסייע להתממשותה של התשובה: "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך".

הקב"ה פורש עלינו את סוכת שלומו ומתחת לענני הכבוד ממשיכים יחסי האהבה שבין אב לבנו. בלשונו של השל"ה הקדוש נקראת אהבה זו: "אהבה מסיבת הצלחה". אהבה זו והשמחה השורה בסוכה מגדילה את הבטחון בכך שאנו לא לבד במסע הזה – יש עמנו אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת: נוצר חסד לאלפים, נושא עווו ופשע וחטאה ונקה. מילות התפילה של ימי הסליחות מלוות אותנו לתוך הסוכה בבטחון מלא בי"ג מידות האל באמונה מלאה ושלמה שהיה מי שהקשיב לליבנו, היה עמנו בתהליך הוידוי והחרטה והסליחה, והוא זה שגם ימשיך איתנו הלאה את מסעותינו – הלא הוא שאמרנו קודם, הסוכה הינה רק מבנה ארעי המוקם בין מסע למסע, בדיוק כמו בחיינו עתה. בני ישראל עברו 42 מסעות במדבר ונדמה כי גם אנו עוברים מדי שנה מסע פרטי משלנו. הסוכה מאפשרת לנו לנוח מהמסע לשבעה ימים ב"צילא דמהימנותא",היא נוסכת בנו בטחון של זכרון בכל החסד שעשה עמנו אבינו בדרכנו. ממשיך השל"ה הקדוש ואומר:: "אהבת ה' מפני רוממותו שביטויה בדבקה, חשיקה וחפיצה…הנה אם זוכה האדם לאהבה פנימית, שהוא התלהבות הלב, ולעבוד את ה' עבודה מתוקה…ואז מתאחדים כביכול…" (של"ה עמ' לו').

השנה הסוכה הזו שתבנו באהבה תהיה לכם מקום של תזכורת לאיחוד הלב וחיבור בין אותם וידויים שהתוודתם, סליחות שביקשתם, חרטות שהתחרטתם, קבלות לעתיד שקיבלתם, לבין המקום בו ה' יתברך יפרוש סוכת שלום עליכם ועל נפשכם ועל כל עמו ישראל מתוך אמונה כי מתוך האיחוד העמוק בין אב לבנו המעודד את תהליך התשובה והשינוי הכל אפשרי, הכל פתוח, וכל שייחלתם לו לשנה החדשה שיטהר ויתחדש בתוך נפשכם פנימה להמשך מסעותיכם אכן יתקיים בחן בחסד וברחמים גדולים.

7/10/16

פורסם ב: http://www.aish.co.il/h/su/tai/396503621.html

#יוםהכיפורים #סוכות #סליחה #וידוי #התבוננות