בהוטן: רשמי מסע אישי

צילומים: אלון ענבר

אני כותבת לכם את המילים האלה עדיין תחת הרושם העמוק של מסעי לבהוטן, ארץ ההימלאיה הרכה והקסומה, שממנה חזרתי לפני כשבועיים. כפסיכולוגית ומטפלת מינית, אני רגילה לדבר על נפש האדם, על כאבים וריפוי, אבל הפעם אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי יותר, רך ונוגע, כמו לחישה של רוח הרים. המסע הזה הגיע אליי בדיוק בזמן הנכון, כשהרגשתי צורך עמוק ב"משהו אחר": רוך, רוגע, קרבה לטבע, עדינות שתלטף את הנשמה. לא ידעתי עדיין להגדיר את זה במילים, אבל בהוטן, עם כל יופייה הפשוט והעמוק, לימדה אותי מה זה אומר להאיט את קצב החיים ולחיות באיזון עמוק בין כל מישורי החיים. בואו איתי למסע הזה, דרך העיניים שלי, ואולי תמצאו גם אתם נקודות אור להביא לחייכם.

הנחיתה בשדה התעופה: התחלה של קסם

הכל התחיל בנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של פארו, המקום היחיד שמחבר את בהוטן לעולם החיצון. זה לא סתם שדה תעופה: הוא אחד המסוכנים בעולם, מוקף בהרי ההימלאיה הגבוהים, עם מסלול קצר של 1,964 מטרים בלבד, בגובה 2,235 מטרים מעל פני הים. הטייסים צריכים להיות מיומנים במיוחד, בלי מכ"ם, רק על סמך ראייה ויזואלית, מנווטים בין הפסגות. אבל כשהמטוס נגע בקרקע, הרגשתי משהו אחר, אך עוד לא ידעתי לשים אותו במילים. הנוף מהחלון - הרים מושלגים, נהרות זורמים, והמבנה עצמו מעוטר בארכיטקטורה בהוטנית מסורתית, עם ציורים צבעוניים וסמלים דתיים יוצרים מעבר תודעתי חד: זה היה הרגע שבו הבנתי: כאן, הכל מתחיל בפשטות ובכבוד וחיבור לטבע. אפילו בדרך חזרה, כשגיליתי ששדה התעופה מלא בחללים פנימיים המשמשים כמעין מוזיאון לאמנות מודרנית, בה קיימת "התכתבות" מרתקת, צבעונית ומלאת הדר וכבוד לתרבות והמסורת המקומית לבין הדרך בה אמנים עכשווים תופסים אותה, הבנתי שאת בהוטן אי אפשר להכיל בבת אחת, להבין ולעכל בבת אחת, לקחת ממנה את כל האוצרות המתאימים לחיי העכשווים בבת אחת. בהוטן היא מסע מרגש אך כזה שחייב קצב הרבה יותר איטי לאלו שבאים אליה למפגש עמוק, כנה וחסר שיפוטיות וביקורת.[1] 

 יופי הטבע: סדר אלוהי שמזכיר את הבריאה

בהוטן היא ארץ של יופי טבעי עוצר נשימה: יערות עבותים שמכסים יותר מ-70% מהשטח, נהרות צלולים, הרים שמתנשאים לשמיים. היא המדינה הראשונה בעולם שהוכרזה כ"פחמן שלילי", כלומר הארץ סופגת יותר פחמן דו-חמצני ממה שהיא פולטת, בזכות היערות, אנרגיה הידרואלקטרית וחקלאות אורגנית. בהוטן שומרת בקנאות על הפלורה והפאונה שלה: נמרי שלג, צמחים נדירים, דרך פארקים לאומיים שמכסים כמחצית מהשטח וחוקה שמחייבת לפחות 60% יערות. והסיבה? הטבע הוא חלק מהאושר הלאומי, שמזין את הנפש והרוח. 

אך בבהוטן, הטבע אינו רק נוף: הוא מקדש חי, מלא כוחות רוחניים שדורשים כבוד והרמוניה. המקומיים מאמינים ברוחות מקומיות כמו "נאגות" (רוחות מים ונהרות) ו"יקשאס" (מגיני הרים) ששוכנות ביערות, בהרים ובנהרות, לא כאלים יוצרים עצמאיים, אלא ככוחות אנרגטיים המהווים חלק מהסמסארה (מעגל הקיום). אלה ישויות שיכולות להיות תומכות או מפריעות, תלוי בהתנהגות האדם: חמדנות או כעס עלולים "להעיר" אותן ולגרום למחלות או אסונות, בעוד חמלה ומדיטציה מרגיעות אותן ומביאות ברכה.

לכן, לפני טיפוס הר קדוש או בנייה ליד נהר, המקומי יבקש רשות, דרך מנטרות, קטורת, דגלי תפילה או מנחות, כדי להשתלב בהרמוניה שלהם. זה לא שליטה, אלא השתלבות: לכבד את הכוחות כדי שהם יתמכו בך, ולהשתמש בהם כדי לטהר את עצמך. הדהרמה מלמדת שהכול מחובר (אינטרדיפנדנס), ולכן הרמוניה עם הטבע היא גם הרמוניה פנימית – כמו משל ארבעת החברים שמתאזנים זה עם זה שעוד נדבר עליהם בהמשך. בבהוטן, שימור הסביבה (60% יער, איסור ציד) הוא מצווה לאומית; ביהדות, "בל תשחית" (דברים כ, יט) הוא ערך תורני. כשצפיתי בנופים, הרגשתי שהטבע כולו מדבר. הוא מזמין אותנו להאט, להקשיב, להעריך, לא רק לראות. זהו סדר אלוהי, בין אם נקרא לו דהרמה או בראשית.

ביהדות, מצאתי לכך הד עמוק: אלוהים אחד נוכח בכל: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג). תהילים ק"ד מתאר את הבריאה כמזמור חי: "מלביש שמים ענן... עושה מלאכיו רוחות" : ההרים, הים, בעלי החיים הם ביטוי ישיר להשגחתו של הקב"ה. חז"ל מלמדים להתבונן בעופות השמים ובחיות השדה כדי "לכוון את הלב לאב שבשמים" (חגיגה י"ב ע"ב), והרמב"ם רואה בטבע דרך להכיר את הבורא (יסודי התורה ג, יא).

האסתטיקה של בהוטן: יופי כדרך חיים 

מה שהרשים אותי במיוחד הוא האסתטיקה האנושית, שמשתלבת בטבע כאילו היא חלק ממנו. המלך הרביעי, ג'יגמה סינגיה וואנגצ'וק, ובנו יורשו, דואגים לכך דרך חוקים מחייבים: כל בנייה חדשה, אפילו בכפרים הפשוטים ביותר, חייבת לשמור על הסגנון המסורתי הבהוטני. בתים חדשים חייבים לכלול אלמנטים כמו גגות משופעים, חלונות מעוטרים בציורים צבעוניים בצבעי הטבע שמסביב, וחומרים טבעיים כמו עץ ואבן. אין כאן בנייני זכוכית מודרניים או מבנים שמפרים את ההרמוניה: הכל נבנה כדי להתאים לנוף, לשמור על התרבות ולקדם תחושת שלום ושלווה פנימית. 

האסתטיקה הזו אינה רק יופי לשם יופי; היא כמו מעשה הבריאה שבו הכל נוצר עם כוונה וסדר. הבתים, הבגדים המסורתיים ("גוֹ" לגברים ו"קירה" לנשים, עם דוגמאות צבעוניות וגזרות מדויקות), המקדשים מעוטרים עם ציורי תאנגקה, ואפילו כלי החרס והאריגות בכפרים, הכל משקף מחשבה עמוקה, כבוד לטבע ותזכורת ל"בל תשחית את עולמי". בכפרים שטיילתי בהם, ראיתי בתים חדשים שנראים כאילו הם שם מאות שנים, לעיתים מעוטרים בציורי פאלוס, סמל של פוריות והגנה שמגיע ממסורת הקדוש המשוגע. 

האמנים, גברים ונשים כאחד, שיושבים שעות ומגלפים, מציירים, תופרים, עושים זאת כמדיטציה. כל קו, כל צבע, כל תפר הוא תפילה. 

בבהוטן למדתי: האסתטיקה אינה מותרות. היא דרך פילוסופית להזכיר לנו את הסדר האלוהי בבריאה, שבו יופי אינו מקרי אלא מכוון להעלות את הנשמה דרך החומר, כמו שכתוב "וירא אלהים כי-טוב" (בראשית א): הבריאה כתבנית יופי שמעוררת התפעלות והודיה, כפי שמדרש תנחומא מלמד: "הקב"ה ברא את העולם בתבנית יופי".  האסתטיקה במשמעותה העמוקה ביותר חלחלה ודיברה אליי, כמו תפילה חיה וכמיהה אישית לסדר האלוהי והפנימי.

דגלי וגלגלי התפילה: לחישות של תקווה בכל גבעה

בכל פינה בבהוטן, על גבעות, גשרים, עצים וגגות מנזרים, מתנופפים דגלי התפילה, חלקם לבנים, חלקם צבעוניים, כולם מלאי כוונה. הדגלים הלבנים, "דארצ'ן" (Darchen), מונפים לזכר הנפטרים. עם כל משב רוח, הם משחררים תפילות לשלום נשמתם, כמעין גשר בין העולם הזה לבא. הדגלים הצבעוניים, "לונג טה" (Lung Ta - "סוס הרוח"), מגיעים בחמישה צבעים: כחול, ירוק, אדום, צהוב ולבן, המייצגים את חמשת היסודות (מים, עץ, אש, אדמה וחלל). על כל דגל מודפסות מנטרות, ברכות או תמונות של "סוס הרוח" הנושא שלוש אבני חן: בודהה, דהרמה וסנגה. הרוח שמנפנפת אותם "מפעילה" את התפילה: היא נושאת את המילים לשמיים, מטהרת את האוויר, מפזרת חמלה, שלום והארה לכל היצורים, ומגנה על המקום מפני רע.

כשמקומיים עוברים מתחת לדגלים, הם "מושיטים יד", נוגעים בבד, ומעבירים את כף היד מעל הראש. תנועה פשוטה, כמעט ריקודית, ש"מפעילה" את הברכה על עצמם. זו לא סתם מחווה – זו כוונה מודעת: לקחת את האנרגיה פנימה, להפוך רע לטוב, להזכיר לעצמך שאתה חלק ממשהו גדול יותר. הדגלים דוהים עם הזמן, אבל הברכות? הן נשארות לנצח.[2] 

ובצד הדרך, ב-7 באוקטובר 2025, עצרנו. הנוף היה מטורף: הרים ירוקים, עננים נמוכים, דגלי תפילה מתנופפים כמו תפילה חיה. בדיוק בשעה 11:00, כשכל ישראל עמדה בדקת דומייה, גם אנחנו עצרנו. פמה, המדריך המקומי, התפלל בשפתו , קודם לשחרור החטופים החיים, אחר כך להחזרת החללים. רז מור, המדריך הישראלי, הוציא שרשרות דגלי תפילה קטנים שקשרנו בין העצים. קראנו את שמות החטופים, התפללנו לרפואת הפצועים, והרוח - אותה רוח בהוטנית - נשאה את המילים שלנו, כמו שהיא נושאת את המנטרות כבר אלפי שנים.

ליד הדגלים, כמעט תמיד, עומדים גלגלי התפילה: "מאני קוֹרְלוֹ" (Ma-ṇi 'khor-lo). יש קטנים (מאני לאג 'קור), ויש ענקיים, בגובה אדם. בתוכם יש גלילים עמוסים במיליוני עותקים של המנטרה "אום מאני פדמה הום" אותה פמה המדריך המקומי לימד אותנו על משמעותה העמוקה. כל סיבוב בכיוון השעון (תמיד ימינה!) משחרר את המילים כאילו קראת אותן בקול. המקומיים מסובבים אותם ביד, במרפק, או פשוט צועדים סביבם, וכל סיבוב מטהר קארמה, צובר זכויות, מפתח חמלה. אפילו הצל, הרוח או המים מהגלגל מביאים ברכה.

הגלגלים הומצאו במקור למי שלא יודע קרוא וכתוב, כדי שיוכל להתפלל בכל זאת. אבל היום? כולם מסובבים את גלגלי התפילה-  נזירים, ילדים, תיירים. כי התנועה עצמה אינה רק פעולה פנימית הנראית לעין: היא מדיטציה ופעולה פנימית: כשאתה מסובב, אתה משחרר, מטהר, מחבר. והגלגל? הוא ממשיך להסתובב גם אחרי שאתה הולך.

כשצפיתי בדגלים ובגלגלים, הרגשתי כאילו הטבע עצמו מתפלל; מזכיר לי לעצור, לנשום, ולחפש איזון בתוך גלגל החיים השוצף, הלעיתים סוער מדי. בבהוטן, התפילה אינה רק מילים. היא רוח, תנועה, כוונה. והיא עובדת. גם כשאנחנו רחוקים מהבית.

שיאי הטיול: דזונגים, אמנים ומלאכות מסורתיות

המסע שלי התמלא בשיאים רכים, כמו גלים של שלווה. ביקרתי בדזונגים הקסומים: מבצרים-מנזרים ענקיים שמשמשים כמרכזים מנהליים ורוחניים. הם בנויים מאבן ועץ, עם חצרות פנימיות מלאות בצבעים ותפילות, ומזכירים כמה חשוב לשלב בין חיי היומיום לרוחניות. אחד הרגעים הנוגעים היה במקומות שבהם ראיתי אמנים מקומיים בעבודתם: ציירי תאנגקה שיוצרים לא רק דמויות בודהיסטיות אלא גם סמלים דתיים, דפוסים גיאומטריים וסצנות מהחיים המקומיים בדיוק אין קץ; נגרות אמנותית, עבודות נחושת, אריגות טקסטיל צבעוניות ועוד, ומה ששבה את ליבי אולי יותר מכל היה ייצור הדפים המסורתי. ביקרתי במפעל הנייר ג'ונגשי בעיר הבירה טימפו, שם לומדים את האמנות העתיקה: קולפים קליפת עץ הדפנה, מבשלים אותה, כותשים, ומפזרים על מסננות ייחודיות כדי לייצר נייר עמיד ויפהפה. הנייר הזה שימש בעבר לכתבי קודש, והיום הוא סמל לפשטות ולקיימות. לראות את התהליך: ידיים עדינות שיוצרות משהו טהור מהטבע, גרם לי להרגיש חיבור עמוק יותר לעצמי ולמקום בו הכל התחיל, עוד לפני עולם התיעוש השוצף, הרבה יותר קרוב לפשטות בקצב התואם את הקצב הטבעי של פעימות הלב שלנו, מלידתנו ועד מותנו.

פסטיבלים: צ'וּקוּ ו-וואנג דוּאֶה: תפילה חיה, אש וחשבון נפש

בבהוטן, הפסטיבלים הם תפילה המונית: כל המשפחה מגיעה, לבושה בגוֹ צבעוני, יושבת על האדמה וסופגת בכל החושים את מהות הפסטיבל, שבמובן מסויים כל אחד מהם מסמל משהו אחר, בדיוק כמו החגים שלנו;   ראינו את פסטיבל צ'וּקוּ (Tsechu) במנזרים: ריקודי מסכות ענקיים, תלבושות ססגוניות, סיפורי בודהה המסופרים דרך התנועה, הצבע, ריחות הקטורת וקולות כלי הנגינה, וראינו גם את וואנג דוּאֶה (Wang Due) שמשמעו "טיהור באש": שתי מדורות ענקיות והמקומיים עוברים ביניהן כדי לשרוף קארמה רעה, לסגור שנה ישנה, ולהתחיל חדשה.  מעט כמו מהות טקס התשליך ביום כיפור שלנו: חשבון נפש, טיהור והתחדשות. "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי".

מפגש עם הסטופות: סמלים של שלווה פנימית

בכל פינה בבהוטן פגשתי סטופות: מבנים עגולים ומחודדים שמייצגים את תורתו של סידהרתא גוטמה, הבודהה ההיסטורי, הידועה כדהרמה. תורתו, ארבע האמיתות הנאצלות, מלמדת ש: החיים כרוכים בסבל פיזי, רגשי או קיומי; הסבל נובע מהתקשרות ותשוקה; ניתן להשתחרר ממנו; והדרך היא דרך שמונת השלבים של מוסר, מדיטציה וחוכמה. כמטפלת, התחברתי לתפיסה הזו שמכירה בסבל כחלק טבעי מהחיים, לא משהו שצריך לברוח ממנו אל עבר האושר החמקמק המבוסס בעיקר על חומר, או לזעום על קיומו, אלא קבלתו כחלק אינטגרלי מחיינו שיש להתמודד איתו בדרכים חכמות ועמוקות, בין אם דרך תפילה, שחרור מהצורך בשליטה, חיפוש משמעות גם בסבל (בדומה ללוגותרפיה) ועוד. במערב, לעיתים אנו מסתירים את הסבל או מטפלים בו בתרופות, בעוד שבבהוטן מחפשים ריפוי דרך קהילה, רוחניות והתנדבות, בידיעה שגם הסבל וגם האושר אינם נצחיים. הסטופות, עם בסיס מרובע שמייצג את האדמה, כיפה שמייצגת מים, חוד שמייצג אש, ופסגה שמייצגת אוויר וחלל, מזכירות לנו את הדרך הזו. לעיתים הן נבנות להנציח מורים רוחניים כמו גורו רינפוצ'ה, שתורתם עשירה ועמוקה ורלוונטית גם לאדם המודרני. כשישבתי ליד סטופה, הרגשתי איך היא מזמינה אותנו להרהר בחיים כהוויתם: הסבל הוא חלק ממנו כמו גם האושר, אך יש כאן דרך מובנית כיצד לרקוד ביניהם ולקדם חמלה כלפי עצמנו והזולת. זה היה רגע רך, שבו הבנתי כמה חשובים סמלים כאלה בחיים. הם מזכירים לנו להאט, להקשיב פנימה עם הרבה כבוד לכל המתחולל בתוכי, מעבר לכל רעשי העולם שבחוץ.

רפואה מסורתית: חיבור בין גוף לנפש

אחד הרגעים המרגשים במסע היה הביקור ב-Sorig Museum, מוזיאון ייעודי לרפואה מסורתית בהוטנית, הממוקם מעל בית החולים הלאומי לרפואה מסורתית בשכונת קאוואג'נגסה (Kawajangsa), בעיר תימפו (Thimphu), בירת בהוטן. מטרתו: לשמר, להציג ולהנגיש את Sowa Rigpa (סווה ריגפה) – מערכת הרפואה הבודהיסטית-טיבטית-בהוטנית העתיקה, שמבוססת על איזון גוף, נפש וסביבה. מערכת עתיקה זו משלבת צמחי מרפא, תזונה, מדיטציה וטיפולים פיזיים כדי לאזן בין גוף, נפש ורוח, בדומה לעקרונות שהרמב"ם דגל בהם על חיבור בין גוף לנפש: "צריך האדם לשמור על גופו... ולשמור נפשו, כי שניהם דבר אחד הם" (הלכות דעות ד:ט"ו). הוא רואה גוף ונפש כמערכת אחת: כעס פוגע בגוף, שמחה מרפאת ונדרש איזון דרך תזונה, שינה ועבודה רגשית.

רופא מקומי שהדריך אותנו, הסביר כיצד הרפואה הזו התפתחה וכיצד היא רואה את האדם כמכלול. כמטפלת, התחזקה בי התובנה שבעוד הרפואה המודרנית מצילה חיים ומאריכה אותם, היא לעיתים מתמקדת בסימפטומים ולא בחיבור בין הגוף שמדבר את הנפש ולהפך. רפואת המזרח, כמו "תרופות סבתא" ששכחנו, מציעה הקשבה עמוקה לחיבור בין הגוף-נפש, אך אינה מחליפה את הרפואה המודרנית, שגם בבהוטן נחוצה ומתפתחת תוך שילוב הדרגתי בין חוכמה מסורתית לרפואה מערבית. המוזיאון מופעל על ידי הפקולטה לרפואה מסורתית (Faculty of Traditional Medicine) של אוניברסיטת רויאל בהוטן לרפואה מסורתית ונפתח כחלק ממאמצי שימור תרבותי משנות ה-2000, כחלק ממדיניות ה-GNH, האושר הלאומי גולמי, ומדגיש את הרפואה ההוליסטית של בהוטן, שמאושרת על ידי המלך ומשולבת במערכת הבריאות הלאומית.

קן הנמר: אגדה שהופכת למציאות פנימית

אחד משיאי המסע היה טיפוס לקן הנמר (טאקטסאנג), מנזר תלוי על צוק בגובה 3,000 מטרים. לנו זה נשמע כמו אגדה: גורו רינפוצ'ה, דמות מרכזית בבודהיזם הווג'ראיאנה, רוכב על גבי נמר מעופף (אשתו שהפכה לנמרה) כדי להביא את הבודהיזם לבהוטן ולהילחם בשדים. אבל עבור התושבים, זה הרבה יותר עמוק: זה סמל לניצחון על מכשולים פנימיים, הארה רוחנית, וחיבור בין האדם לטבע. המנזר נבנה סביב מערות שבהן מדט גורו רינפוצ'ה, והוא מזכיר שהדרך להארה כוללת מאמץ, אמונה והתגברות על פחדים. כשהגעתי לשם, אחרי הליכה איטית במעלה ההר, הרגשתי איך האגדה הזו חיה בתוכי - היא לימדה אותי לקבל את הפראי שבנפש, להפוך אותו לכוח חיוני ואף חיובי בנסיבות הנכונות. ובאופן כה פרדוקסלי, המסע הזה, הרגלי והרוחני, התרחש ב-13/10/25, היום בו שוחררו 20 החטופים הישראלים החיים מציפורני החמאס בעזה. למרות היותנו במסע מרוחק בהרי ההימאליה, הרגשנו בדיוק את המסר הזה שתואר לעיל בהתרגשות עילאית שדחף אותנו הלאה ולמעלה אל עבר מטרתנו.

מדד האושר הלאומי: חיים מעבר לקפיטליזם

במהלך המסע, גיליתי את מדד האושר הלאומי הגולמי (GNH), שפיתח המלך הרביעי, ג'יגמה סינגיה וואנגצ'וק, בשנות ה-70. הוא הבין שתוצר לאומי גולמי (GDP) אינו משקף רווחה אמיתית, ולכן שאל את תושביו: "מה הופך אתכם למאושרים?" התשובות המגוונות, כגון קשרים קהילתיים, קרבה לטבע, רוחניות ועוד, היוו את הבסיס למדד. ה-GNH בנוי מארבעה עמודי תווך: פיתוח כלכלי-חברתי בר קיימא, שימור התרבות, שמירה על הסביבה וממשל טוב. אלה מתורגמים לתשעה תחומים: רווחה פסיכולוגית, בריאות, חינוך, שימוש בזמן, מגוון תרבותי, ממשל טוב, חיוניות קהילתית, מגוון אקולוגי ורמת חיים, המוערכים דרך 33 מדדים בסקרים נרחבים. כל מדיניות ממשלתית נבדקת מול המדד הזה, כדי להבטיח שהיא תורמת לאושר הכללי ולא רק לצמיחה כלכלית. המלך החמישי, ג'יגמה קסאר נמגיאל וואנגצ'וק, ממשיך ומפתח את החזון הזה.

בחיי היומיום, ה-GNH מורגש בדרכים רכות ונוגעות, כתזכורת מתמדת לחיים מעבר למרוץ הקפיטליסטי: בטימפו, הבירה, אין שלטי חוצות, וגם ברחבי בהוטן השילוט המסחרי כמעט לא קיים, כדי למנוע צרכנות יתר ולהגן על השלווה הנפשית; חקלאות אורגנית מקדמת בריאות וקיימות; חינוך ובריאות חינם מבטיחים שוויון; התנדבות קהילתית, כמו בניית בתים משותפת, מחזקת קשרים אנושיים; ובבתי ספר, מדיטציה מחליפה צלצולים, עם מוזיקה מסורתית שמרגיעה את הלב. דבר נוסף: בטימפו אין רמזורים: שוטר מנהל תנועה בידיים, יוצר סדר אנושי, רך. כל אלה יצרו אווירה שבה הזמן זורם לאט, והלחץ נמס, כאילו בהוטן מזכירה לנו בכל רגע שיש דרך אחרת לחיות.

חיבור הדת והמדינה: דמוקרטיה עם נשמה בודהיסטית

בהוטן היא מונרכיה חוקתית מאז 2008, עם המלך כראש המדינה ופרלמנט נבחר, אך עם אלמנט תיאוקרטי חלקי: הבודהיזם הווג'ראיאנה, ובמיוחד מסורת הדרוקפה קאג'ו, משולבים בממשל. [3]

דוגמאות לשמירה על ערכים בודהיסטיים כוללות: חובת שימור 60% יערות בחוקה, כחלק מחמלה כלפי כל היצורים; בחירות לפרלמנט ב-2008 שהתמקדו בערכי GNH ולא בפוליטיקה מתלהמת; והעברת סמכויות לקהילות מקומיות (דזונגקהאג וגווג), שמחזקת קהילות בודהיסטיות בכפרים. נזירים, בראשות ה"ג'ה קנפו" (ראש הנזירים), מייעצים בנושאי תרבות, חינוך וסביבה, ומבטיחים שהמדיניות משקפת חמלה (Karuna). המלך החמישי ממשיך את החזון, משתתף בפסטיבלים ובונה אמון עם העם, תוך הבטחת חופש דת למיעוטים (כ-22% הינדים). כיהודיה מאמינה, ראיתי בכך דוגמה מעוררת השראה: הדת אינה כופה, אלא מדריכה בעדינות, כמו תפילה שזורמת בחיי היומיום,  לערכים נעלים כחמלה, כבוד, ענווה, חינוך ועוד, המשתלבים בתורם במדד האושר הלאומי, ואולי לא מפתיע כי הבודהיזם בבהוטן הוא חלק טבעי מהתרבות של 75% מהאוכלוסייה ומשתקף בחייהם.

הקדוש המשוגע: מיניות כחלק מהחיים

אחד הרגעים שנגעו בי עמוקות כמטפלת מינית היה המפגש עם מורשתו של דרוקפה קונלי, ה"קדוש המשוגע" מהמאה ה-15. נזיר בודהיסטי זה, שהיה חלק ממסורת הדרוקפה קאג'ו, השתמש בהומור, שירה ואפילו התנהגויות פרובוקטיביות כדי ללמד את עקרונות הבודהיזם הטנטרי. הוא הביא את סמלי הפאלוס - ציורים ופסלים שמופיעים על בתים, במקדשים ובפסטיבלים כסמלים של פוריות, הגנה מפני רוחות רעות, וחגיגה של מיניות כחלק טבעי מהחיים. בבודהיזם הטנטרי, מיניות אינה מודחקת אלא נתפסת ככוח רוחני שיכול להפוך לאנרגיה חיובית אם הוא מנוהל בחוכמה ובכבוד. כשראיתי את הציורים האלה בכפרים, לעיתים לצד דגלי תפילה, הרגשתי איך התרבות הבהוטנית מחבקת את המיניות כמקור לשמחה וחיבור, ולא כטאבו. זה הדהד בי את התפיסה שמיניות בריאה היא חלק אינטגרלי מהחיים, ממש כמו הדת בבהוטן, שזורמת בהרמוניה עם הקיום היומיומי.

מבנה המשפחה: המגן האולטימטיבי מפני בדידות

כמטפלת, אחד הדברים שנגעו בי במיוחד בבהוטן הוא המחויבות לשמור על מבנה המשפחה כמרכז החיים. בניגוד למערב, שבו הבדידות הפכה למגפה שקטה, ואחד הנושאים בהם אני עוסקת רבות בקליניקה, בבהוטן המשפחה המורחבת היא העוגן המרכזי השומרת על האדם מפני בדידותו, אך גם נותנת מענה לצרכים אנושיים נוספים המגיעים בשלבי החיים השונים. דורות חיים יחד או קרוב זה לזה, בכפרים ובערים כאחד, והקשרים הבין-דוריים מחזקים תחושת שייכות. זו לא רק התנדבות או עזרה הדדית ספורדית, אלא תפיסה שמשפחה היא מקור להשתייכות, לבטחון, לחום ולתמיכה הדדית, כפי שהיה מובן מאליו גם בעולם המערבי במשך מאות ואלפי שנים, ומאז המהפיכה התעשייתית הולך ומתפרק, והתוצאות ניכרות ברווחה הנפשית של הפרט. ה-GNH תומך בכך דרך מדיניות שמעודדת זמן משפחתי, כמו חגים לאומיים ארוכים, ומפחיתה את הלחץ הכלכלי שמפרק משפחות במערב.[4]

איך בהוטן חילחלה אליי, ומה אני לוקחת לישראל

אט אט, כל החוויות האלה - הנחיתה בפארו, האסתטיקה של הבתים והבגדים, דגלי התפילה המתנופפים, הדזונגים, האמנים, הסטופות, הרפואה המסורתית, קן הנמר, ה-GNH, השילוב הרוחני, מורשת הקדוש המשוגע והחום המשפחתי,  חילחלו לכל תא בגופי ובנשמתי. הן האטו את קצב הליכתי, הרחיבו את ראותי, ואפשרו לי חירות מחשבה לבחון איך אפשר לחיות אחרת: בפשטות, בחמלה, בקרבה לטבע, ביתר הקשבה לקצב שלי, למה ולאיך שנכון עבורי, הרחק מהמרוץ הקפיטליסטי.

וכל זה נכתב כיהודיה מאמינה, מחוברת עד עמקי נשמתי לתורת ישראל. המסע לבהוטן פתח לי דלת למפגש בין שתי דתות עמוקות, שחולקות יותר משחשבתי. בבודהיזם, עקרון הקארמה מדבר על כך שמעשים משפיעים על העתיד, ואילו ביהדות, מושג התשובה - שלעתים מובן לא נכון כ"חזרה בתשובה" - הוא בעצם חזרה למקום נעלה יותר, תיקון פנימי של הנפש דרך בחירה חופשית לשפר את דרכינו. כשם שהבודהיזם מדגיש חמלה (Karuna) כלפי הזולת, היהדות מדברת על "רחמים" ו"חסד", כמו במצוות צדקה, גמילות חסדים ועזרה לנזקקים. המדיטציה הבודהיסטית, שראיתי בתימפו כשילדים מתחילים את יומם בהתבוננות שקטה, הזכירה לי את ההתבוננות ב"כוונת הלב" בתפילה היהודית, שבה אנו מתחברים פנימה לפני שאנו פונים כלפי חוץ. גם הרעיון של שמירת הסביבה בבהוטן הדהד בי את רעיון ה"בל תשחית" היהודי, הכבוד לבריאה כחלק מהאמונה. הבודהיזם מלמד שחרור מהתקשרות חומרית, וגם ביהדות אנו מוצאים רעיון זה, למשל בדברי הרמב"ם על הסתפקות במועט או בסיפורי החסידות על פשטות כדרך לרוחניות. הסטופות, שמזמינות הרהור על משמעות החיים, הזכירו לי את המסורת היהודית של ביקור בבתי כנסת, במקומות קדושים ובקברי צדיקים, בהם אנו מתחברים לערכים על-זמניים. ואפילו מושג ה"מידות" ביהדות - עבודה על תכונות כמו ענווה, סבלנות ואהבה, מקביל לעבודה הבודהיסטית על טיהור הלב והנפש. בבהוטן דבר זה בולט בלבוש הארגמן של הנזירים, שהוא סמל ליהירות ואגו, זכרון תמידי (כמו שולי הציצית ביהדות) על מידות הענווה ו"דע מה למעלה ממך" שהם חלק גם מיסודות אמונתנו על עבודת המידות.[5] המפגש הזה הרחיב את לבי: הוא הראה לי שאפשר ללמוד מחוכמת הבודהיזם - הפשטות, ההאטה, החמלה - מבלי לוותר על שורשיי היהודיים. אני יכולה להמשיך להתפלל, לשמור שבת, וללמוד תורה, תוך שילוב של רוך ומודעות פנימית שבהוטן לימדה אותי.

סיכום

מעבר לכל העושר התרבותי, האמנותי, הפילוסופי, האנתרופולוגי והאמוני אליהם נחשפתי בבהוטן, אני רוצה להוסיף לסיום עוד תובנה חכמה אותה ארצה ליישם בעולמי הפרטי, ואם תרצו תוכלו לקחתה, במלואה או חלקה, גם לחייכם;

בבהוטן, רואים במקומות רבים פסל ייחודי: פיל ענקי נושא על גבו קוף, על הקוף ארנבת, ועל הארנבת ציפור. זהו סיפורם של ארבעת החברים ההרמוניים, משל בודהיסטי עתיק שמלמד הן על שיתוף פעולה, כבוד הדדי והרמוניה והן על המסע הפנימי של כל אחד מאיתנו.

הפיל הוא הגוף והמסורת - יציב, איטי, אך חזק; הבסיס שעליו הכול נשען. 

הקוף הוא התודעה הנודדת - סקרנית, קופצנית, מלאת רצונות ודאגות, כמו התודעה הישראלית שלנו שקופצת בין חדשות, פחדים ותקוות.

הארנבת היא הרגשות -  גמישה, רגישה, מהירה להתרגש או להיפגע. 

והציפור היא החוכמה - זו שרואה מלמעלה, מנחה, מחברת ומשחררת.

הסיפור מלמד כי לבד, אף אחד מהם לא מגיע לפרי המצוי מעליהם. רק כשהם משתפים פעולה - כשהפיל נותן יציבות, הקוף (התודעה) מיוצבת יותר ויכולה לייצר כיוון, מטרות וערכים במקום בלבול ואנרכיה פנימית, הארנבת מוסיפה רגישות והציפור (החוכמה, בינה ודעת שלנו) מכוונת מלמעלה עד שכולם אוכלים יחד מהפרי. זהו לקח על אינטרדיפנדנס - תלות הדדית - ועל כך שהרמוניה אינה מחיקת ההבדלים, אלא שילוב ביניהם ואפשר כמובן לקחת אותו גם לרווח האדיר שיש לנו כשאנו נותנים מקום לכל רבדי החיים שלנו: גוף, תודעה, רגשות ורוח ולומדים להקשיב ולשלב ביניהם.

במציאות הישראלית המורכבת שלנו, עם פילוגים, חרדות, לחץ יומיומי ותחושת בדידות, הסמל הזה הופך לתרופה רוחנית. הוא מזכיר לנו שבתוך הכאוס, אפשר לבנות "מגדל אנושי" קטן, קהילה שבה כל אחד תורם את כוחו הייחודי אשר ביחד מגיעים למטרות וערכים נעלים יותר מעבר לקיום היומיומי ההכרחי. (ואם אין קהילה, יהיה זה איחוד הכוחות הפנימיים שלנו שיעשו את העבודה).

מעבר למשל ארבעת החברים, הבנתי בבהוטן תובנה עמוקה על עצמי ועל כולנו: בעולם הסואן שלנו, מלא גירויים, מחויבויות לפרנסה וביטחון (ובישראל, זה כפול ומכופל), השקט הפנימי נדחק הצידה. אנחנו רצים, מדברים, מגיבים, אבל מתי אנחנו באמת מקשיבים? לעצמנו, לגוף-נפש שלנו, לזולת? הקשבה עמוקה, בכבוד, בלי צורך להסכים או להתנגד מיד. בבהוטן, הדגלים, גלגלי התפילה והיעדר שלטי חוצות מזכירים זאת כל הזמן; כאן, בארץ, צריך לבנות את זה מבפנים. 

מאז שחזרתי, לפני שאני פותחת את הפה (או את הטלפון), לפני או אחרי ברכות השחר, אני לוקחת שתי דקות שקט לנשימה עמוקה ולהתבוננות פנימית, בלי הסחות דעת. זו לא תפילה, לא מדיטציה ארוכה, רק הפסקה קטנה להקשבה פנימית.  כפי שאמר רם דאס (Ram Dass), מורה רוחני אמריקאי: "The quieter you become, the more you can hear". ככל שתשקוט יותר, כך תשמע יותר. בארץ, זה יכול להיות הגשר: פחות רעש חיצוני ופנימי, יותר חיבור לעצמי ולזולת. אנסה, ואם תרצו - נסו גם. זה קטן, אבל משנה. בחיי, ובחיים של רבים ממכרי, שניהם חשובים: גם תחושת השייכות והשותפות, וגם השקט הפנימי שמאפשר לי, כמו עצב הואגוס הנודד, להיות המצפן שלי ברגע הזה.

הערות ותוספות

[1] השם בהוטן (Bhutan) מגיע משפת הדזונגקה (Dzongkha), השפה הרשמית של המדינה, ומהמילה "Druk Yul" (ארץ הדרקון). המונח "Druk" מתייחס לדרקון הרעם, סמל מרכזי בתרבות הבודהיסטית של בהוטן, שמסמל כוח, הגנה ורוחניות, ומקושר למסורת הדרוקפה קאג'ו של הבודהיזם הווג'ראיאנה. השם "Druk Yul" משקף את הזהות הלאומית, הקשורה למיתוסים על דרקונים ולנוף ההררי של המדינה, שמזכיר את עוצמתם.

מקור נוסף לשם, לפי כמה חוקרים, עשוי להיות מהמילה בסנסקריט "Bhotanta"או "Bhotia", שמשמעותן "סוף ארץ הטיבטים" או "ארץ אנשי טיבט", בהתייחס למיקומה הגיאוגרפי של בהוטן כשכנה דרומית לטיבט. עם הזמן, המילה התגלגלה ל"Bhutan" בשפות זרות, בעיקר דרך השפעה אנגלית במהלך המאה ה-19.

השם "בהוטן" במערב, אם כן, הוא שילוב של ההשפעה המקומית של "Druk Yul" והשפעה היסטורית מהשפות ההודיות והאנגליות. התושבים עצמם מעדיפים לעיתים את השם "Druk Yul" כדי להדגיש את הזהות התרבותית והרוחנית שלהם.

[2] זה הזכיר לי את רעיון ההשתדלות ביהדות, בו אנו מאמינים שהקב"ה רוצה את הטוב ביותר עבורנו, אך אנו צריכים לעשות את ההשתדלות הקטנה שלנו בעולם הזה על מנת שזה אכן יקרה. שמים וארץ, רוחניות וחומר, נפגשים בישראל ובבהוטן, והחוויה האישית שזה חלק אימננטי ממך, הופך את החוויה לכל כך הרבה יותר משמעותית וחיזק אותי שוב בחוזרי לישראל.

[3] המלך הרביעי, ג'יגמה סינגיה וואנגצ'וק, חזה מדינה שתשלב דמוקרטיה מודרנית עם ערכים בודהיסטיים של חמלה, פשטות וקיימות. הוא אמר: "למה להמתין למהפכה? למה להכתיר יורש רק כשהמדינה מתאבלת על מלך מת?" ובחר לפרוש מרצונו בגיל 51 ב-15 בדצמבר 2006, כדי להעביר את השלטון לבנו, ג'יגמה קסאר נמגיאל וואנגצ'וק, שהיה אז בן 26. זה לא היה מעשה מובן מאליו; מלך בשיא כוחו המוותר על שלטון מוחלט כדי להכין את בהוטן לדמוקרטיה, מתוך אמונה ש"הזמן הטוב ביותר לשנות מערכת פוליטית הוא כשהמדינה נהנית משלווה ושלום." החוקה, שנכתבה ב-2001 והוצגה לציבור ב-2005, משלבת זכויות אדם, חופש דת ו-GNH כעקרון מנחה, תוך שמירה על תרבות ושפה (דזונגקה), לבוש מסורתי (ג'ו וקירה) ופסטיבלים.

[4] מעניין גם שבהוטן אין מערכת פנסיה ממשלתית מקיפה לקשישים, מה שמעודד ילדים לקחת אחריות על הוריהם, מחזק את הקשרים המשפחתיים ומונע בדידות – עוד ביטוי של כלכלת האושר שבהוטן מקדמת. כמטפלת, ראיתי איך החיבור הזה מונע את תחושת הניכור שרבים כל כך חשים אצלנו, ומזכיר לנו ששייכות היא תרופה לבדידות.

[5] ההשוואה בין הגלימה הארגמנית של הנזירים הבהוטנים (ובבודהיזם הטיבטי-והג'ריאנה) לבין הציצית (הטלית הקטן) ביהדות מרתקת: היא חושפת כיצד תרבויות רוחניות שונות משתמשות בפריטי לבוש כ"עוגנים" חיצוניים לעבודה פנימית יומיומית. שניהם פועלים כתזכורות פיזיות-חזותיות שמפעילות את התודעה כל הזמן, ומעודדות מאבק בתכונות "שליליות" כמו יהירות, אגו או יצר, לטובת צניעות, ענווה והתמקדות בערכים עליונים. עם זאת, ההבדלים בהקשר, במטרה ובסמליות הופכים את ההשוואה למעניינת עוד יותר, כי הם מדגישים גישות דתיות שונות: אחת מבוססת התרוקנות והתנתקות, והשנייה על שמירה והתקרבות.

הדמיון המרכזי: תזכורת חיה לעבודה על המידות

בשני המקרים, הפריט אינו רק "מדים" או קישוט, אלא כלי פרקטי שמזכיר את המחויבות הרוחנית בכל רגע. הגלימה הארגמנית (בגוון בורגונדי דהוי, המופק מצמחים טבעיים) נלבשת על ידי הנזירים בכל יום: בתפילה, במדיטציה ובחיי היומיום. הצבע הדוהה מזכיר את חוסר הקביעות של העולם (אניצ'ה בבודהיזם), ומכריח את הנזיר להתבונן באגו שלו: "האם הגלימה הזו, סמל למעמד רוחני, הופכת לכלי גאווה, או שאני נשאר צנוע ומתמקד בחמלה?" זהו תהליך של "ביטול האגו": הנזיר חייב לעבוד יום-יום על מניעת יהירות, כי הגלימה "רואה" אותו תמיד.

באופן דומה, הציצית היהודית (לרוב עם פתילים לבנים ולעיתים עם חוט כחול או תכלת) התלויות על בגדי היומיום, היא ציווי תורני לכל יהודי (גברים, בעיקר, אך גם נשים בחלק מהמסורות). כפי שמתואר בבמדבר ט"ו, היא "תזכורת בין העיניים" שמזכירה: "אל תתור אחרי לבך ועיניך". כלומר, אל תיתן ליצר (שכולל גאווה, תאווה ויהירות) להשתלט. כל מבט או נגיעה בציציות מפעילה את התודעה לעבודה עצמית: "שמור על מידותיך, התקרב לקדושה". חז"ל מפרשים זאת ככלי להפוך את היצר הרע לטוב, דרך ענווה יומיומית, בדיוק כמו שהגלימה דורשת מהנזיר להישאר מקורקע ויציב מול פיתויי כח האגו והגאווה.

בפועל, שניהם הופכים את הגוף ל"מקדש נייד" של תזכורת: הגלימה כשומר חיצוני נגד אגו נזירי, והציצית כשומר נגד יצר אנושי כללי. זהו מנגנון אוניברסלי: לבוש שמפעיל מודעות, ומעודד צניעות בעולם מלא הסחות.

ההבדלים: הקשר, מטרה וסמליות.

למרות הדמיון, ההבדלים משקפים את הליבה התיאולוגית של כל מסורת. הגלימה היא סמל נזירי ספציפי, רק למי שבחר בדרך מלאה של נזירות (בבהוטן, כ-20% מהגברים הופכים לנזירים זמניים או קבועים), ומסמנת התנתקות מחברה חילונית. היא חלק מנדרים מחמירים (איסור נישואין, רכוש), והצבע הארגמני קשור גם ל-Vajrayana - מסורת של "אומץ רוחני" (הצבע האדום מסמל אנרגיה, אבל דהויה כדי למנוע גאווה). לעומת זאת, הציצית היא חובה דתית לכל יהודי רגיל, חלק מחיי עולם מלא מצוות, נישואין ומשפחה. היא לא "מתנתקת" מהחיים, אלא משלבת אותם: יהודי לובש אותה מתחת לבגדים רגילים, כתזכורת בתוך העולם, לא מחוצה לו.

שנית, מטרה דתית: בבודהיזם, הגלימה מכוונת להתרוקנות מאגו כדי להגיע לנירוונה: מאבק פנימי נגד "אני" שגורם לסבל. הצניעות כאן היא כלי לחרות מוחלטת, והגלימה מזכירה את חוסר העצמי (אנאטה). ביהדות, הציצית מכוונת לשמירת מצוות כדי להתקרב לאלוהים: מאבק נגד יצר כדי לבנות "אני" קדוש יותר, בתוך עולם של ציוויים חיוביים (לא רק שליליים). הענווה כאן היא צעד להתעלות, לא התבטלות; רש"י מדגיש שהיא מונעת "זנות אחרי הלב", אבל גם בונה קשר עם ה'.

לבסוף, סמליות נוספת: הגלימה שמה דגש על דהייה ופשטות (מקורה בשאריות בדים, כדי להימנע מאופנה), מה שמדגיש חוסר קביעות. הציצית, לעומת זאת, כוללת קשרים ספציפיים (שבעה חוטים, חמישה קשרים) שמסמלים את שבעת השמים או את התורה, והצבע הכחול (תכלת) מזכיר את הים ואת הכסא האלוהי - סמל להתעלות ולא רק צניעות.

ההקבלה מחברת בין בהוטן ליהדות כמסורות שרואות בגוף כלי רוחני, אבל ההבדלים מלמדים אותנו כוונה שונה: מהגלימה אפשר ללמוד התנתקות זמנית מאגו (כמו מדיטציה), ומהציצית - שילוב עבודה פנימית בחיים יומיומיים. במציאות ישראלית של לחץ ופילוג, זה יכול להיות לקח: השתמש בכלים כאלה כדי לבנות צניעות בתוך הכאוס, בין אם דרך סמל בהוטני או יהודי.