חלק א': מהאמבריולוגיה ועד התלמוד – כשהמקורות מדברים גוף הקדמה: בין הסטריאוטיפ למציאות בספרות המקורות עבור רבים בציבור החילוני, הצמדת המילים "יהדות" ו"מיניות" נראית כסתירה מוחלטת. בתפיסה הרווחת, המסורת היהודית מזוהה כמעט בלעדית עם איסורים, הסתרה, כיסוי ובושה. אולם כאשר צוללים אל תוך ספרות המקורות שלנו - התנ"ך, המשנה והגמרא, מגלים סיפור שונה בתכלית: חז"ל והפוסקים עוסקים בפיזיולוגיה, בתשוקה, במנגנונים הורמונליים ובמבנה איברי המין בגלוי, בלשון ישירה ובטבעיות מוחלטת. בסדרת המאמרים

לא מזמן, בזמן שיטוט באחת הרשתות החברתיות, נתקלתי בפוסט קצר שכתבה אישה אנונימית. איני זוכרת את כל תוכנו, אבל שתי מילים מתוכו המשיכו להדהד בי גם הרבה אחרי שסיימתי לקרוא: "נשואה בעצב". התעכבתי על צמד המילים הזה והרגשתי שהוא מעורר בי משהו שלא הכרתי, והיה בו כדי לגרום לי לעצור. הרי איננו רגילים לחשוב על נישואים במונחים כאלה. אנחנו מדברים על אהבה, תשוקה, שחיקה, משבר, גירושין, תקווה לשיקום. אבל "נשואה בעצב" הוא ביטוי אחר. עמום יותר. כזה שמסרב להסביר את עצמו. הוא אינו מספר מה קרה, מי

על פיצול, תרבות, בושה והאפשרות למיניות זוגית שלמה "תסביך המדונה-זונה" הוא אחד מאותם מושגים פסיכואנליטיים שמעוררים כיום אי-נוחות כמעט מיידית. הוא נשמע מיושן, שיפוטי ופטריארכלי, ורבים יטענו בצדק שהוא תוצר של תקופה אחרת. ובכל זאת, לאחר שנים של עבודה כמטפלת זוגית ומינית, אני ממשיכה לפגוש בקליניקה את התופעה שאותה ניסה המונח הזה לתאר. לא תמיד באופן שבו פרויד תיאר אותה, לא תמיד אצל גברים בלבד, ולא תמיד באופן מודע. לעיתים היא מופיעה בתחפושות אחרות לחלוטין, ורק בהדרגה מתברר שהשאלה העו

ככל שהמושג ADHD הפך מוכר יותר, כך נדמה שלעיתים אנחנו מבינים פחות את משמעותו האמיתית, ולא פחות מפתיע הוא כמה אנשים אפילו לא אובחנו למרות שנים של קשיים. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר היום מישהו עם "הפרעת קשב וריכוז". הורים מכירים ילדים המאובחנים עם ADHD מורים פוגשים תלמידים כאלה כמעט בכל כיתה, ומבוגרים רבים נוטלים ריטלין, קונצרטה, ויואנס, אטנט או תרופות אחרות כדי לסייע להם להתמודד טוב יותר עם שעות הלימודים, העבודה או הדרישות היומיומיות. עבור רבים מהמטופלים, התרופות אכן מקלות על הקשב,