בראשית הדברים ברצוני להודות לרב חגי לונדין, שכותרת מאמרו לפרשת תצווה: "אופנה של קודש", פתחה עבורי כיוון מחשבה חדש על מצבי זהות נפשית. היא הזכירה לי שהלבוש אינו רק עניין חיצוני או חברתי, אלא גם מטפורה עמוקה לתנועת הנפש: לאופן שבו האדם לובש ופושט צורות לאורך חייו, לעיתים מתוך התאמה, לעיתים מתוך פחד, ולעיתים מתוך בחירה. פרשת תצווה: הלבוש כמבנה נפשי פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". הקריאה הפשוטה רואה בכך הוראה פולחנית; הקריאה הפסיכולוגית

מוקדש לכל הנשים הנמצאות במסע למציאת קולן; אלו שלומדות להגיד 'לא' מתוך נאמנות לעצמן, ומגלות שהמילים הללו הן הגשר לקשרים אמיתיים.  זה התחיל בלונדון, כשהמוזיקאית הדר מנור  הכירה שם אישה בשם ושתי (Vashti). עבור הדר, שגדלה על ברכי הנרטיב המקראי המסורתי שבו ושתי היא דמות רשעית, גאוותנית ומודחת, השם הזה עורר רתיעה מיידית.  היא לא הבינה איך מישהו יכול לבחור לקרוא לבת שלו על שם דמות כה שלילית. אך הסקרנות והמבט הסקפטי גרמו לה לחזור אל הטקסט העתיק בעיניים חדשות. היא גילתה שהנרטיב שכולנו

עד העונג הבא "שוב זאת תקופה של גאות בחיי,מים רבים שוטפים את חושי.אני נמשכת, והופכתלחיית חושך, למפלצת רטובה,לשדון לילה, לפיה הטובה,מתוקה ודורסת, את האור מכבה,וזורמת הלאה –עד העונג הבא."(ענבל פרלמוטר) לפני הכול חשוב לי לומר דבר ברור: השיר של ענבל פרלמוטר אינו שיר מיני בהכרח. אפשר לקרוא אותו כתיאור של סערה רגשית, של תנודות נפשיות קיצוניות, של התמכרות, של מצב רוח משתנה ואפילו של חוויה בי־פולארית. הקריאה שאני מציעה כאן היא קריאה אישית. זו אינה אמת מוחלטת על השיר, אלא פרשנות אחת, ש

יש רגעים מיוחדים בקליניקה שאני מזהה שוב ושוב: אדם או זוג מגיעים לטיפול, מספרים סיפור כואב, מורכב, לפעמים מלא סתירות. הם יודעים היטב שהם לא בבית משפט. הם לא מחפשים פסק דין. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, יש כמיהה שקטה: שמישהו יבין את תחושת הצדק שלהם. או את תחושת חוסר־הצדק. שמישהו יבטא, גם אם לא במילים ישירות: אני מבין למה זה מרגיש לך כך. זה לא חיפוש אחר אמת אובייקטיבית. זה חיפוש אחר הכרה באמת הסובייקטיבית. זה חיפוש אחר עד שמוכן להיכנס לרגע לנעליים שלהם ולראות את עולמם מבפנים. וכאן