על הפחד הגדול מכולם, ועל המילה "תמשול" יש בסדרה "קדמת עדן", המבוססת על הרומן של ג'ון סטיינבק, סצנה שלא יוצאת לי מהראש. אדם טראסק, אב לתאומים שנולדו זה עתה, מתלבט איך לקרוא להם. לצידו יושבים שני חבריו הקרובים: סמואל המילטון, איש חכם וחם, ולי, המשרת הסיני של המשפחה, שהוא אולי הדמות הנבונה ביותר בסיפור. השלושה פותחים את ספר בראשית, ומישהו מעלה את האפשרות לקרוא לתאומים קין והבל. האב נרתע. ואז השיחה הופכת לשיחה על הסיפור עצמו: למה דווקא הסיפור הזה, על שני אחים, מנחה ורצח, מדבר אל

"אני נוסע/ת לריטריט." בשנים האחרונות אני שומעת את המשפט הזה כמעט מכל כיוון. ריטריט במדבר, ריטריט יוגה ביער הקסום ביוון, שבועיים באשראם בהודו, סוף שבוע של ריטריט מדיטציה בצפון. אנשים חוזרים ממנו נרגשים, לפעמים מבולבלים, לפעמים עם תחושה שמשהו נפתח בהם, ולפעמים עם תחושה שהכול נסגר שוב כבר בימים הראשונים של החזרה לשגרה. ככל ששמעתי את המילה יותר, כך הסתקרנתי. קודם כול מהמילה עצמה: מה פירוש "ריטריט"? ואחר כך מהתופעה: למה זה הפך פתאום לכל כך פופולרי? למה צריך לנסוע רחוק כדי לעשות את

יצא לי לאחרונה לחשוב רבות על מושג ה"עצמי", ועל שמות התואר הרבים שנקשרים אליו ומביאים רבים וטובים אל פתח הקליניקה הטיפולית. השאלה הראשונה שעלתה בי היא, מהו בכלל אותו "עצמי" שאנחנו מדברים עליו כל כך הרבה, ומה מקורו. השנייה, מדוע דווקא מילים כמו "ערך", לכאורה משהו מדיד, "דימוי", לכאורה משהו שאפשר לדמות, ו"ביטחון", לכאורה שוב משהו שניתן לכמת, נצמדו אליו. והשלישית, האם ערך, דימוי וביטחון יכולים בכלל להישאר יציבים תמיד, בכל מצב, בכל גיל ובכל זמן. בקליניקה, השאלות האלה מגיעות בלבוש

בס"ד פתיחה הלל הזקן שאל שלוש שאלות ברצף, במשנה המפורסמת שבמסכת אבות: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (משנה, אבות א, יד). שלוש השאלות בונות זו על גבי זו. הראשונה אומרת שהאחריות על עצמנו היא שלנו, ואף אחד אחר לא ייקח אותה במקומנו. השנייה, הקשה יותר, שואלת מה בעצם נשאר מאיתנו כשאנחנו לבד עם עצמנו, בלי התפקידים, התוארים וההגדרות שאנחנו עוטים במהלך היום. והשלישית מזכירה לנו את הדחיפות: אם לא עכשיו, אימתי. השנה בחרתי לא לכתוב עוד ברכה מהסוג הרגיל,