ככל שהמושג ADHD הפך מוכר יותר, כך נדמה שלעיתים אנחנו מבינים פחות את משמעותו האמיתית, ולא פחות מפתיע הוא כמה אנשים אפילו לא אובחנו למרות שנים של קשיים. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר היום מישהו עם "הפרעת קשב וריכוז". הורים מכירים ילדים המאובחנים עם ADHD מורים פוגשים תלמידים כאלה כמעט בכל כיתה, ומבוגרים רבים נוטלים ריטלין, קונצרטה, ויואנס, אטנט או תרופות אחרות כדי לסייע להם להתמודד טוב יותר עם שעות הלימודים, העבודה או הדרישות היומיומיות. עבור רבים מהמטופלים, התרופות אכן מקלות על הקשב,

לפעמים זה קורה בשיחה ארוכה שקדמו לה חודשים של ריחוק, אכזבות ומריבות. לפעמים שני בני הזוג כבר יודעים שזה מגיע, גם אם איש מהם אינו מעז לומר זאת בקול. אבל לפעמים הפרידה מגיעה כרעם ביום בהיר. מילה אחת. הודעה קצרה. שיחת טלפון. אדם שקם והולך. דלת שנסגרת. ובאותו רגע העולם ממשיך להתנהל כרגיל. אנשים הולכים לעבודה. הילדים יוצאים לבית הספר. החדשות ממשיכות לשדר. השמש זורחת ושוקעת. אבל עבור האדם שנשאר מאחור, משהו נעצר ונדמה ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה. לאורך השנים פגשתי בקליניקה אנשים רבים

היא הגיעה לטיפול בגלל חרדת מוות קשה, כזו שכבר ניהלה את חייה. לא פחד "רגיל" מהמוות, אלא חרדה עמוקה ומתמשכת שהשתלטה כמעט על כל תחום אפשרי. היא פחדה להישאר לבד, התקשתה להירדם, נבהלה מכל כאב קטן בגוף, וכל תחושה פיזית הפכה כמעט מיד לתסריט קטסטרופלי מתקרב. מערכת שלמה בתוכה היתה דרוכה רוב הזמן, כאילו משהו נורא עומד לקרות בכל רגע. היא היתה אשה אינטליגנטית, מודעת ומתפקדת מאוד. היא גם ניסתה להבין מאיפה זה מגיע. אבל לא היה סיפור ברור. לא טראומה גדולה בילדות, לא אובדן מוקדם, ולא שום "איר

על התקשרות חרדתית, התקשרות נמנעת, והפחד להרגיש לא בטוחים בתוך קשר הם לא תמיד בורחים מאהבה. לפעמים הם פשוט לא למדו איך להרגיש בטוחים בתוכה. בשנים האחרונות המושג "התקשרות נמנעת" הפך כמעט למילת גנאי. ברשתות מדברים על "נמנעים" כאילו מדובר באנשים קרים, אגואיסטים, אדישים או כאלה שפשוט לא מסוגלים לאהוב באמת. אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת. כדי להבין מהי הימנעות, צריך להבין קודם מה זו בכלל התקשרות. לא "דפוסי תקשורת", כפי שאנשים לעיתים חושבים בטעות, אלא משהו הרבה יותר עמוק: ה