מאחורי כל קנאה יש תמיד סיפור: על ערך, על זמן, ועל מה שנגע בנו ונשאר חסר. יש רגשות שאנחנו יודעים לזהות מיד ולדבר עליהם יחסית בקלות. עצב, פחד, אפילו כעס. הם אולי לא נעימים, אבל יש להם שפה. הם מוכרים, מקבלים לגיטימציה, ולעיתים אפילו אמפתיה. לעומתם, יש רגשות שאנחנו חווים בעוצמה לא פחותה, אך משהו בהם גורם לנו להשתתק. הקנאה היא אחד מהם. היא מופיעה כמעט אצל כולנו – מול הצלחה של אחרים, מול קשרים, מול גוף, מול תשומת לב – אבל פעמים רבות היא נשארת בתוך המרחב הפנימי, כמעט ללא מילים. יש מ

בראשית הדברים ברצוני להודות לרב חגי לונדין, שכותרת מאמרו לפרשת תצווה: "אופנה של קודש", פתחה עבורי כיוון מחשבה חדש על מצבי זהות נפשית. היא הזכירה לי שהלבוש אינו רק עניין חיצוני או חברתי, אלא גם מטפורה עמוקה לתנועת הנפש: לאופן שבו האדם לובש ופושט צורות לאורך חייו, לעיתים מתוך התאמה, לעיתים מתוך פחד, ולעיתים מתוך בחירה. פרשת תצווה: הלבוש כמבנה נפשי פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". הקריאה הפשוטה רואה בכך הוראה פולחנית; הקריאה הפסיכולוגית

מוקדש לכל הנשים הנמצאות במסע למציאת קולן; אלו שלומדות להגיד 'לא' מתוך נאמנות לעצמן, ומגלות שהמילים הללו הן הגשר לקשרים אמיתיים.  זה התחיל בלונדון, כשהמוזיקאית הדר מנור  הכירה שם אישה בשם ושתי (Vashti). עבור הדר, שגדלה על ברכי הנרטיב המקראי המסורתי שבו ושתי היא דמות רשעית, גאוותנית ומודחת, השם הזה עורר רתיעה מיידית.  היא לא הבינה איך מישהו יכול לבחור לקרוא לבת שלו על שם דמות כה שלילית. אך הסקרנות והמבט הסקפטי גרמו לה לחזור אל הטקסט העתיק בעיניים חדשות. היא גילתה שהנרטיב שכולנו

עד העונג הבא "שוב זאת תקופה של גאות בחיי,מים רבים שוטפים את חושי.אני נמשכת, והופכתלחיית חושך, למפלצת רטובה,לשדון לילה, לפיה הטובה,מתוקה ודורסת, את האור מכבה,וזורמת הלאה –עד העונג הבא."(ענבל פרלמוטר) לפני הכול חשוב לי לומר דבר ברור: השיר של ענבל פרלמוטר אינו שיר מיני בהכרח. אפשר לקרוא אותו כתיאור של סערה רגשית, של תנודות נפשיות קיצוניות, של התמכרות, של מצב רוח משתנה ואפילו של חוויה בי־פולארית. הקריאה שאני מציעה כאן היא קריאה אישית. זו אינה אמת מוחלטת על השיר, אלא פרשנות אחת, ש