עד העונג הבא "שוב זאת תקופה של גאות בחיי,מים רבים שוטפים את חושי.אני נמשכת, והופכתלחיית חושך, למפלצת רטובה,לשדון לילה, לפיה הטובה,מתוקה ודורסת, את האור מכבה,וזורמת הלאה –עד העונג הבא."(ענבל פרלמוטר) לפני הכול חשוב לי לומר דבר ברור: השיר של ענבל פרלמוטר אינו שיר מיני בהכרח. אפשר לקרוא אותו כתיאור של סערה רגשית, של תנודות נפשיות קיצוניות, של התמכרות, של מצב רוח משתנה ואפילו של חוויה בי־פולארית. הקריאה שאני מציעה כאן היא קריאה אישית. זו אינה אמת מוחלטת על השיר, אלא פרשנות אחת, ש

יש רגעים מיוחדים בקליניקה שאני מזהה שוב ושוב: אדם או זוג מגיעים לטיפול, מספרים סיפור כואב, מורכב, לפעמים מלא סתירות. הם יודעים היטב שהם לא בבית משפט. הם לא מחפשים פסק דין. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, יש כמיהה שקטה: שמישהו יבין את תחושת הצדק שלהם. או את תחושת חוסר־הצדק. שמישהו יבטא, גם אם לא במילים ישירות: אני מבין למה זה מרגיש לך כך. זה לא חיפוש אחר אמת אובייקטיבית. זה חיפוש אחר הכרה באמת הסובייקטיבית. זה חיפוש אחר עד שמוכן להיכנס לרגע לנעליים שלהם ולראות את עולמם מבפנים. וכאן

כשהרגש שכולנו חווים הופך לשפה של קשר יש נושאים שכולנו נוגעים בהם יום־יום, אך כמעט לא מדברים עליהם בגלוי. לא ברשתות החברתיות, לא סביב שולחן משפחתי, ולעיתים אפילו לא בתוך חדר הטיפול. אחד מהם הוא רגש הכעס . לא הזעם הדרמטי, אלא הכעס היומיומי: ההערה שנאמרה בטון מזלזל, חוסר ההתחשבות החוזר, התחושה שאני נותנת יותר ממה שאני מקבלת, או שאני שוב לא נראית באמת. רבים ממהרים לומר: “אני לא כועס, אני רק מתעצבן לפעמים”. אחרות יאמרו: “אני לא כועסת, אני פשוט נפגעת”. אך בפועל, הכעס נוכח כמעט בכל

המשפט הזה מופיע בקליניקה שוב ושוב, כמעט בכל טיפול זוגי. לעיתים סביב נושאים יומיומיים כמו סדר, ניקיון או חלוקת תפקידים, ולעיתים סביב סוגיות עמוקות בהרבה: מיניות, כסף, חינוך ילדים, אמונה, קצב חיים, או שאלות של משמעות וערך. למרות השונות בין הנושאים, הניסוח כמעט תמיד דומה:  אם זה חשוב לי, זה צריך להיות חשוב גם לך. כששומעים את המשפט הזה לראשונה, קשה להתווכח איתו. הוא נשמע הוגן, מוסרי, אפילו מתבקש. הרי זוגיות אמורה להיות מקום שבו אכפת לנו ממה שחשוב לבן או בת הזוג. מקום של שותפות, ר