כשהרגש שכולנו חווים הופך לשפה של קשר יש נושאים שכולנו נוגעים בהם יום־יום, אך כמעט לא מדברים עליהם בגלוי. לא ברשתות החברתיות, לא סביב שולחן משפחתי, ולעיתים אפילו לא בתוך חדר הטיפול. אחד מהם הוא הכעס. לא הזעם הדרמטי, אלא הכעס היומיומי: ההערה שנאמרה בטון מזלזל, חוסר ההתחשבות החוזר, התחושה שאני נותנת יותר ממה שאני מקבלת, או שאני שוב לא נראית באמת. רבים ממהרים לומר: “אני לא כועס, אני רק מתעצבן לפעמים”. אחרות יאמרו: “אני לא כועסת, אני פשוט נפגעת”. אך בפועל, הכעס נוכח כמעט בכל מערכת

המשפט הזה מופיע בקליניקה שוב ושוב, כמעט בכל טיפול זוגי. לעיתים סביב נושאים יומיומיים כמו סדר, ניקיון או חלוקת תפקידים, ולעיתים סביב סוגיות עמוקות בהרבה: מיניות, כסף, חינוך ילדים, אמונה, קצב חיים, או שאלות של משמעות וערך. למרות השונות בין הנושאים, הניסוח כמעט תמיד דומה:  אם זה חשוב לי, זה צריך להיות חשוב גם לך. כששומעים את המשפט הזה לראשונה, קשה להתווכח איתו. הוא נשמע הוגן, מוסרי, אפילו מתבקש. הרי זוגיות אמורה להיות מקום שבו אכפת לנו ממה שחשוב לבן או בת הזוג. מקום של שותפות, ר

האם אפשר לגנוב אלוהים? תרפים, זוגיות, מיניות, משפחה, מעבר בין עולמות – ויציאת האדם מהשורש של עצמו כמעט כל הקריאה בפרשת "ויצא" מובילה אל השאלה שמטיח לבן ביעקב: “למה גנבת את אלוהי"? השאלה נשמעת תחילה כגיחוך: אלוהים אפשר לגנוב? האם האלוהות כה שבירה, כה חפצית, כה ניידת? אבל דווקא השאלה הזאת חושפת את כל עומקה של הפרשה: מפגש בין שתי תרבויות אמוניות, שתי משפחות, שתי מערכות אמת, ובעיקר בין שתי נפשות שמנסות לבנות ביחד משפחה חדשה, רוחנית, גופנית, מלאה חלום ומלאת כאב. כדי להבין את הסיפו

24–29 בנובמבר 2025 "מידברן היא עיר אשר קמה ונעלמת באבק המדבר. מידברן היא חלום שצוללים אליו ביחד ויוצרים אותו." (מקור: לא ידוע) דמיינו עיר זמנית שקמה ממש עכשיו, משומקום, במדבר באזור הערבה הדרומית: עיר של אלפי נשמות שמתאחדות לארבעה ימים של יצירה משותפת, מתנות ללא תמורה וחופש ביטוי מוחלט, ואז נעלמת כליל בלי להשאיר עקבות. זהו מידברן, הגרסה הישראלית של Burning Man שנוסד ב-1986 על ידי לארי הרווי בסן פרנסיסקו. הרווי, אמן בוהמיין שחיפש תרופה לאנומיה של התרבות הצרכנית של שנות ה-80, שר