מה יקרה אם אמות מחר בבוקר

לזכרה של דפנה מאיר הי"ד

דפנה יקרה שלום ושמחה

רציתי לספר לך כי עונג השבת שלי שכולל קריאת ספרים אליהם אני לא מגיעה במשך השבוע כלל השבוע את הספר המופלא אודותיך, אך הפעם לא היתה זו קריאה רגילה; הרגשתי כי את נמצאת כאן איתי במלוא נוכחותך ושמחת חייך ואישיותך המופלאה הייחודית. "מטר ואפונה", כך צחקת על קומתך הנמוכה, אך איזה נשמה גבוהה גבוהה היתה לך. צדיקים במיתתם נקראים חיים נאמר במסכת ברכות, ועל אף פטירתך מן העולם הזה נשמתך ממשיכה להאיר אותה מעולם הנצח באישיותך שמלאה תורה ומצוות ומעשים טובים, קדושה וטהרה.

את שם הספר, "ומה יקרה אם אמות מחר בבוקר", אימצת לך כמנטרה לחיים. אין אדם יכול לדעת מה צפוי לו מחר, ולכן חיית את היום יום במלואו; נותנת את כל כולך ונשמתך למטופלים שלך בסורוקה ובקליניקה הפרטית לפוריות, לילדים שלך, לנתן אהבת חייך, לקהילה שלך בעתניאל. תודעת המוות לעיתים משתקת אנשים, אך עבורך היא רק היוותה גורם ממריץ ומעצים לחיות את חייך במלואם. המחר שלך מעולם לא הטריד אותך ולהפך, טבעת לעצמך עיקרון לפיו כל חמש שנים את זזה קדימה, בעבודה, בלימודים, בתחומי עיסוק ובתחביבים. לא עצרת לחשוב "מה יגידו", כי ברור שיגידו, וגם אמרו עליך כל מיני דברים לא נחמדים, אבל גם היה לך את האומץ הפנימי והבטחון ללכת בדרכך ולהעניק לעצמך את החיזוקים והעידוד לעשות את מה שאת מאמינה בו. המחסומים הכי גדול שקיימים בחיינו הם אלו אותם אנו שמים לעצמנו, וביניהם המחסום הגדול הזה של החשש מפני הביקורת החברתית. אבל את כנראה ידעת כמה החיים קצרים ולו היית מתנהלת לפי מה יגידו כנראה שלא היית עושה שמינית ממה שהספקת לעשות בחייך בשמחה ובחיוך תמידי.

ומה לגבי יחסך לעבר? וואו, השארת אותי חסרת מילים. יכולת להסתיר, יכולת להתבייש, יכולת לייפיף אותו קצת, אך לא. "האמת והשלום אהבו"; זכריה הנביא אמר ואת קיימת. השארת אותי מלאת הערצה והערכה. זה עוד מחסום שמי כמוני כמטפלת וכאדם יודעת כמה אפשר לשקוע וליפול למחשבות מדכדכות על כזה עבר, ואפשר לראות בו אמת קיומית ממנה רק אפשר לצמוח. לא ניתנה לך זכות הבחירה למי להיוולד ואיך ואיפה לגדול. אך היתה לך הבחירה כפי שויקטור פרנקל אומר בספרו "השאיפה למשמעות" איזה יחס ומשמעות לתת לעבר שלך. ואת בחרת לתת לו את המשמעות והיחס הכי נפלאים שיש; כילדה שאביה נטשה ואמה התקשתה לגדל את שלושת ילדיה, עברתם בין דירות רבות וחלק ניכר משנות ילדותך בילית ברחובות העיר בה גדלת ללא יד מכוונת ואוהבת. בגיל עשר עברת לפנימיית "אחוזת שרה" בבני ברק, ומשם הגעת למשפחת מואטי המופלאה בשבתות ושמרת איתם על קשר כל חייך בהערכה והכרת הטוב, ולאחר מכן הגעת לקיבוץ טירת צבי לחברת הנוער "גוונים", משם למדרשת "עין הנציב" לשנה ואז התגייסת לצה"ל, שם הכרת את נתן ואת משפחתו שקיבלה אותך בחום ובאהבה. לא הסתרת את האמת על ילדותך וחיית עמה בשלום, וזה כל כך נדיר ומופלא! איך עשית זאת דפנה? מהיכן מצאת כאלו אנרגיות חיוביות וכוחות נפש להתגבר על כזו ילדות? לא רק זו אלא אף לקחת ממנה את החלקים הכי טובים שיש כך שהפכת בעצמך ברבות הימים לאמא שמלבד ארבעת ילדיה הביולוגים גם הבאת לביתך שני ילדי אומנה וגידלת אותם במסירות נפש עם כל הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך.

אז לא פחדת מהעתיד, חיית בשלום עם עברך, ואת ההווה רצית לחיות מתוך אמת פנימית מוחלטת. לא הססת לרגע להביע דעתך האישית ולאתגר קולגות, מנהל מחלקה בבית חולים אצלו עבדת, רב מולו עבדת במכון פוע"ה כבודקת טהרה, וגם מול עורכת שהתנגדת בתוקף לפרסומות שהכניסה לשיעורי תורה שפרסמה מדי שבוע. הספר כולל תכתובות רבות שלך בוואטס-אפ, מיילים עם שותפותיך לקבוצה שלמדה ביחד איתך את תחום הפריון, פורומים בהן ענית לנשים בנושא זה בו התמחית, קטעים שכתבת בעלון עתניאל ועוד. כתיבתך מאופיינת באומץ אישי חסר פשרות, אך גם בחוכמה ובאהבה רבה. מי עוד אתם מכירים שיתחיל כתבה לעלון הישוב במילים: "לתושבי עתניאל היקרים והמתוקים מעוגת גבינה ססגונית ומצופה בפירות יער לא טרופיים"?.. מתוקה מדבש היא כתיבתך, ולא, לא חייבים להסכים עם כל דבריך, אך אי אפשר שלא להתפעל ולהעריך את דרכך לחיות בשלמות פנימית עם האמת שלך.

דפנה מדהימה, אילולא אותו יום ארור ונורא ב 17/1/16 בו מחבל הגיע לפתח ביתך ורצח אותך בדקירות סכין תוך כדי שאת מגינה על ילדיך בחירוף נפש כנראה שלעולם לא היינו נפגשות. אך רצה הגורל ודווקא בשל לכתך מכאן זכיתי להתוודע אליך, ולפחות מכאן, שבינינו מפרידים העולם הזה והעולם הבא, תרשי לי להמשיך ולהתפעם מאישיותך הכובשת. לעיתים אני יושבת בקליניקה שלי חודשים ומנסה להקנות למטופלים שלי כלים לחיים אותם את הבאת באופן האוטנטי ביותר מתוך אישיותך ונשמתך הייחודית היישר מהאוניברסיטה של החיים. נוקשות מחשבתית מול גמישות מחשבתית היא נושא בו אני עוסקת רבות, ומתוך דפי הספר שלא יכולתי להניח מידי במהלך השבת גיליתי אשה מופלאה שלא רק שאינה פוחדת להביע דעותיה ועמדותיה, אלא גם לא פוחדת לאתגר עצמה בחשיבה גמישה תוך כדי שאת מתפתחת וצומחת במסע חייך. כך למשל מובא בספר השינוי ביחסך למושג "כסף" אותו שיתפת בעלון היישוב. לא פחדת לגדול ולהתפתח, לא פחדת לחשוב ולחקור, לא פחדת לבחון במה את מסוגלת לעמוד ומה לא, ולא פחדת לשתף ולחלוק חלקים ממסע מחשבתי והתנהגותי זה עם חברות, קולגות ואנשי היישוב.

ומעל לכל ולפני הכל דפנה, היית חלק מדפנתן, זוגיות של אהבה וכבוד הדדי, תקשורת אין סופית וחלוקה בנטל, לא כי יישמתם כללים של קורס בזוגיות ש(לא) לקחתם, אלא מתוך חיבור נשמתי עמוק בינך לבין נתן מאיר. והחיבור הזה שלכם הקרין בבטחון על אמהותך הייחודית והאוהבת לששת ילדיכם. יפעת ארליך שאספה את כל החומרים וערכה אותם לספר שמביא אותך היום דפנה לכל בית בישראל הצליחה ברגישות מדהימה להביא את כלל חלקי אישיותך המרתקת והעמוקה לידי ביטוי אותנטי בדיוק כפי שאת, לו היית מגשימה את חלום חייך לכתוב יום אחד את סיפור חייך היית מן הסתם עושה.

היי שלום דפנה יקרה. מסתיימת לה שבת שירה, שבת בשלח בה קראנו את שירת הים, ואני קראתי יחד איתה את שירת חייך, את בקיעת ים סוף הפרטי שלך, את איסוף המן והשלווים שלך לאורך החיים באהבה ובאמונה מלאה, את ההודייה והכרת הטוב לבורא עולם ולכל הנשמות הטובות שפגשת בחייך. את השירה שלך (שירה היא גם תורה) הנחלת לנו למורשה לעולם ועד.

טרי וינברג

ט"ו בשבט תשע"ז