מן המקורות אל חיינו: עציבו דטחול חז"ל השתמשו בביטוי "עציבו דטחול" (ברכות סא ע"ב) כדי לתאר עצבות קודרת וכבדה. הטחול, איבר המסנן את הדם ותומך במערכת החיסון, יוחס במקורות גם למימד רגשי־רוחני של דינים, כובד ועצבות. בכתבי הקבלה, ובעיקר ב"עץ חיים" של ר' חיים ויטאל, מתוארים איברי הגוף ככלים המבטאים מצבי תודעה: הלב כמשכן השמחה והחיות, הטחול כמשכן העצבות. הביטוי "עציבו דטחול" מתאר מצב שבו הכאב מתכנס פנימה, קופא ומכביד. בשונה מכאב או מרירות שיכולים להוליד תנועה ושינוי, העצבות הזו חוסמת

איך לכעוס נכון – להפוך את הכעס לכלי לצמיחה רובנו גדלנו עם המסר ש"כעס זה דבר רע". אבל האמת היא שכעס בריא יכול להיות אחד הכלים הכי חשובים במערכות יחסים ובצמיחה אישית. הוא עוזר לנו לשמור על גבולות, להרגיש מחוברים לעצמנו, ולאפשר אינטימיות אמיתית. כדי להבין איך כעס יכול להפוך מכלי הרסני לכלי מצמיח, נתחיל במבט רחב על הרגשות בכלל, ואחר כך נצלול לעומק הכעס, הזעם, המעגלים הפיזיולוגיים, תחושת הבדידות, והקשר בין כל אלה למיניות ולאינטימיות. שמונת הרגשות ותפקידיהם תמיר אשמן (עו"ס קליני בע

פעם, כשחלקים באנושות רצו לשדר לעולם קריאת מצוקה, הם השתמשו באותיות S.O.S – שלוש נקודות, שלושה קווים, שלוש נקודות בקוד מורס. אות פשוט, ברור וחד־משמעי: מישהו זקוק לעזרה מיידית. כל ספינה, תחנת רדיו וגורם הצלה ידעו מיד מה עליו לעשות. אבל כשאנחנו חווים מצוקה רגשית היום – הצפה של כעס, עלבון, חרדה או בושה, ה־SOS שלנו כבר לא תמיד ברור. לפעמים הוא יוצא בשתיקה רועמת, לפעמים בהתקפה מילולית, לעיתים בהתרחקות או ריצוי מוגזם. לעיתים הוא עטוף בהומור ציני או בהכחשה. התוצאה? אחרים לא תמיד מבינ

מיתוס נרקיס: כשהיופי הופך למלכודת כדי להבין את המושג נרקיסיזם, כדאי להתחיל במיתוס היווני על נרקיס: נער יפהפה שכולם התאהבו בו, אבל הוא לא הצליח לאהוב אף אחד חוץ מעצמו. יום אחד ראה את בבואתו במים, התאהב בה עד כלות, ולא הצליח להינתק. בסופו של דבר הוא נבלע בדמותו והפך לפרח הנרקיס. אבל חשוב לשים לב: המים במיתוס לא היו רק מראה פיזית. הם היו הישות שנתנה לנרקיס קיום. בלי ההשתקפות הזו לא הייתה לו אהבה, לא זהות, לא סיבה להתקיים. כפי שמתארת הילה יהלום בספרה "ההד הנשכח", כל חייו של הנרקי