על מיניות ויהדות - פרק ב': גבולות, מוסר והסדרת הדחף המיני

הקדמה

בחלק א' ראינו כיצד חז"ל והפוסקים דיברו על הגוף, על התשוקה ועל הפיזיולוגיה המינית בישירות מפתיעה, בלי בושה ובלי גינוי. אבל ישירות בנוגע לגוף היא רק חצי מהתמונה. אותה מסורת בדיוק שמדברת בגלוי על עוררות, על מחזור ועל זקפה, קובעת גם, באותה ישירות, היכן עובר הגבול: מתי הדחף המיני הופך מכוח חיים לפגיעה.

בחלק זה נעבור מהגוף אל הגבולות: נבחן כיצד התורה מגדירה פגיעה מינית בתוך המשפחה, נעז לשאול אילו מהחומרות שהצטברו סביב נושאים אלו הן דבר ה' ואילו הן תוצר של דורות מאוחרים, ונתמודד, כפי שהבטחנו, גם עם השאלה הכי כואבת: מה קורה כשהפער בין הטקסט למציאות נסגר על ידי מי שרוצה להיעזר בו, לא רק על ידי מי שחוקר אותו.

פתיחה: חוב קטן מחלק א'

לפני שנצלול לפרשת דינה, לחטא סדום ולמעשה בנות לוט, יש לנו חוב קטן לפרוע: כשדיברנו על הלכות נידה כמנגנון של קשב וכבוד לגוף האישה, ציינו בקצרה את "הטרגדיה ההלכתית" שנוצרה כשהחמרות קבליות מופרזות סביב איסור "הוצאת זרע לבטלה" קיבלו מעמד של דוגמה נוקשה. השבוע קיבלתי תזכורת חיה לכך שזו לא תיאוריה אקדמית, אלא מציאות שמתרחשת עכשיו, בחדרי טיפול בכל רחבי הארץ.

איש הלכה ותיק העוסק בליווי זוגות דתיים כתב לי השבוע: "לא פעם זוגות מגיעים לטיפול זוגי כאשר כל מה שהיה צריך לעשות כצעד ראשון זה להפסיק לקחת הורמונים... יחס התורה וחז"ל לנשים היה כנראה יותר מפרגן מיחס הרבנים היום". זהו לא קול חיצוני שבא לבקר את העולם הדתי מבחוץ, זהו קול מבפנים, של איש הלכה שחייו מוקדשים לחיזוק הזוגיות הדתית, ורואה במו עיניו את המחיר.

איסור "הוצאת זרע לבטלה", כפי שראינו, נלמד ממעשה ער ואונן (בראשית ל"ח), פליטת זרע מכוונת שנועדה למנוע הולדה תוך הימנעות מיחסים תקינים. הוא מעולם לא נועד להטיל על אישה נשואה, המקיימת יחסי אישות מלאים עם בעלה, את מלוא הנטל הפיזי וההורמונלי של מניעת הריון, בשעה שקיימות דרכים הלכתיות נוספות שפוסקים רבים פשוט אינם בקיאים מספיק ברפואת האישה כדי להכיר בהן. וכשפוסק שאינו בקיא ברפואה נשית מחמיר יתר על המידה, המחיר אינו מופשט: הוא מגיע אלינו בחדר הטיפול, בדמות אישה שסובלת גופנית ונפשית ממשהו שכלל לא היה צריך להיות מוטל עליה.

הנה דוגמה קונקרטית וידועה: אצל נשים עם מחזור קצר יחסית (הפלגה של כ-21 יום), הביוץ מתרחש בסביבות היום השביעי למחזור, ימים רבים לפני שהאישה משלימה את שבעת הנקיים וטובלת. התוצאה: היא מגיעה לבעלה מותרת רק אחרי שחלון הפוריות שלה כבר נסגר, חודש אחרי חודש. התופעה נקראת בעולם ההלכתי-רפואי "עקרות הלכתית": לא בעיה גופנית, אלא תוצר של פער תזמון בין ההלכה לבין המחזור הביולוגי. מכון פוע"ה עוסק בדיוק בזה: הם מציעים גם פתרונות הלכתיים (הפחתת מספר הבדיקות הנדרשות בשבעה נקיים לבדיקה ביום הראשון והשביעי בלבד, או הפסק טהרה מוקדם יותר, ביום הרביעי במקום החמישי, במצבי "דחק" כמו עיכוב בפריון), וגם בירור רפואי מקביל (שחלות פוליציסטיות, הפרעות הורמונליות) יחד עם ויסות הורמונלי של המחזור כדי להזיז את הביוץ קדימה.

ומעניין לא פחות: הפוסקים של היום לא תמיד מסכימים ביניהם, ואלו הן בדיוק אבני החן הקטנות שמוכיחות שההלכה עדיין חיה. הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה, שכתב בעצמו ספר הלכתי מקיף על טהרת המשפחה, נמצא במחלוקת ידועה עם רבני מכון פוע"ה בכמה סוגיות מדויקות: איך מייחסים דימום לגורם גופני או מכני (כמו פוליפ או התקן תוך-רחמי) לעומת גורם הורמונלי, וכמה בדיקות באמת נדרשות בשבעה הנקיים. במרבית הנקודות האלו, דווקא הרב מלמד, פוסק מרכזי בציונות הדתית, לא "פורץ גדר", נוקט בעמדה המקלה יותר, ואילו מכון פוע"ה מחמיר. יש גם גוף אקדמי-הלכתי רציני נוסף בתחום, מכון שלזינגר לחקר הרפואה על-פי ההלכה. כלומר: זו אינה מחלוקת בין "העולם הדתי" לבין "המבקרים שלו", זו מחלוקת פנימית, לגיטימית ומתמשכת, בתוך עולם הפסיקה עצמו, בדיוק כפי שהיה נהוג בימי הסנהדרין.

כאן אני  רוצה לנקוט עמדה ברורה, אך לא מורדת: כשם שחז"ל עצמם לא היססו לעדכן ולהתאים הלכה למציאות המדעית של זמנם (כפי שראינו בסוגיית "המקור"), כך גם היום מותר, ואף ראוי, לשאול אם פסיקה מסוימת משקפת את רוחם המקורית והמפרגנת של חז"ל, או שמא היא תוצר של החמרה מאוחרת שאיבדה קשר עם הפיזיולוגיה שהיא אמורה לשרת. זו בדיוק השאלה שכל דור פוסקים שאל את קודמיו ("אלו ואלו דברי א-לוהים חיים"), אלא שמאז ביטול הסנהדרין כמעט ואין מי ששואל אותה בסמכות אחת מוסכמת. אלה: פוע"ה, הר ברכה, שלזינגר, וגם קולות פרטיים, כמו יועצי זוגיות דתיים ותיקים המלווים זוגות בקהילות שונות בארץ, ממלאים בעל כורחם תפקיד הדומה במשהו לתפקיד הסנהדרין: לא לבטל הלכה, אלא לוודא שהיא ממשיכה לדבר אל בני האדם שהיא נועדה לשרת.

איסור משכב זכר: בין האיסור למעשה לאדם

זהו הנושא הרגיש ביותר בסדרה, ומגיע הזמן להתמודד איתו בכנות.

פסוק האיסור בויקרא (י"ח, כ"ב; כ', י"ג) חד וברור, ואיננו כאן כדי לטשטש אותו. יש קוראים המצביעים על כך שהאיסורים בפרקים אלו מופיעים בסמוך לאזהרות מפני עבודת מולך ומנהגי הכנענים, ומציעים שהקשרו המקורי פולחני. זו קריאה אמיתית וקיימת בספרות המחקר (ראו למשל הסקירה המקיפה של החוקר סול אולין (Saul Olyan) על מגוון הגישות המחקריות בסוגיה), אך חשוב לומר בכנות: זו עמדת מיעוט במחקר המקרא, לא קונצנזוס: חוקרים רבים משיבים שהניסוח כאן עוסק בחיי משפחה יומיומיים, לצד איסורי גילוי עריות ועריות בהמה, ולא רק בהקשר פולחני צר. איננו רוצים לבנות את הטיעון המרכזי שלנו על קריאה מחקרית שנויה במחלוקת.

הצעד המשמעותי באמת אינו בטענה שהאיסור "לא באמת קיים", אלא בהבחנה הקיימת ומבוססת כבר בעולם ההלכה עצמו, בין איסור על מעשה ספציפי לבין היחס לאדם השלם. התורה מלאה באיסורים על מעשים שאיש אינו טוען שהם הופכים את מי שעבר עליהם לפחות אנושי. בשנת 2010 חתמו למעלה מ-150 רבנים, ראשי ישיבה ואנשי חינוך אורתודוקסים על "הצהרת עקרונות" שקבעה במפורש שהיא אינה משנה את ההלכה, אך גם ש"ביוש, הטרדה או השפלה של אדם בשל נטייתו החד-מינית מהווים עברה על איסורי תורה המבטאים את הערכים העמוקים ביותר של היהדות", וכי לכל יהודי יש "בית בחיים היהודיים". זהו קול שקם מתוך העולם האורתודוקסי, לא מנוגד לו. בישראל, ארגונים כמו חברותא (לגברים דתיים) ובת קול (לנשים דתיות) פועלים כבר שנים בתוך הציבור הדתי-לאומי והחרדי, וקיומם הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שזו שיחה פנים-דתית אמיתית, לא ייבוא מהחברה החילונית.

זו העמדה שאאמץ בסדרה: לא לטשטש איסור כתוב, אך גם לא להניח לאיסור על מעשה להצדיק ביוש או שבירת לב. ההבחנה בין זהותו ואהבתו של אדם לבין שאלה הלכתית צרה היא בדיוק סוג ההבחנה שחז"ל עצמם ידעו לעשות, נזכיר את היחס המכבד לטומטום ולאנדרוגינוס שראינו בחלק א'.

גילוי עריות וסתירות מקראיות: כשהחוק מעיד על המציאות

לפני שנגיע לקללות, כדאי לתת רקע קצר לקוראים שאינם עוקבים אחרי מחזור קריאת התורה השבועי; בספר ויקרא (פרק י"ח), בפרשות "אחרי מות"-"קדושים", מפרטת התורה ברשימה שיטתית ומדויקת מי אסור על מי במשפחה: אב ואם (פס' ז), אשת האב (פס' ח), אחות מן האב או מן האם (פס' ט), בת הבן או בת הבת: נכדה (פס' י), בת אשת האב: אחות חורגת (פס' יא), אחות האב (פס' יב), אחות האם (פס' יג), אשת אחי האב: דודה (פס' יד), הכלה (פס' טו), אשת האח (פס' טז), ואישה ובתה, או שתי אחיות במקביל (פס' יז-יח). זו רשימה ארוכה, מפורטת ומכוונת, לא רמז חד-פעמי, אלא קטלוג שיטתי של כל קרבת המשפחה שבה עלול הדחף המיני להיפגש עם התלות והאמון הגדולים ביותר שיש לבן אדם.

פרשת "כי תבוא", שקראנו רק השבוע, לוקחת חלק מהרשימה הזו ומעצימה אותה עוד: בטקס עריכת הברית בהר גריזים והר עיבל, שבו הלויים מכריזים בקול קללות פומביות, וכל העם עונה "אמן". בין הקללות הללו, לצד עבודה זרה, קללת הורים וגזל, מופיעות ארבע קללות נפרדות, מפורטות ומדויקות, כנגד גילוי עריות משפחתי: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו... אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה... אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹותוֹ... אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ" (דברים כ"ז, כ-כג). זו לא רשימה אקראית. חוק שאינו מתמודד עם תופעה קיימת אינו טורח לפרט אותה בארבע קטגוריות נפרדות, בטקס הכי חגיגי וטעון שיש לעם ישראל. ההנחה המובנית בתורה עצמה היא שפגיעה מינית בתוך המשפחה היא סכנה אמיתית וחוזרת, שדורשת אישור פומבי, קולני וחוזר של הזוועה שבה, לא המצאה מודרנית של משרד הרווחה או החוק הישראלי.

חגי לונדין, בספרו "פרשה של הנפש" על אותה פרשה עצמה, מצטט רעיון שמעניק לקללות הללו עומק נוסף: הניגוד בין "יצר" ל"ברית" בלשון תפילת יום הכיפורים ("לברית הבט ואל תפן ליצר"). היצר הוא הצד המתנדנד, הלא-יציב שבאדם, ואילו הברית היא חותם קבוע וניצחי, אצל תינוק זכר, חותם הברית נחקק ממש בבשר, בברית המילה. איסורי העריות, במובן הזה, הם הגבול הכי קיצוני והכי לא-מתפשר שהתורה מציבה נגד ה"יצר": בדיוק במקום שבו הקִרבה המשפחתית והאמון הכי גדולים יכולים להפוך למלכודת הכי מסוכנת, שם התורה קובעת גבול מוחלט, בלתי ניתן למשא ומתן.

חשוב לדעת: התורה עצמה התירה לגבר ריבוי נשים (יעקב, אלקנה, דוד), ורק חרם דרבנו גרשום, לפני כאלף שנה בלבד, קבע את הבלעדיות הזוגית ההדדית כנורמה. כלומר, גם כאן, בדיוק כמו שראינו לגבי איסור הוצאת זרע לבטלה, יש להבחין בין מה שהתורה עצמה קבעה (איסור עריות מוחלט, בלתי תלוי בשאלת הריבוי) לבין מה שהתפתח מאוחר יותר מתוך תודעה מוסרית-נפשית משתנה. נרחיב על כך בסעיף הבא, המוקדש לפוליגמיה עצמה.

חשוב מכך: לדעת שהתופעה קיימת זה שלב אחד. לחשוף אותה זה שלב אחר לגמרי. ככל שקהילה סגורה יותר, מסיבות טכנולוגיות, או מסיבות תרבותיות ("מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפנים"), כך קשה יותר לחקור אותה, ופחות נדע על מה שקורה בתוכה. נתונים שפרסם החוקר אריאל פינקלשטיין במכון הישראלי לדמוקרטיה, מבוססים על נתוני משרד הרווחה, מראים שיעור גבוה יותר של ילדים המטופלים בעקבות פגיעה מינית ברשויות חרדיות לעומת רשויות יהודיות אחרות, אך החוקר עצמו מדגיש בזהירות ראויה שהעלייה נובעת בעיקר מעלייה באמון הציבור החרדי במערכות הרווחה ובנכונותו לדווח, לא בהכרח משיעור פגיעה גבוה יותר בפועל, וכי ההיקף האמיתי בכלל האוכלוסיות גבוה בהרבה מהמדווח. זו גם אינה תופעה ייחודית לציבור הדתי: הקיבוצים, על אף שהיו החברה הכי "מתקדמת" ושוויונית בישראל הצעירה, החזיקו בדיוק באותו קשר שתיקה, עד שב-1988 התפוצצה פרשת האונס בקיבוץ שמרת. הלקח היה זהה: לא הדתיות היא הגורם, אלא הסגירות.

ויש גם בשורה: מאז 1989 קובע החוק הישראלי (סעיף 368ד לחוק העונשין) שכל אדם בישראל, לא רק איש מקצוע, חייב לדווח לרווחה או למשטרה על חשד לפגיעה מינית בקטין, ושתיקה מודעת היא כשלעצמה עבירה פלילית. זהו בדיוק המנגנון שמפקיע מכל קהילה, דתית או חילונית, את האפשרות "לשמור את הכביסה המלוכלכת בפנים" באופן חוקי. התנועה הקיבוצית עצמה ממשיכה לבנות בשנים האחרונות רשת של רכזי וצוותי "מוגנות" ברמת היישוב, שמחויבת בו-זמנית לדווח החוצה למחלקת הרווחה או למשטרה או לשני הגופים גם יחד. זו הדרך הנכונה קדימה, גם עבור קהילות דתיות שעדיין מתמודדות עם המתח בין "כבוד המשפחה" לבין חובת ההגנה על הילד.

דינמיקת הפוליגמיה והמונוגמיה: מהתורה לחרם רבנו גרשום

כפי שהבטחנו בסעיף הקודם, יש כאן נקודה שראוי להאט ולהסביר, כי בלעדיה קשה להבין נכון גם את מה שכתבנו על גילוי עריות. התורה עצמה מעולם לא אסרה על גבר לשאת יותר מאישה אחת. יעקב אבינו נשוי לארבע נשים במקביל, אלקנה נשוי לחנה ולפנינה, דוד ושלמה מרבים נשים עוד יותר. התורה אף קובעת דינים ספציפיים למקרה של ריבוי נשים (כמו דיני הבכורה בדברים כ"א, טו-יז), כלומר היא מכירה במוסד הזה כלגיטימי, לא כחריג נסבל בדיעבד.

המונוגמיה, שנדמית לנו כה מובנת מאליה עד שקשה לדמיין את המקרא בלעדיה, היא בפועל תקנה מאוחרת בהרבה: חרם דרבנו גרשום, במאה העשירית לספירה, לפני כאלף שנה בקירוב, שאסר על יהודי אשכנז לשאת יותר מאישה אחת. מעניין לציין שהחרם המקורי חל רק על קהילות אשכנז, ולא על יהודי ספרד, תימן ומדינות המזרח, שבהן המשיך ריבוי נשים להיות אפשרות הלכתית לגיטימית עוד מאות שנים אחר כך. כשעלו יהודים מתימן ומארצות ערב לישראל, חלקם כשהם נשואים ליותר מאישה אחת, נוצרה בהדרגה נורמה כלל ישראלית של מונוגמיה, גם דרך מדיניות הרבנות הראשית וגם דרך חוק העונשין הישראלי, האוסר ביגמיה על כלל אזרחי המדינה ללא הבדל עדה (פרטי ההסדרים המדויקים שחלו על עולי תימן עצמם חורגים מהיקף הפרק, וראויים אולי לדיון נפרד).

הנקודה החשובה לענייננו: המונוגמיה איננה "אמת תורה" במובן המילולי, היא תוצר של תודעה מוסרית-נפשית שהתפתחה עם הזמן, בדיוק כמו שראינו לגבי הוצאת זרע לבטלה. וזה בדיוק המקום שבו צריך לדייק את מה שכתב חגי לונדין ב"פרשה של הנפש" על הניגוד בין "יצר" ל"ברית". הרעיון שאיסורי העריות הם גבול מוחלט נגד ה"יצר" תקף במלואו, והוא נטוע בתורה עצמה. אבל אם לוקחים את הרעיון צעד אחד רחוק יותר, ואומרים שהברית הזוגית מחייבת מעצם טבעה בלעדיות רגשית מוחלטת של שני בני הזוג זה בזה, זו כבר קריאה שנשענת לא רק על התורה אלא גם על חרם רבנו גרשום, ועל אלף שנות תרבות מונוגמית שעיצבו את האינטואיציה הרגשית שלנו. זה לא הופך את הקריאה הזו לפחות נכונה או פחות ראויה, ההפך: זו בדיוק הדוגמה הטובה ביותר בסדרה שלנו לכך שהמסורת שלנו יודעת להתפתח מבפנים, מתוך רגישות מוסרית-נפשית גוברת, בלי לבגוד במקורות. אבל כדאי לדעת את המקור המדויק של כל טענה: מה תורה, ומה תקנת חכמים.

ולא בכדי הנקודה הזו רלוונטית גם לשיח על נישואים פתוחים ומבני זוגיות אלטרנטיביים שהולך ותופס מקום בשיח הציבורי כיום: מי שרוצה לטעון נגדם מטעמים דתיים, כדאי שיידע שהוא נשען על תקנת קהילה בת אלף שנה, לא על איסור תורה מפורש. זה לא הופך את הטיעון לפסול, אבל זה משנה את אופיו: משאלה של "מה אסור" לשאלה של "איזו תרבות זוגית אנחנו רוצים לבנות", ואלה שני דיונים שונים לגמרי.

פגיעות ומיניות כפויה: כשהתורה עצמה קוראת לזה רצח נפש

נתחיל מהפסוק הכי מפתיע בכל הדיון הזה, ומרבית הקוראים לא מכירים אותו. בדיני האונס שבפרשת כי תצא, התורה מבחינה בין שני מקרים: נערה מאורסה שנתפסה "בעיר" (דברים כ"ב, כג-כד), שם שניהם נסקלים, כי "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" (בהנחה שאילו צעקה, מישהו היה שומע ומציל אותה), לעומת נערה מאורסה שנתפסה "בשדה" (פס' כה-כז), שם רק הגבר מומת, "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת". ואז מגיע ההסבר, במילים שכדאי לקרוא פעמיים: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כ"ב, כו). התורה עצמה, במפורש, משווה אונס לרצח נפש. לא עבירת רכוש כלפי האב או הבעל, אלא פגיעה ברמת החיים והמוות בגוף ובנפש הקורבן עצמה. וזו קביעה חד משמעית שהיא לגמרי חפה מפשע: אין לה חטא מוות, בדיוק כמו קורבן רצח. וזו השוואה שקשה להאמין שנכתבה לפני שלושת אלפים שנה: לא נדרשה תיאוריה פסיכולוגית מודרנית כדי לדעת שמה שנפגע כאן הוא הנפש, לא רק הגוף.

חז"ל לא הניחו לפסוק הזה להישאר הצהרה תיאורטית, והנה בדיוק המקום שבו רואים נושא זה חוזר יותר מפעם אחת: בסנהדרין ע"ג ע"א, הגמרא לומדת בהיקש דו-כיווני בין נערה המאורסה לרוצח. מהמילים "וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" נלמד שאם יש מי שיכול להושיע, הוא חייב לעשות זאת בכל אמצעי, כולל הריגת התוקף. כך נולד דין "רודף": מותר, ולעיתים חובה, להרוג אדם שרודף לאנוס מישהי, בדיוק כפי שמותר להרוג אדם שרודף לרצוח. חז"ל לקחו את ההשוואה המילולית של התורה והפכו אותה לחוק פעיל של פיקוח נפש ממש, לא רק למטאפורה.

חשוב לומר בכנות: אותה מערכת חוקים עצמה, במבחן של היום, מעוררת אי נוחות של ממש. ההבחנה בין "עיר" ל"שדה" מבוססת על הנחה עובדתית (שבעיר יש מי שישמע צעקה), לא על אמון עיוור בגרסת התוקף, וזה בהחלט צעד מתוחכם יחסית לזמנו. אבל התוצאה, שנערה שלא הוכיחה שצעקה בעיר נענשת במוות, קשה מנשוא בעינינו כיום, ואין טעם לטשטש את זה. ובמקרה של נערה בתולה שאינה מאורסת (פס' כח-כט): התוקף חייב לשאת אותה לאישה ולעולם לא לגרשה. יש הקוראים בזה עוד ביטוי לתפיסת אישה כרכוש, שהעסקה נסגרת בין הגבר לאבי הנערה. אבל אפשר גם, ואולי נכון יותר, לקרוא את זה כמנגנון הבטחה כפוי: בעולם שבו נערה שאיבדה את בתוליה מחוץ לנישואין לא תמצא לה בעל אחר, התורה כופה על התוקף אחריות לכל ימי חייה, בלי אפשרות להשתחרר ממנה. אף אחת משתי הקריאות אינה שגויה, וכדאי להציג את שתיהן.

הסיפור שממחיש הכי הרבה מכל זה הוא מעשה דינה (בראשית ל"ד). "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם... וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (פס' ב'): הפועל "וַיְעַנֶּהָ", עינה אותה, הוא בדיוק המילה שהתורה משתמשת בה, לא ניסוח מרוכך. ואז, מיד אחר כך, פסוק שנשמע מודרני להדהים: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה... וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ" (פס' ג'). התוקף "מתאהב" בקורבנו מיד לאחר הפגיעה. התורה לא מרככת את זה לרומנטיקה: היא ממשיכה לכנות את המעשה "נְבָלָה" (פס' ז'), חרפה. שמעון ולוי, אחי דינה, עונים באלימות קיצונית, טבח בעיר שלמה. וגם כאן התורה לא נותנת פתרון פשוט: יעקב עצמו, על ערש דווי, מקלל את זעמם ("אָרוּר אַפָּם כִּי עָז", בראשית מ"ט, ז). כלומר, התורה מגנה את הפגיעה המקורית בלי סייג, אך גם לא מאשרת את דרך הנקמה. זו לא אידיאולוגיה נקייה, זו התמודדות עם מציאות מורכבת, בדיוק כמו שאנחנו עדיין מתמודדים איתה היום.

והיום? החוק הישראלי מגיע, באופן עצמאי, לאותה מסקנה בדיוק. סעיף 345 לחוק העונשין קובע עונש בסיס של 16 שנות מאסר על אינוס, ועד 20 שנה בנסיבות מחמירות; סעיף 351, על פגיעה מינית בקטין בן משפחה, כלומר בדיוק מקרה של גילוי עריות, קובע גם הוא עד 20 שנה, אותה תקרת ענישה בדיוק כמו הריגה. לא בכדי: המחוקק הישראלי, בלי קשר לפסוק בדברים, הגיע לאותה הכרה שהפגיעה המינית נמצאת ברמת חומרה של נטילת חיים.

ובענף שלי, הפסיכולוגיה והמיניות, הדרך הייתה ארוכה ומפותלת בהרבה..פרויד עצמו, ב-1896, הציע לראשונה שהיסטריה נובעת מפגיעה מינית בילדות ("תאוריית הפיתוי"), אך תחת לחץ מקצועי חזר בו תוך שנים ספורות והחליף זאת בתאוריית הפנטזיה האדיפלית, מהלך שנחשב היום לאחת הטעויות המשמעותיות בתולדות הפסיכיאטריה, שהשתיק דורות של נפגעות ונפגעים. רק ב-1974 טבעו החוקרות אן ברג'ס ולינדה הולמסטרום את המונח "תסמונת טראומת האונס" (Rape Trauma Syndrome), ההכרה הקלינית הראשונה בכך שזו טראומה ייחודית בפני עצמה. האבחנה הכללית "הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (PTSD) נכנסה למדריך האבחונים הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM) רק ב-1980. למושג "טראומה מורכבת" (Complex PTSD), שמתאר בדיוק את הפגיעה החוזרת והמתמשכת האופיינית לגילוי עריות, נדרש עד 1992 (יהודית הרמן) כדי שיוצע, ועד 2018 כדי שייכנס רשמית לסיווג הבינלאומי (ICD-11) של ארגון הבריאות העולמי; הוא עדיין אינו מוכר כאבחנה נפרדת ב-DSM-5 האמריקאי. ואולי המרתק מכל: ב-1989 פרסם הפסיכואנליטיקאי לאונרד שנגולד ספר שנקרא במפורש "Soul Murder: The Effects of Childhood Abuse and Deprivation", רצח נפש, ממש המונח שכבר מופיע בדברים כ"ב, כו. לקח לרפואת הנפש המערבית כמעט שלושת אלפים שנה, ובדרך שכללה גם התכחשות ממושכת, להגיע למושג שהתורה כבר השתמשה בו.

מה שמשותף לכל הטקסטים והמקורות האלה, מהתורה דרך הגמרא ועד היום, הוא דבר אחד ברור: המסורת שלנו לא ראתה בפגיעה מינית עניין של כבוד משפחתי או רכוש בלבד. היא ראתה בה פגיעה שקולה לרצח נפש, ובנתה על כך הלכה מעשית, בזמן שרפואת הנפש המערבית עוד התלבטה אם להאמין לנפגעות בכלל. וזו בדיוק אותה מסורת שהתרחקנו ממנה, לא בגלל שהתורה השתנתה, אלא בגלל שאנחנו לפעמים שוכחים לקרוא אותה.

סיכום חלק ב': מה למדנו, ולאן ממשיכים

עברנו בחלק זה מרחק לא קטן: מהחוב שנותר לנו מחלק א' (הראינו שמאחורי הביקורת על חומרות מיותרות בהלכות נידה עומדים היום פוסקים, מוסדות וגינקולוגים דתיים בעלי שם, כמו הרב אליעזר מלמד ומכון פוע"ה, שחלוקים ביניהם לגיטימית, בדיוק כמו בסנהדרין), דרך איסור משכב זכר (שם ביקשנו להבחין בין איסור על מעשה לבין כבוד לאדם השלם), דרך דינמיקת הפוליגמיה והמונוגמיה (שם ראינו שגם נורמה שנראית לנו מובנת מאליה, כמו נישואים לאישה אחת, היא תוצר של התפתחות היסטורית בת אלף שנה, ולא איסור תורה ישיר), אל גילוי עריות (שם ראינו שהתורה עצמה מניחה שהתופעה קיימת, וכי הסגירות הקהילתית, לא הדתיות, היא זו שמאפשרת לה להסתתר), וכלה בפגיעה המינית הכפויה, שם מצאנו את התובנה המרכזית של הפרק כולו: התורה, כבר בדברים כ"ב, קוראת לאונס "רצח נפש", וחז"ל בנו על כך הלכה מעשית של ממש, בזמן שלרפואת הנפש המערבית לקח עד המאה ה-20 להגיע לאותה מסקנה בעצמה.

וראוי להדגיש נקודה אחת לפני שממשיכים: כל הדוגמאות שהבאנו כאן, מהתורה ועד היום, מתמקדות בעיקר בעולם הנפגעות, ובצדק, כי זו התמונה הרווחת. אך כפי שכל מטפל מיני יודע, וכפי שגם תוכנית "מוגנות", המיושמת הן במסגרת החינוכית מטעם משרד החינוך (תוכנית "מוגנות אישית" לכל תלמיד ותלמידה ללא הבחנה) והן ברמת הקהילה והיישוב, בליווי גופים מקצועיים כמו מכון חרוב, כבר משקפת: גם בנים וגברים נפגעים מינית, ובשיעורים גבוהים מכפי שנהוג לחשוב. כשליש מהילדים הנפגעים עד גיל 14 הם בנים, אך הם נוטים הרבה פחות לדבר על כך, כנראה מתוך בושה כפולה, גם על עצם הפגיעה וגם על הציפייה החברתית מגבר "לא להיפגע". גם כאן, השתיקה אינה עדות להיעדר, אלא לעוד קהילת שתיקה שטרם דיברה.

חלק ב' עסק בגבולות ובכישלונות. חלק ג', האחרון בסדרה, יפנה למקום ההפוך לגמרי: למה שקורה כשהדברים כן פועלים כמו שצריך. נדבר על מצוות "עונה", זכותה ההלכתית הבלעדית של האישה להנאה מינית, ללא שום תלות בהולדה, נעז להיכנס לתוך שיר השירים ולראות כיצד המסורת שלנו הפכה את התשוקה הארוטית עצמה לקודש קודשים, ונסיים במקום שממנו יצאנו מלכתחילה: השאלה מה קורה למנגנון העדכון ההלכתי כשאין יותר סנהדרין שיכריע, ואיך הפער הזה פוגש את הזהות, האהבה והזוגיות של כולנו כיום.

ביבליוגרפיה

מקורות ראשוניים ויקרא, פרק י"ח; פרק כ', פס' יג. דברים, פרק כ"א, פס' טו-יז; פרק כ"ב, פס' כג-כט; פרק כ"ז, פס' כ-כג. בראשית, פרק ל"ד; פרק ל"ח; פרק מ"ט, פס' ז. תלמוד בבלי, סנהדרין ע"ג ע"א.

ספרות הלכתית ומוסדות

חגי לונדין, פרשה של הנפש , הוצאת מגיד, 2024

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, טהרת המשפחה.

מכון פוע"ה, אתר המכון.

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על-פי ההלכה, אתר המכון. "הצהרת עקרונות בדבר מקומם של יהודים בעלי נטייה הומוסקסואלית בקהילתנו", 2010.

מחקר מקראי אקדמי

Olyan, S. M., "'And with a Male You Shall Not Lie the Lying Down of a Woman': On the Meaning and Significance of Leviticus 18:22 and 20:13," Journal of the History of Sexuality, 5:2 (1994).

חוק ומשפט בישראל

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 345, 351, 368ד (תיקון מס' 26, התש"ן-1989). ראו גם: כל-זכות, "חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע".

פסיכולוגיה ופסיכיאטריה

Freud, S. (1896). "The Aetiology of Hysteria." Burgess, A. W., & Holmstrom, L. L. (1974). "Rape Trauma Syndrome," American Journal of Psychiatry, 131(9). American Psychiatric Association, DSM-

III (1980). Herman, J. (1992). Trauma and Recovery. World Health Organization, ICD-11 (2018). Shengold, L. (1989). Soul Murder: The Effects of Childhood Abuse and Deprivation. Yale University Press.

תיעוד ונתונים

פרשת האונס בקיבוץ שמרת, 1988 (סיקור בהארץ, ynet, ישראל היום). אריאל פינקלשטיין, "זינוק במספר המטופלים במחלקות הרווחה ברשויות החרדיות", המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני משרד הרווחה על שיעור בנים מבין נפגעי תקיפה מינית עד גיל 14 (מובאים גם באתר מקום).

טרי וינברג MA

פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית

054-6630613

כדי לעקוב אחרי הערוץ "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏ https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n