מיניות ויהדות - פרק א': הצצה למקורותינו
עודכן: 5 בספט׳
בס"ד
חלק א': מהאמבריולוגיה ועד התלמוד, כשהמקורות מדברים גוף
הקדמה: בין הסטריאוטיפ למציאות בספרות המקורות
עבור רבים בציבור החילוני, הצמדת המילים "יהדות" ו"מיניות" נראית כסתירה מוחלטת. בתפיסה הרווחת, המסורת היהודית מזוהה כמעט בלעדית עם איסורים, הסתרה, כיסוי ובושה. אולם כאשר צוללים אל תוך ספרות המקורות שלנו, התנ"ך, המשנה והגמרא, מגלים סיפור שונה בתכלית: חז"ל והפוסקים עוסקים בפיזיולוגיה, בתשוקה, במנגנונים הורמונליים ובמבנה איברי המין בגלוי, בלשון ישירה ובטבעיות מוחלטת.
בסדרת המאמרים הזו אקח אתכם למסע בעקבות המקורות הללו. נתחיל בגילויים אנטומיים מפתיעים על התפתחות העובר, נעבור דרך הישירות והתשוקה בלשון חז"ל, ונגיע לדרך שבה התורה מתמודדת עם יצרים, מוסר וגבולות. אך לצד העושר והחופש שנגלה בטקסטים העתיקים, לא נתעלם מהפיל שבחדר: בסיום הסדרה ניגע גם בשאלה הכואבת מה קרה למנגנון ההתפתחות ההלכתי מאז שנעלמו הסנהדרין והכנסת הגדולה, וכיצד הקיפאון הזה פוגש את החיים, הזהות והזוגיות של כולנו כיום.
"המקור" וארבעים הימים: כשהמדע המודרני פוגש את חז"ל
אחת הנקודות המרתקות ביותר שבהן נפגשים עולם הרפואה והמחשבה התלמודית היא שאלת התפתחותו המינית של העובר.
במישור הגנטי, מין העובר נקבע כמובן ברגע ההפריה: הזרע הנושא כרומוזום X או Y קובע באופן מיידי את הזהות הכרומוזומלית XX או XY אולם מבחינה אנטומית ומורפולוגית, המערכת המינית בשבועות הראשונים להריון (עד השבוע השישי-שביעי בקירוב) כלל אינה מובחנת. העובר מחזיק במערכת ניטרלית לחלוטין (Indifferent Stage) .
באטלס האנטומי המפורסם של נטר (Netter) ניתן לראות בבירור כיצד מתוך רקמת יסוד אחת קדמונית, הגונדה הניטרלית והגבעול המיני, מתפתחים בהדרגה איברי המין הזכריים והנקביים. עבור מטפלים מיניים, זהו מושג יסוד: איברים הומולוגיים. התאים הראשוניים הללו מתפצלים באופן מופלא:
כיפת הפין והדגדגן: מתפתחים בדיוק מאותו מקור יחיד (Genital Tubercle) וזהים במבנה העצבי והתחושתי שלהם.
גוף הפין והשפתיים הקטנות : גוף הפין נוצר מהתלכדות של הקפלים האורוגניטליים, שאצל האישה נותרים פתוחים ומהווים את השפתיים הקטנות (Labia Minora).
שק האשכים והשפתיים הגדולות : שק האשכים הזכרי מורכב בדיוק מאותן רקמות (Labioscrotal Swellings) היוצרות את השפתיים החיצוניות/הגדולות אצל האישה.
חכמי התלמוד, שפסקו ופעלו לאור הידע הביולוגי והתצפיתי שהיה זמין בעולם העתיק, זיהו ברגישות את פרק הזמן הקריטי הזה שבו הדיפרנציאציה האנטומית טרם הושלמה. במסכת ברכות ובמסכת נידה נקבע כלל אנטומי מרתק: "עַד אַרְבָּעִים יוֹם יְצִירַת הַוָּלָד" (תלמוד בבלי, נידה דף ל', עמוד א').
עד היום ה-40 מההפריה (כשישה שבועות מלאים, בדיוק החלון שבו מתחילה ההתמיינות ההורמונלית והאנטומית), העובר נתפס בחז"ל כשלב ראשוני היולי המוגדר כ"מַיָּא בְּעַלְמָא" (בבלי, יבמות דף סט', עמוד ב'), כלומר "מים בלבד". בשלב זה זהותו המורפולוגית עדיין פתוחה ולא נקבעה סופית, חפיפה מדהימה לחלון הזמן האמבריולוגי שבו הגונדות עוברות התמיינות.
במקביל, חז"ל טבעו את המושג האנטומי-מטאפורי "המקור". מקורו של המונח כבר בפסוקי התורה בספר ויקרא (כ', יח: "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה", ובפרק יב', ז' "וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ") והוא מופיע עשרות פעמים במשנה ובגמרא (למשל "כָּל דָּם שֶׁהִיא רוֹאָה, מִן הַמָּקוֹר", משנה, נידה פרק ב', משנה ה'). בלשון חז"ל, "המקור" הוא כינוי לרחם ולמעיין הדם והחיים, אך במחשבה העמוקה יותר הוא מייצג את נקודת האפס, המקור המשותף שממנו נובעים החיים ושבו הזכרי והנקבי מאוחדים בטרם התפצלותם לשני המינים.
ולשם ההשוואה, כדאי לעצור גם על מילה אחרת לגוף האישה: "פות", המילה העממית והבוטה לאיבר המין החיצוני. המילה מופיעה במקרא פעמיים בלבד, ופעם אחת דווקא בהקשר של בית המקדש עצמו: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... זָהָב" (מלכים א ז, נ), תיאור בתי הציר המוזהבים של דלתות קודש הקודשים. השורש עצמו קדום ורחב בהרבה מהקשר המקדש, קרוב למילה האכדית pūtum (מצח, חזית), ומקורו כנראה בשורש שמי קדום שמשמעותו הבסיסית היא צד או קצה, ומכאן גם המילה העברית "פאה". במקום השני שבו המילה מופיעה במקרא, ישעיהו ג, יז, אין לה כל קשר למיניות, שם היא מתפרשת כ"מצחיהן". כלומר, השאלת השורש לאיבר המין האישה קרתה מאוחר יותר, כנראה בעברית המשנאית, לא מפני שבוני המקדש עצמם קראו כך לגוף האישה, אלא כדוגמה לתופעה לשונית מוכרת: מונח אדריכלי או כלי הופך למטאפורה גופנית. בדיוק אותה תופעה, בכיוון ההפוך, קרתה בעברית המודרנית: "נרתיק", מטבע לשון של תחיית השפה, פירושו המילולי "נדן", בדיוק כמו המילה הלטינית "vagina" שכבר עמדנו עליה, שתי שפות שהגיעו, כל אחת בפני עצמה, לאותה מטאפורה בדיוק.
הסבך האנושי וההלכתי: טומטום ואנדרוגינוס
מתוך תפיסה זו של מקור משותף, חז"ל דנו בהרחבה מדהימה במשנה (מסכת ביכורים, פרק ד') בשני מצבים אנטומיים:
טומטום: בלשון חז"ל, השם אינו קשור חלילה לטיפשות, אלא נובע מהשורש ט-מ-ם (סתום, אטום, כמו "טמטום הלב" או אוזן אטומה). מדובר באדם שאיברי המין החיצוניים שלו מכוסים בעור אטום, ולא ניתן להבחין במינו.
אנדרוגינוס: מושג ששאלו חז"ל מהיוונית (אנדרו=גבר, גינוס=אישה), אדם שנולד עם סימנים אנטומיים זכריים ונקביים כאחד.
חז"ל לא ראו באנשים אלו פגם מוסרי, אלא הגדירו את האנדרוגינוס כ"בריה בפני עצמה", אדם בעל מעמד משפטי והלכתי ייחודי.
כיום, הרפואה המודרנית מכנה מצבים אלו כאינטרסקס .(Intersex) הסבך הרפואי וההלכתי הזה חי ונושם עד ימינו: הורים לתינוקות שנולדים במצב זה עומדים בפני הכרעות הרות גורל, האם לבצע ניתוח כירורגי מוקדם כדי "להתאים" את הילד למין מסוים, או להמתין לבגרותו? גם החלטות מוקדמות מדי וגם החלטות להמתין ולתת לילד לבחור בבגרותו (מתוך כוונה טובה) יכולות להוביל לסיבוכים מורכבים ולפגיעות נפשיות, לצד אנשים שבחרו לחיות בזהות אינטרסקס בשלום, בטבעיות ובקבלה מלאה.
מצד אחד, עצם העובדה שחז"ל עסקו בהגדרת מעמדם המשפטי של אנשים אלו כבר לפני 2,000 שנה מראה על הכרה במורכבות הביולוגית. מצד שני, הפסיקה ההלכתית המקובלת האוסרת על בדיקות או הפסקות הריון במצבי מום (מתוך תפיסה שלכל עובר יש זכות להיוולד) דנה משפחות רבות לחיים מורכבים וקשים מאוד, תוך שלילת חופש הבחירה מההורים, אחת הטענות הקשות של הציבור החילוני כלפי הממסד הדתי.
הישירות והפרגמטיזם בלשון חז"ל: בין חשק, עוררות ויחסי אישות
תרבויות עתיקות רבות ראו במין ובגוף דבר נחות, יצרי או חטא הכרחי שנועד אך ורק להמשכיות הדורות. היהדות, לעומת זאת, מעדיפה להשתמש במונח "יחסי אישות", ולא "יחסי מין", ביטוי שמדגיש קשר, אנושיות ואינטימיות בין איש לאשתו.
בטיפול מיני אנו מבחינים בין חשק (הדחף והרצון המוחי) לבין עוררות (התגובה הפיזיולוגית של הגוף). אצל נשים, כפי שהראו מחקרים מודרניים (כמו של ד"ר רוזמרי בסון), העוררות הפיזית היא תנאי בלעדי לחוויה חיובית: בעוררות, כלי הדם בנרתיק מתרחבים, נוצרת הסיכה הטבעית (Lubrication) המרככת ומגמישה את הרקמות, ומאפשרת חדירה קלה ומהנה ללא כאב. ללא עוררות מספקת, החדירה גורמת לחיכוך, לפציעה ולסבל.
חז"ל והפוסקים הבינו את הפיזיולוגיה הזו לעומקה. במסכת עירובין ובספרות הפוסקים נקבע איסור חמור על קיום יחסים ללא הכנה פיזית ורגשית:
"אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּכְפוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה... כָּל הַכּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ, הֲוָיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים". (תלמוד בבלי, עירובין דף ק', עמוד ב').
בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר, אורח חיים, סימן ר"מ) ומרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך קובעים הלכות מפורטות לגבי החובה של הגבר לשמח את אשתו, לעורר אותה ברכות ולדאוג להגעתה לסיפוק מלא מתוך קשב לגופה. (בנושא מרתק זה, של זכות האישה להנאה מינית ומצוות "עונה", נרחיב בחלקו השלישי של המאמר.)
הלכות נידה, המחזוריות הנשית והמורכבות הגברית
המבט הפיזיולוגי של המקורות נוגע בכל גווני הגוף והמחזוריות החודשית:
מקור המילה "נידה" והבחנה בין ווסת למחזור: המילה "נידה" נובעת מהשורש נ-ד-ד (לנדוד, להתרחק), הרחקה פיזית זמנית, ולא אות קלון. בעולם המודרני נעשה עוול שפתי כשקוראים לימי הדימום "מחזור". בטיפול מיני וברפואה אנו מבהירים: המחזור אינו כמה ימי הדימום, אלא תהליך הורמונלי שלם הנמשך חודש ימים! הווסת היא רק שלב הדימום בתוך המחזור החודשי.
התנודתיות ההורמונלית והקשב הזוגי: החברה המודרנית חינכה אותנו לשוויון מבורך בכל זירה: נשים מנהלות חברות ענק, מפקדות על טנקים ומטיסות מטוסים. אולם במרחב הזוגי האינטימי, טשטוש ההבדלים הפיזיולוגיים מייצר לפעמים בורות מכאיבה. האישה עוברת לאורך החודש כולו גלים הורמונליים עוצמתיים: מעליית האסטרוגן והחשק לקראת הביוץ, ועד הצניחה ההורמונלית הדרמטית שלפני הווסת, המלווה לעיתים בתסמונת קדם-ווסתית (PMS) המתבטאת גם בדריכות, תסכול, סבלנות מועטה, עייפות וכאב פיזי. כאשר בני הזוג אינם מבינים תהליך הורמונלי זה, האישה עלולה לחוש אשמה או חוסר אונים מול תגובותיה, והגבר עלול לפרש אותן ככעס או דחייה אישית. במקורות היהודיים הייתה הכרה עמוקה בכך שהאישה עוברת מחזוריות רגשית ופיזית שהגבר אינו חווה. הלכות הנידה אינן קפריזה, אלא מנגנון שמנרמל תנודות אלו ומחייב את הגבר למתן את דרישותיו מתוך קשב, חמלה וכבוד לשינויים שעוברת אשתו.
איבוד דם, מנוחה וההיבט המדעי: בזמן הווסת, אישה מאבדת בממוצע כ-30 עד 80 מיליליטר של דם (הטווח המקובל כתקין ברפואה הגינקולוגית). איבוד דם זה מלווה בירידה בזמינות החמצן והברזל, נתון שמסביר פיזיולוגית מדוע לנשים קר יותר מאשר לגברים ומהיכן נובעת העייפות. בתרבויות עתיקות (כפי שמתואר, בעיבוד ספרותי-בדיוני, בספרה של אניטה דיאמנט "האוהל האדום"), ימי הווסת היו זמן שבו הנשים פרשו יחד כדי לנוח ולהשתחרר מעבודות קשות. ההלכה מעניקה לאישה הגנה ומנוחה מוחלטת מחובת היחסים בימים שבהם גופה זקוק להתאוששות.
צוואר הרחם והמחקר הרפואי: במשך עשרות שנים, חוקרים וגינקולוגים עמדו נפעמים מול נתון אפידמיולוגי ברור: שכיחות נמוכה באופן דרמטי של סרטן צוואר הרחם בקרב נשים יהודיות. במשך שנים רבות יוחסה התופעה לשמירת טהרת המשפחה, מתוך הנחה שהימנעות מחיכוך ברקמה הרגישה בזמן הווסת מפחיתה מיקרו-טראומות. ההסבר הזה מושך, אך המחקר העדכני יותר מציג תמונה מורכבת ומעניינת יותר: סקירה בכתב העת של ההסתדרות הרפואית בישראל (2003) מצאה שהשכיחות הנמוכה נשארת נמוכה גם בקרב נשים יהודיות ישראליות חילוניות לגמרי, שאינן שומרות על הלכות נידה כלל, מה שמערער את ההסבר ההתנהגותי. גם ברית המילה נבדקה ונפסלה כהסבר מרכזי. ההסבר המועדף כיום הוא דווקא גנטי: שכיחות נמוכה יחסית של פולימורפיזם מסוים בגן p53 (קודון 72) באוכלוסייה היהודית, בייחוד ממוצא אירופי, שקשור לרגישות מוגברת לנגיף הפפילומה (HPV) כשהוא כן קיים. במילים אחרות, זו כנראה לא תוצאה ישירה של שמירת הלכה, אלא של הרכב גנטי אוכלוסייתי, ממצא שאולי פחות "נוח" לסיפור, אך לא פחות מרתק.
מנגנון התשוקה והגעגוע: עבור זוגות רבים (כולל זוגות חילוניים כיום), תקופת ההתרחקות הפיזית הזמנית יוצרת מנגנון של געגוע, מונעת שחיקה והרגל, ומעוררת מחדש את התשוקה בערב הטבילה. עם זאת, אין לצייר זאת כאידיאליה פשוטה: זוגות רבים חווים קושי ניכר מול הסייגים הנוקשים, בפרט בימים שבהם החשק של האישה עולה דווקא סביב ימי הדימום או הביוץ.
הטרגדיה ההלכתית והטיפולית של קיפאון זה ניכרת גם כאן: לאחר תום תקופת הסנהדרין והכנסת הגדולה, כאשר קפא מנגנון העדכון ההלכתי, תפיסות מדעיות קדומות קיבלו מעמד של דוגמות נוקשות. בקליניקה הטיפולית אנו פוגשים כיום את המחיר הכבד של כך: נשים המחויבות בפתרונות הורמונליים למניעת הריון, הגורמים לסבל פיזי, לחרדות ולשחיקה אינטימית קשה, רק בשל היצמדות לפסיקות שאינן לוקחות בחשבון את הפיזיולוגיה והנפש הנשית כפי שהן מוכרות לנו כיום (אף שארגונים ומכונים שונים מנסים כיום למצוא לכך מענה נקודתי).
קרי לילה, זרע לבטלה ומורכבות הזקפה הגברית
בניגוד לתפיסות מוטעות ולחרדות קשות שנוצרו לאורך השנים, התורה אינה רואה ב"קרי לילה" חטא או עבירה. בספר דברים קובעת התורה את הדין הפורמלי:
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֵה לַיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמַּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" (דברים כ"ג, יב-יג).
התורה מגדירה את קרי הלילה כמצב של טומאה קלה בלבד, תהליך פיזיולוגי טבעי לחלוטין של פליטה בלתי רצונית הדורש רחצה וטהרה, ללא אשמה מוסרית (דברים כ"ג, יא-יג). הבלבול והחרדה העצומה שחווים נערים וגברים צעירים כיום נובעים מעירבוב בין קרי לילה לבין איסור "שפיכת זרע לבטלה" בבחירה.
איסור הוצאת זרע לבטלה נלמד במקרא מסיפור אונן (בראשית ל"ח, ט-י: "וַיַּשְׁחֵת אַרְצָה... וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה"), שעסק בפליטת זרע מכוונת. כיום, בעידן הפורנוגרפיה, האיסור על אוננות ופורקן מלאכותי מבחירה מקבל משמעות טיפולית מרתקת.
[מעניין להצביע גם על עצם השם: המילה "אוננות" נגזרת מ"אונן", אבל בקריאה מדוקדקת של הפסוקים, החטא של אונן לא היה אוננות במובן המודרני כלל. אונן קיים יחסים עם תמר, כפי שנדרש ממנו בחובת הייבום, ובחר במכוון להפסיק אותם לפני סיומם ("וְשִׁחֵת אַרְצָה"), כדי לא להוליד זרע לאחיו המת, סירוב לחובה משפחתית-שושלתית ספציפית, לא אוננות כפי שאנו מכירים אותה היום. במילים אחרות, המילה העברית לתופעה כולה הושאלה ממקרה ספציפי ומיוחד, ונושאת בתוכה שיפוט מוסרי עוד לפני שנאמרה מילה נוספת. וזה לא מקרי: בכל שפה ותרבות, המילה שנבחרה לתופעה הזו כבר מכריעה מראש איך נחשוב עליה. בלטינית, ומכאן גם באנגלית, "masturbation" מורכבת ככל הנראה מ-manus (יד) ו-stuprare (לחלל, לבזות), "לחלל ביד". בסינית, 手淫 מורכבת מ"יד" ומ"מופקר, מגונה", טעונה מוסרית בדומה ללטינית. לעומת זאת ביפנית, 自慰 פירושה המילולי "ניחום עצמי", ניטרלי לגמרי, וכך גם בגרמנית, Selbstbefriedigung, "סיפוק עצמי". בערבית המדוברת רווח הביטוי "אלעאדה אלסריה", "ההרגל הסודי", טעון לא במילה עצמה אלא בהסתרה שהיא מכריחה. כל תרבות, אם כן, כבר הכריעה איך לשפוט את התופעה עוד לפני שהתחיל הדיון ההלכתי או המוסרי בה.]
[וזה מוביל לנקודה חשובה במיוחד עבור נערים וגברים צעירים ורווקים, שאצלם החרדה סביב הנושא הזה עזה ביותר. תשובה הלכתית של הרב ריבון קריגר, שעוסקת ספציפית באוננות אצל מתבגרים, קובעת שאצל בחור צעיר האיסור צריך להיחשב מדרבנן ולא מדאורייתא, ושמעמדו קרוב יותר ל"אונס", פעולה מתוך כורח, מאשר למרד מודע: לבחור צעיר יש דחף מיני עז וטבעי, אין לו שום מסגרת לגיטימית למלא אותו, בשונה מנשוי שיש לו מצוות עונה, ואין בהתנהגותו כוונת מרד נגד מצווה, בניגוד לגברים הבוגרים שעליהם דיברו חז"ל בלשון הקשה ביותר. ההמלצה המעשית שלו: הדרכה שמעודדת ריסון מבלי לייצר אשמה הרסנית, ותמיכה נפשית במקום בושה. זהו קול הלכתי אמיתי, לא הקלה חיצונית, וראוי שיישמע הרבה יותר מכפי שהוא נשמע כיום.]
בטיפול מיני אנו יודעים שזקפה ופורקן גברי אינם מובנים מאליהם, וכי זמן ההתאוששות (התקופה הרפרקטורית) בין זקפה לזקפה משתנה מאוד בין גבר לגבר. בנוסף, גברים עוברים שינויים הורמונליים (כגון ה"אנדרופאוזה", גיל המעבר הגברי), ירידה הדרגתית בטסטוסטרון, ותנודות בחשק המושפעות ממצבים רגשיים ובריאותיים.
כאשר גבר מתמכר לפורנוגרפיה, הוא נחשף לגירוי כבד, מהיר ומלאכותי. בשיח הקליני יש הסכמה רופפת, אך לא הכרעה מחקרית חד-משמעית, לכך שגירוי כזה עלול לפעול כמאיץ שחיקה על גבי המורכבות הפיזיולוגית הטבעית, ובחלק מהמקרים לפגוע ביכולת השילוב המיני עם בת הזוג, עד כדי הימנעות מיחסי אישות. יש לציין שהמנגנון המדויק לכך שנוי עדיין במחלוקת מחקרית, וחוקרים מסוימים מזהירים מפני ייחוס יתר של קשיי תפקוד לצריכת פורנוגרפיה, כשלעיתים מדובר בחרדת ביצוע או בתחושת אשמה מוסרית ולא בנזק פיזיולוגי ישיר.
והמעניין הוא שההלכה, כבר לפני אלפי שנים, הבחינה באופן דומה בין שני סוגי פורקן: זה שמתרחש בבידוד, מנותק מכל קשר אנושי, ואשר עליו בלבד חל איסור הוצאת זרע לבטלה, לבין הקרבה הזוגית הטבעית, שגם כשאין בה סיכוי להיריון, לעולם אינה נחשבת 'לבטלה'. במובן הזה, המקורות תפסו את מנגנון הפורקן המלאכותי והבודד דווקא, לא את המיניות הזוגית עצמה, ככזה שמנתק את הגבר מהקשר האמיתי."
סיכום חלק א': מהגוף אל הנפש והמוסר
בחלק זה נוכחנו לדעת כי ספרות המקורות של היהדות אינה מתנכרת לביולוגיה, לפיזיולוגיה או למבנה האנטומי של גוף האדם. מתוך תפיסה הרואה בבשר וברוח מקשה אחת, חז"ל והפוסקים לא נרתעו מדיון ישיר, מפוכח וטבעי בתשוקה, במחזוריות ההורמונלית, במורכבות הזקפה ובמצבים אנטומיים מורכבים כמו אינטרסקס. המיניות במקורות אלו אינה מוצגת כחטא או כסוד אפל, אלא ככוח חיים מרכזי הדורש קשב, כבוד והכוונה.
אולם, ההכרה בפיזיולוגיה ובדחף המיני היא רק חלק מההתמונה. כיצד מתמודדת המסורת היהודית עם גבולות המוסר המיני? מה קורה כשהדחף המיני פוגש אלימות, פגיעה או ניצול?
בחלק ב' של הסדרה, נעבור מהפיזיולוגיה אל שאלת הגבולות והמוסר. נבחן כיצד התורה מגדירה פגיעה מינית ואונס כרצח הנפש (במעשה דינה ובפרשת כי תצא), ננתח את המשמעות האמיתית של חטא סדום, נצלול לסתירות מקראיות מורכבות כמו מעשה בנות לוט, נבין מדוע הוצאה הפוליגמיה מחוץ לחוק בחרם רבנו גרשום, ונתמודד באופן גלוי ורגיש עם סוגיית איסור משכב זכר והפער המדמם מול תפיסת הזהות המינית כיום.
ביבליוגרפיה
מקורות ראשוניים ויקרא כ', יח; י"ב, ז. משנה, נידה ב', ה. בבלי, נידה ל' ע"א; יבמות סט' ע"ב; עירובין ק' ע"ב. משנה, ביכורים ד', ה. דברים כ"ג, יא-יג. בראשית ל"ח, ט-י.
ספרות הלכתית רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), טור, אורח חיים, סימן ר"מ. רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ.
אנטומיה ורפואה Netter, F.H., Atlas of Human Anatomy. Moore, K.L. & Persaud, T.V.N., The Developing Human: Clinically Oriented Embryology. מינוח DSD (Differences/Disorders of Sex Development), הכינוי הרפואי העדכני המקביל ל"אינטרסקס".
מיניות ופסיכולוגיה Basson, R., "The Female Sexual Response: A Different Model," Journal of Sex & Marital Therapy, 26:1 (2000).
מחקר רפואי, סרטן צוואר הרחם "The Low Incidence of Cervical Cancer in Jewish Women: Has the Puzzle Finally Been Solved?", Israel Medical Association Journal (IMAJ) (2003).
נפח דימום וסתי טווח תקין מקובל של 30-80 מ"ל למחזור (ראו: AAFP, "Treatment of Menorrhagia").
ספרות אניטה דיאמנט, האוהל האדום (1997), עיבוד ספרותי-בדיוני, לא מקור היסטורי או אנתרופולוגי.
טרי וינברג MA פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית
054-6630613
כדי לעקוב אחרי הערוץ "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp: https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n
תגובות