תסביך ה"מדונה-זונה"

על פיצול, תרבות, בושה והאפשרות למיניות זוגית שלמה

"תסביך המדונה-זונה" הוא אחד מאותם מושגים פסיכואנליטיים שמעוררים כיום אי-נוחות כמעט מיידית. הוא נשמע מיושן, שיפוטי ופטריארכלי, ורבים יטענו בצדק שהוא תוצר של תקופה אחרת. ובכל זאת, לאחר שנים של עבודה כמטפלת זוגית ומינית, אני ממשיכה לפגוש בקליניקה את התופעה שאותה ניסה המונח הזה לתאר. לא תמיד באופן שבו פרויד תיאר אותה, לא תמיד אצל גברים בלבד, ולא תמיד באופן מודע. לעיתים היא מופיעה בתחפושות אחרות לחלוטין, ורק בהדרגה מתברר שהשאלה העומדת בבסיסה עדיין רלוונטית מאוד: כיצד אנו מצליחים לשלב בתוך הקשר הזוגי את מלוא מי שאנחנו - לא רק בני זוג אוהבים, הורים מסורים ואנשים מכובדים, אלא גם בני אדם בעלי עולם מיני, פנטזיות, סקרנות ורצונות שלא תמיד קל לנו לחשוף?

לא רק חשק: על השפה החסרה של המיניות

חשוב להבהיר כבר בתחילת הדברים שהמאמר הזה אינו עוסק רק בחשק המיני במובנו הצר. אנשים רבים משתמשים במילים "חשק", "תשוקה" ו"עוררות" כאילו היו זהות, אך בעולם הטיפול המיני הן מתייחסות להיבטים שונים של החוויה המינית.

אפשר בהחלט ליהנות מן המיניות הזוגית, לחוות משיכה כלפי בן או בת הזוג ואף לקיים חיי מין מספקים, ובכל זאת להותיר מחוץ לקשר חלקים שלמים של העולם הארוטי: פנטזיות, סקרנות, משחקיות, משאלות או היבטים של הזהות המינית שאינם מקבלים מקום בתוך הזוגיות.

המאמר הזה אינו עוסק רק בקשיים מיניים במובנם הצר. הוא מזמין אותנו להתבונן באופן שבו אנו נוטים לפצל בין חלקים שונים של עצמנו ושל בני זוגנו, ולשאול כיצד ניתן להכיר בכך שאדם יכול להיות בעת ובעונה אחת אוהב ומחויב, מכובד ואחראי, וגם בעל עולם מיני עשיר, סקרן ויצירתי.

פרויד: המקום שבו הכול התחיל

בשנת 1912 פרסם זיגמונד פרויד את מאמרו On the Universal Tendency to Debasement in the Sphere of Love. במאמר זה תיאר גברים המתקשים להפנות כלפי אותה אישה גם אהבה, הערכה וכבוד, וגם את מלוא משאלותיהם המיניות. מכאן צמח בהמשך הביטוי "תסביך המדונה-זונה": הפיצול בין האישה הראויה לאהבה, להערכה ולכבוד, לבין האישה הנחשקת והארוטית.

אלא שככל שהקשבתי לאורך השנים למטופלים ולמטופלות, התברר לי שהתמונה מורכבת הרבה יותר. פעמים רבות לא מדובר בגברים שאינם אוהבים את נשותיהם או שאינם נמשכים אליהן. להפך. הם אוהבים אותן, נהנים מן המיניות איתן ואף רוצים בה מאוד. הקושי מופיע במקום אחר: הם מתקשים לדמיין את בנות זוגם כשותפות לחלקים מסוימים של עולמם הארוטי. חלקים אלה נותרים מחוץ לקשר: בפנטזיות פרטיות, בפורנוגרפיה, בבגידות, או פשוט במרתפי נפשם.

כיצד זה מופיע בקליניקה?

איש כמעט אינו מגיע לטיפול ואומר: "אני חושב שאני סובל מתסביך המדונה-זונה". אנשים מגיעים בגלל ירידה בחשק, קשיי זקפה, פערי תשוקה, שימוש מוגבר בפורנוגרפיה, בגידות, תחושת שעמום בחיי המין או קושי לדבר על מין. אחרים דווקא מתארים חיי מין תקינים לחלוטין, אך מספרים שמשהו חסר. המיניות הפכה צפויה, מצומצמת, חסרת משחקיות או סקרנות.

רק בהדרגה מתברר שחלקים מסוימים של העולם הארוטי מעולם לא נכנסו אל תוך הקשר. לעיתים המטופל יאמר: "זה פשוט לא מתאים לה", "אני לא רואה אותה ככה", או "אלה לא דברים שעושים עם אשתי". לעיתים הוא כלל אינו חווה זאת כאיסור. מבחינתו, זו פשוט המציאות. יש דברים ששייכים לזוגיות, ויש דברים אחרים שפשוט אינם שייכים אליה.

במשך שנים רבות נתפס תסביך המדונה-זונה בעיקר כקונפליקט תוך-נפשי. אולם עם התפתחות הטיפול המיני החלו מטפלים וחוקרים לשאול לא רק מה אנשים רוצים מבחינה מינית, אלא גם מדוע לעיתים כה קשה להם להביא חלקים מסוימים של מיניותם אל תוך קשר אוהב.

הלן סינגר קפלן: כאשר אינטימיות מעוררת חרדה

הלן סינגר קפלן, מן האימהות המייסדות של הטיפול המיני המודרני, הייתה בין הראשונות שהצביעו על כך שקשיים מיניים אינם נובעים רק מבעיה פיזיולוגית או מהיעדר משיכה. היא הוסיפה למודל התגובה המינית את מושג התשוקה, אך תרומתה החשובה יותר הייתה ההבנה שמיניות זוגית כרוכה גם בפגיעוּת.

דווקא האדם הקרוב ביותר אלינו הוא גם זה שמולו יש לנו הכי הרבה מה להפסיד: את ההערכה שלו, את האהבה שלו, את האופן שבו הוא תופס אותנו, ולעיתים גם את הדימוי שיש לנו על עצמנו. במובן זה, הקושי להביא אל תוך הזוגיות חלקים מסוימים של העצמי המיני אינו נובע תמיד ממוסר נוקשה או מהיעדר חשק. לעיתים הוא קשור לחרדה הכרוכה בחשיפה של חלקים אינטימיים ופגיעים של עצמנו בפני האדם החשוב לנו ביותר. דווקא משום שהקשר יקר לנו כל כך, קשה לעיתים להסתכן בכך שניראה אחרת מכפי שהיינו רוצים להיראות.

אולי זו בכלל הבנייה חברתית?

אם פרויד תיאר קונפליקט תוך-נפשי, חוקרות וחוקרים בני זמננו מזמינים אותנו לשאול שאלה אחרת: מה אם לא מדובר רק ב"תסביך" אישי, אלא גם באופן שבו החברה מלמדת אותנו לחשוב על מיניות?

אנחנו חיים בתקופה שמעבירה מסרים סותרים כמעט בכל הנוגע למיניות. מצד אחד, נדמה ש"הכול מותר". אנחנו מוקפים בשיח על אותנטיות, מימוש עצמי, פוליאמוריה, נישואים פתוחים ופורנוגרפיה זמינה בלחיצת כפתור. מיניות נמצאת בפרסומות, בסדרות, בסרטים, בפודקאסטים ובשיח הציבורי. המסר הגלוי הוא: היו מי שאתם באמת.

ומצד שני, דווקא בתוך המרחב הזוגי הפרטי, רבים מאיתנו ממשיכים להתנהל כאילו מעט מאוד השתנה. אנשים יודעים לדבר על כסף, על ילדים, על פוליטיקה ועל קריירה, אך מתקשים מאוד לומר לבן או בת הזוג: "יש משהו שמסקרן אותי", "יש פנטזיה שמעולם לא סיפרתי עליה", או "אני חושש שתראי אותי אחרת אם אדבר על זה".

המסרים הללו אינם מועברים רק דרך המדיה או התרבות הפופולרית. הם נטועים לעיתים עמוק הרבה יותר, בסיפורי היסוד של התרבות שבתוכה גדלנו. עבור חלק מן הקוראים, אפילו פסוק מקראי מוכר כמו "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" עשוי להדהד תפיסות מסוימות על תשוקה, כוח ונשיות, ואף לעורר אסוציאציות תרבותיות עתיקות הקושרות בין מיניות, אשמה וחטא. במובן זה, ההבנייה החברתית של מיניות אינה מתחילה ברשתות החברתיות, אלא מצטברת לאורך דורות ולובשת בכל תקופה צורות חדשות.

לא רק בראש שלנו: המחקר העכשווי

בשנת 2018 פרסמו החוקרות הישראליות אורלי ברקת, רותם קהלון, נורית שנאבל ופיטר גליק מחקר שבחן את דיכוטומיית המדונה-זונה מנקודת מבט חברתית. הן מצאו כי גברים שנטו לראות באימהיות ובמיניות תכונות סותרות אצל נשים, נטו גם להחזיק בעמדות פטריארכליות יותר ולדווח על שביעות רצון זוגית נמוכה יותר.

מחקרי המשך שנערכו במדינות שונות הצביעו על כך שאין מדובר בתופעה מקומית או אנקדוטלית. ייתכן שהפיצול בין "נשים טובות" לבין "נשים מיניות", בין מכובדות לנחשקות, אינו רק קונפליקט אישי אלא חלק ממבנים תרבותיים רחבים יותר. במילים אחרות, אם מצאתם את עצמכם מזדהים עם חלקים מן המאמר הזה, ייתכן שאין מדובר בבעיה פרטית שלכם בלבד.

גם נשים חיות בתוך פיצולים

קל לקרוא את המאמר הזה כמאמר על גברים. אלא שהניסיון הקליני מלמד שגם נשים חיות לעיתים בתוך פיצולים דומים. נשים רבות מתקשות לראות בעצמן גם נשים מיניות וגם נשים "מכובדות". אחרות חוששות לשתף את בני זוגן בפנטזיות או ברצונות שאינם מתיישבים עם הדימוי שהיו רוצות לשמר לגבי עצמן. ויש גם נשים המתקשות לראות דווקא את בן זוגן, האב המסור, האדם האחראי והמכובד, כמי שיכול להשתתף איתן בחלקים מסוימים של עולמן הארוטי.

הפיצול, אם כן, אינו שייך למין אחד בלבד. הוא משקף אולי קושי אנושי רחב יותר לשאת מורכבות מבלי לפרק אותה לקטגוריות נפרדות.

במובן מסוים, פיצול הוא גם פתרון. כאשר קשה לנו לשאת מורכבות, קל יותר לחלק את העולם לקטגוריות ברורות: מכובד או מיני, ראוי או אסור, בטוח או מסוכן. החלוקה הזו מפחיתה חרדה ומייצרת תחושת סדר, אך לעיתים המחיר שלה הוא צמצום של החוויה האנושית ושל האפשרות לאינטימיות מלאה. ככל שאנו מסוגלים להחזיק יותר מורכבות בעצמנו ובאחר, כך פוחת הצורך בפיצולים נוקשים.

ננסי פריידי: לתת קול לעולם הארוטי הנשי

כאשר ננסי פריידי פרסמה את ספריה  My Secret Garden ובהמשך Women on Top (שתורגם לעברית בשם "נשים מעל"), היא חוללה סערה ציבורית עצומה. לא משום שגילתה שלנשים יש פנטזיות מיניות, אלא משום שהסכימה להקשיב להן ולתת להן קול.

נשים תיארו בפניה עולם ארוטי עשיר, מגוון ולעיתים מפתיע: פנטזיות על כוח ושליטה, על יוזמה, על משחקיות, על ריבוי פרטנרים, על כניעה ועל חציית גבולות הדמיון המקובלים. רבות מהן היו נשים "רגילות" לחלוטין, אימהות, בנות זוג אוהבות ונשות מקצוע מצליחות, שפנטזיותיהן עמדו בסתירה מוחלטת לאופן שבו תפסו את עצמן.

תרומתה של פריידי הייתה בכך שהזכירה לנו שפנטזיה אינה תוכנית פעולה ואינה עדות לפגם מוסרי. היא חלק טבעי מן החיים הנפשיים. היא מאפשרת משחק, חקירה והתנסות בדמיון. העובדה שאדם הוא הורה מסור, אדם בעל ערכים או בן זוג אוהב, אינה סותרת את קיומו של עולם ארוטי עשיר ונרחב כחלק ממהותו והוויתו.

בכך הרחיבה פריידי את הדיון מן השאלה כיצד גברים תופסים נשים, אל השאלה הרחבה יותר כיצד בני אדם מתמודדים עם הנטייה לפצל בין חלקים שונים של עצמם, בין האדם שהם מציגים לעולם, לבין העולם הארוטי העשיר, הסקרן והמורכב שהם נושאים בתוכם.

בושה, אשמה והתפריט המיני

מעניין לראות עד כמה הבושה סביב מיניות חודרת גם למקומות היומיומיים ביותר. עבור חלק מן האנשים, עצם המחשבה להיכנס לחנות למוצרי מין מעוררת אי-נוחות. אחרים יעדיפו להזמין אביזרים באינטרנט, כל עוד האריזה תהיה אנונימית לחלוטין. לא משום שהם מחזיקים בהתנגדות עקרונית, אלא משום שההכרה בכך שהם אנשים מיניים עדיין כרוכה לעיתים במבוכה.

מטפלים מיניים משתמשים לעיתים במושג "התפריט המיני" כדי לתאר את מכלול האפשרויות, ההעדפות, הסקרנויות והגבולות שכל אדם מביא עמו אל מערכת היחסים המינית עם בן או בת זוגו. יש זוגות שהתפריט שלהם מצומצם יחסית והם מרוצים ממנו לחלוטין. אחרים נהנים לגוון, להתנסות, להשתמש באביזרי מין או לדבר על פנטזיות שמעולם לא העזו לשתף.

אין תפריט "נכון". השאלה החשובה היא האם הוא נבחר מתוך חופש ומתוך דיאלוג, או שהוא תוצר של בושה, פחד והנחות שמעולם לא נבדקו.

ג'סיקה בנג'מין: מן הפיצול אל ההכרה ההדדית

בספרה The Bonds of Love  הציעה ג'סיקה בנג'מין דרך אפשרית לצאת מן הפיצולים הללו. היא תיארה את מושג ה"הכרה ההדדית", היכולת לראות את האדם שמולנו כסובייקט שלם, בעל עולם פנימי עשיר ונפרד משלנו.

אולי זהו האתגר האמיתי של אינטימיות: להסכים לכך שהאדם שאיתו בחרנו לחלוק חיים אינו רק בן או בת זוג, אלא גם אדם מיני, מורכב ולעיתים מפתיע. להסכים לראות אותו לא דרך קטגוריות של "או-או": מכובד או מיני, הורה או מאהב, מוסרי או יצרי, אלא דרך האפשרות להיות גם וגם.

לסיום

אולי תסביך המדונה-זונה אינו רק סיפור על גברים שאינם מצליחים לחבר בין אהבה לבין תשוקה. אולי הוא עדשה שבאמצעותה אפשר להתבונן בקושי האנושי הרחב יותר לשלב בין זהויות שאנו נוטים לפצל, מכובדים אך מיניים, אוהבים אך סקרנים, אחראים אך יצריים, ולשאול כיצד אפשר לחיות בתוך המורכבות הזו באופן פחות מבוהל, פחות מבויש ויותר חופשי.

לא כל פנטזיה חייבת להתממש. לא כל זוג ירצה להרחיב את התפריט המיני שלו. ולא כל סקרנות מחייבת פעולה. אבל לכל אחד ואחת מאיתנו מגיעה האפשרות לבחור כיצד תיראה המיניות שלנו - מתוך חופש ולא מתוך פחד, מתוך שיחה ולא מתוך שתיקה, ומתוך הכרה בכך שאנשים טובים, אוהבים ומוסריים יכולים להיות גם בני אדם מיניים בעלי עולם פנימי עשיר.

ואולי השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים לקחת איתם מן המאמר הזה היא פשוטה יותר מכפי שנדמה: אילו חלקים של עולמנו המיני קיבלו מקום בתוך הזוגיות שלנו, ואילו חלקים נותרו מחוץ לדלת, לא משום שבחרנו בכך, אלא משום שמעולם לא למדנו שאפשר להכניס אותם פנימה?

טרי וינברג

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומינית

054-6630613

להצטרפות לערוץ הוואטסאפ "מרחק-נגיעה": מרחק-נגיעה