כולנו זקוקים לקשב
בס"ד ספר "דברים" המרגש מסתיים בפרשת "האזינו" שיש המכנים אותה שירה, בדומה לשירת הים. אך בניגוד לשירת הים שכולה אומרת הלל והודייה שירת "האזינו" יש בה גם תוכחה; אני משה, יודע שאתם יכולים לבחור בין הטוב ובין הרע, אך אני גם מוכיח אתכם מה יקרה אם לא תקשיבו. משה מגדיל לעשות ומעיד את השמים והארץ כעדים לכך שהוא התריע בפני עם ישראל על הדברים הללו, כך שלא יוכלו להגיד לעולם: "לא ידענו". "לא אמרו לנו". "לא הזהירו אותנו"; "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי". (במדבר לב א). אך לפני כן עוד פרשות רבות מתחנן משה לעמו ישראל שיקשיבו, ישמעו, יפנימו. האם הם שומעים? האם האם מקשיבים? זאת רק ההסטוריה יכולה לספר לנו את באמצעות סיפורו של עם ישראל.
אך אותה פנייה להאזנה, להקשבה, לשמיעה, מגיעה יום יום גם בין אדם לחברו, לא רק בין מנהיג לעמו.
אז הרשו לי להתחיל מאמירה מעט פרובוקטיבית: לו בני האדם היו יודעים לדבר, ולו בני האדם היו יודעים להקשיב, חלק גדול מהקונפליקטים הבין-אישיים היו נפתרים. אך לפני שתועלה נגדי הטענה הברורה שכולנו יודעים לדבר וגם להקשיב ועדיין יש קונפליקטים, אסביר דברי אלו על סמך כמה טענות יסוד;
הדיבור
הדיבור הטבעי שלנו יוצא מנקודת הנחה שכיוון שגם הצד השני דובר אותה שפה, הרי שדבריו ברורים מאליהם. טעות! כל מילה בשפה שלנו נתונה לפרשנויות, ובוודאי שמדובר לאו דווקא במילה בודדת אלא בקובץ מילים ההופך למשפטים, לפסקאות ואפילו לנאום שלם. אם יכולה לומר לבתה: "את לא מכבדת אותי". הבת תשיב לאמא באינסטנקטיביות שבוודאי שהיא מכבדת אותה, ואף תביא לה חמש עשרה דוגמאות לברכות שכתבה לה, עוגות יומולדת שהכינה עבורה, מעשים שעשתה על מנת לעזור לאם ועוד, אך האם בשלה: "את לא מכבדת אותי". המילה "כבוד" מתפרשת אצל שתיהן באופן אחר לגמרי ולכן השיחה גולשת במהירות לויכוח חסר תכלית. זו בטוחה שאין כבוד, וזו בטוחה שיש כבוד ולא מבינה את "ההאשמות" המופנות נגדה.
כשאנו מדברים שאופן ספונטני, ובפרט כשאנו כאובים, אנו נוטים יותר להשתמש באצבע מאשימה המופנית כלפי האחר בגינו נפגענו. אנו נוטים לחשוב באוטומט שלנו שהדברים נעשו בכוונה. ולא רק זו אלא אף פעמים רבות נוטים להוסיף לכך הכללות: "אתה תמיד, אף פעם, מעולם לא, כל הזמן" וכו' ואולי גם מגזימים קצת ונוטים להוסיף לדברינו נופך של דרמה של גדולה, כפי שהמקרה נחרט בנפשנו. אותן האשמות, הכללות, הגזמות ודרמות, לא רק שלא יסייעו לצד השני להקשיב, אלא סביר כי ינעלו אותו ולא יקדמו את הדיון לשום מקום אפקטיבי.
אם נוסיף לכך כי אנו נוטים לדבר באותו רגע שבו החלה האש לבעור בליבנו בלי שפיתחנו את היכולת ל"דחיית סיפוקים" ולהתחשב בכך שתקשורת אפקטיבית דורשת את הזמן והמקום המתאים, הרי שלא רק שאנו מדברים ממקום מאד אמוציונלי בתוכנו, פגוע, מאשים, אולי לא תמיד פרופורציונלי וריאלי, אלא גם לרוב אנו תופסים את האחר לא מוכן ומזומן להקשיב לנו כפי שהיינו רוצים וצריכים כל כך ברגע זה.
קיים פער גדול מאד בדרך בה "אנשים רגישים" מדברים, לבין דרך הביטוי של אנשים שבאופיים יותר רציונלים ושקולים. בספרה המקסים של ד"ר איילין ארון "אדם רגיש מדי" היא מתארת את האפיון של האדם שמטבעו הינו רגיש מאד ולכן גם כל התקשורת אצלו עוברת פילטרים של אמוציות, ולכן אדם זה פעמים רבות גם יתקשה לתקשר עם זולתו. הוא יטה או לתוקפנות או לבריחה מתקשורת מתוך החוויה הבסיסית שלא מבינים אותו. לעומתם אנשים רציונליים "מדי" לא יתנו מקום בתקשורת זו לעולם הרגשי של הזולת וינסו לקחת את הדיון לרמת המעשה בלבד ("טוב, אז מהשבוע אני עושה את הקניות בבית").
עיבוד המידע
כולנו משתמשים באופן אינסטינקטיבי בפרשנויות שלנו על מנת להבין את הנאמר לנו. חלק מהפרשנויות הללו יתבססו על לימוד השפה כפי שלמדנו אותה, אך חלק עצום מפרשנויות אלו יתבססו על זכרונות ילדות, פגיעויות, מראות, קולות, רגשות, פחדים ומבנה אישיות. אם כך נבין שהפרשנויות הללו הנן סובייקטיביות לחלוטין, מקושרות לאלפי נוירונים אחרים במוח הנושאים את המוח למגירות ממגירות שונות, השולפות משם באפס זמן מידע המגבה את הפרשנות למילה שנאמרה כרגע, וכאן עצום השוני בין איש לרעהו. יש אדם שהמילה "כבוד" לא תעורר בו שום תגובה, ויש אנשים שמילה זו מקושרת אצלם במגירות הזכרון האנושי לאלפי תאים שמתעוררים בבת אחת ומגיבים אליה כאילו פרצה כרגע מלחמת העולם השלישית.
ומכיוון שמדובר בתהליכים נוירונליים הרי שזמן התגובה משמיעת המילה שחיברה במוח את שלל המידע הזה לתובנה מסויימת ועד לתגובה שלא מאחרת לבוא הינה קצרה ביותר .
הקשבה אקטיבית
כאשר מדובר בתהליכים אינסטינקטיביים, הרי שמה שקובע הוא רפלקס השמיעה, ולא בהכרח השימוש ביכולת התבונית שמגיעה ממקום אחר במוח הקושר להקשבה. הקשבה מחייבת אותנו ראשית לנטרל את כל אותן פרשנויות רפלקטיביות, ו"לשמוע" את הדברים ממקום נייטרלי, נטול פניות, מוכן ומזומן ללמוד את הכוונה של הדובר כאילו היתה זו כעת שפה חדשה.
כשאני מלמדת זוגות בקליניקה את אומנות ההקשבה, אני נתקלת בהרבה התנגדויות. כל כך קשה לאנשים להקשיב זה לזה. הם רוצים לדבר. הם רוצים לשפוך את ליבם. כואב להם. הרם מרגישים שאף אחד לא באמת שומע אותם בעולם הזה. הם מתפרצים זה לזה ורוצים להוכיח עד כמה הם צודקים ועד כמה השני טועה, או יותר גרוע מזה שהם בסדר ושהשני ממש זקוק לטיפול נפשי דחוף. אני יודעת שהם כבר הגיעו אלי אחרי עשרות אלפי מילים שלכאורה נאמרו ביניהם וגרמו להם לחוש כאילו "דיברו" במשך שנים, אך שום דבר לא עזר. אך כששומעים מהצד את הדברים ברור שאין כאן תקשורת אלא הדבר דומה יותר לזרם של לבה רותחת שנשפכת כרגע משני הרי געש סמוכים והלבה נמסכת זו בזו גורמת ליותר חום שורף ובוער המכלה את כל מה שמסביבו.
אני זוכרת שאחד הדברים הראשונים שאמרתי לאחר שסיימתי לימודי גישור לפני שנים רבות היה שכל בני האדם ראויים ללמוד את שפת הגישור. זוהי שפה שמעודדת הקשבה, מעודדת שיקופים, מעודדת אבחנה בין העמדה שעלתה "אני רוצה ש...", "אני לא מוכן ל..." לבין הצורך הרגשי העמוק שיושב מתחת לעמדה זו. הדיבור, מלכתחילה, היה אמור להעלות את הצורך הספציפי הזה בלי כל האש ותמרות העשן. אם נלמד לדבר נכון נוכל להעביר הרבה יותר מהר את המסר המדוייק אותו אנו רוצים להעביר: "הייתי רוצה שתפני לי יותר זמן", "אני רוצה להרגיש שותפות בנטל גידול הילדים, כששנינו בעלי קריירות זהות, ולא שאתה "עוזר" לי", "הייתי רוצה לקבל ממך יותר סמסים המביעים אהבה, דאגה וקרבה במהלך היום ולא רק בקשות טכניות".
אז הנה כמה טיפים חשובים ביותר שיכולים להעלות אתכם על דרך המלך מ"שמיעה" ל"הקשבה":
שאלות הבהרה: הקשבה זו מחייבת שאלות הבהרה, לדוגמא, "כשאת אומרת כבוד, למה את מתכוונת"? (זוכרים את השיר של להקת התרנגולים המיתולוגית "כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת"?...). "מדוע את חושבת שאני לא מכבדת אותך?", "אילו מעשים שהייתי עושה היו מתפרשים בעיניך ככבוד"?.
שיקופים: ולא רק שאלת שאלות יכולה לקדם את הדיאלוג, אלא גם שיקוף; "אם הבנתי אותך נכון את אומרת ש...". "אם ירדתי לסוף דעתך אתה מרגיש שכשאני עושה X זה גורם לך להרגיש Y..."
הסרת חסמי הקשבה: מבלי לשים לב, יש לכל אחד מאיתנו לעיתים חסמים הבולמים מהמסר שמועבר על ידי הדובר להגיע כפי שהוא, כפשוטו, לאוזנינו; אין לנו סבלנות להקשיב עד סוף הדברים ואנו מתפרצים זה לדברי זה. אנו מנחשים מה השני הולך להגיד ומגיבים לכך. במקום להקשיב אנו כבר מתכננים את תשובתנו. אנו רוצים לספר איך אנחנו הרגשנו באותו אירוע ממש שקרה לנו. דעתנו מוסחת למחשבות אחרות או למכשירי הטלויזיה, המחשב והסמארטפון ואנו מאבדים את הריכוז. אנו שמים תגיות על הדובר: "היא מגזימה כרגיל". "הוא אפאטי כמו אבא שלו". כשכל חסמי ההקשבה הללו כבר חסמו את דרכי התקשורת האפשרות שכרגע השיחה תתקדם למקום של הקשבה ופתרון מצמטמצת עד מאד.
ויסות רגשי; אחד מחסמי ההקשבה החמורים ביותר קורה כשאחד מהשותפים לשיחה לא מצליח לשלוט ברגשותיו ומתפרץ בכעס וזעם. אם אתם מודעים לחוסר היכולת שלכם לשלוט בעצבים שלכם ובמדורת ל"ג בעומר שהיא יוצרת גם בסוכות ובראש השנה, הרי שמכאן יתחיל הטיפול בתקשורת שלכם עם העולם. הקשבה אפקטיבית, דיאלוג מקדם, שיחה פוריה, חייבת להבנות על מקומות בוגרים יותר ומווסתים במוחנו, שמסוגלים להפיק לקחים, להסיק מסקנות, להקשיב ממקום פחות אמוציונלי ויותר נייטלי, להתבונן קדימה אל העתיד ולא ליפול שוב לבורות הזכרונות של כל אותם פעמים בהם האשימו אותנו או לא הקשיבו לנו. וכל עוד יישלטו בו הרגשות, ובעיקר הרגשות השליליים (כעס, זעם, פחד, חוסר אונים, יאוש, תסכול ועוד) בעוצמות גבוהות כנראה שמשם לא תגיע הישועה לתקשורת מקדמת.
ככל שתהיו יותר בשקט כך תוכלו לשמוע יותר. זהו ציטוט שאני אוהבת ביותר של רם דס, ובאנגלית הוא אף נשמע יפה יותר: The Quieter you become the more you can hear
פרשת "האזינו" מסמנת גם סוף תקופה בתולדות עם ישראל: משה המנהיג הדגול נאסף אל עמיו ונקבר במקום לא ידוע. משה שהחל את חייו כעילג בשל כוויה שקיבל בפיו מסיים אותם בחומש שלם של מילים בהם הוא נושא נאומים חוצבי להבות מול עם ישראל. כל פרשה יותר מרגשת מרעותה.
יש האומרים כי את שירת האזינו אנו צריכים ללמוד בעל פה ולזמזם אותה ללא הרף לעצמנו. עכשיו, לאחר שקראנו על הצורך האנושי לדבר, ועל הצורך האנושי לא פחות בהקשבה, אולי באמת ניקח עצה חכמה זו לתשומת ליבנו וניישמה בחיי היום יום שלנו עם כל הטיפים שיעזרו לנו לדייק יותר את המילים שלנו, שנעשה זאת בזמן ובמקום הנכון, שנגיע להקשבה כ"מיכל ריק" נטול שיפוטיות וביקורתיות ונייטרלי כמיטב היכולת, נלמד זה את זו ונתקדם הלאה למלא את מערכות היחסים שלנו בתחושה הנפלאה שמישהו בעולם הזה אכן מקשיב לנו. איזו מתנה יקרת ערך שלא תסולא בפז.
