נשואה בעצב

לא מזמן, בזמן שיטוט באחת הרשתות החברתיות, נתקלתי בפוסט קצר שכתבה אישה אנונימית. איני זוכרת את כל תוכנו, אבל שתי מילים מתוכו המשיכו להדהד בי גם הרבה אחרי שסיימתי לקרוא: "נשואה בעצב".

ככל שחשבתי עליהן, הבנתי שמה שתפס אותי לא היה דווקא העצב, אלא החיבור בין שתי המילים. הרי איננו רגילים לחשוב על נישואים במונחים כאלה. אנחנו מדברים על אהבה, על תשוקה, על שחיקה, על משבר, על גירושין, על תקווה לשיקום. אבל "נשואה בעצב" הוא ביטוי אחר. עמום יותר. כזה שמסרב להסביר את עצמו. הוא אינו מספר מה קרה, מי אשם או מה נכון לעשות. הוא פשוט מתאר מצב נפשי, ומשאיר אותנו עם יותר שאלות מתשובות.

אולי משום כך הופתעתי לגלות שרוב התגובות לפוסט מיהרו דווקא אל הפתרונות. היו שהציעו לפנות לעורך דין, אחרים המליצו על טיפול זוגי, היו מי שהיו בטוחים שהם כבר יודעים מי בן הזוג ומה טיב הקשר. ייתכן שחלק מהעצות היו נכונות, ואולי אפילו מועילות. אבל כמעט אף אחת מהן לא עצרה רגע ליד הביטוי עצמו. כאילו איננו מסוגלים לשאת את אי הוודאות, וחייבים למהר להפוך אותה לאבחנה או להמלצה.

אולי דווקא משום שאני עובדת שנים רבות עם זוגות ואנשים המתמודדים עם משברי חיים, שתי המילים הללו החזירו אותי כמעט מיד אל חדר הטיפולים. אל אותם אנשים שמגיעים לקליניקה לא מפני שכבר החליטו להתגרש, אך גם לא מפני שטוב להם. הם מגיעים משום שמשהו בתוכם כבר השתנה, בעוד שחייהם ממשיכים להתנהל כלפי חוץ כמעט כרגיל.

לעיתים הם עדיין אוהבים. הם ממשיכים לגדל ילדים, לצאת לעבודה, לחגוג חגים ואירועים משפחתיים, ואפילו לצחוק יחד מדי פעם. ובכל זאת, לצד כל אלה, הולך ומתבסס בתוכם גם כאב שקט. תחושה עמומה שקשה להגדיר במילים, אך קשה עוד יותר להתעלם ממנה. לא תמיד מדובר בידיעה ברורה שהקשר עומד להסתיים. לעיתים זו רק ההכרה ההולכת ומחלחלת שהאופן שבו הדברים מתנהלים כיום אינו יכול להימשך לנצח.

זהו שלב שקשה מאוד לשאת. מצד אחד, החיים עדיין כאן. המשפחה קיימת, המחויבויות קיימות, וגם התקווה לא נעלמה לחלוטין. מצד אחר, העצב כבר אינו רק אורח מזדמן. הוא מתחיל לתפוס מקום של קבע. לא משום שהתקבלה החלטה, אלא משום שהנפש מתחילה לזהות כיוון שהלב עדיין מתקשה לקבל.

נדמה לי שזהו אחד המצבים המורכבים ביותר מבחינה נפשית. איננו נמצאים עוד במקום המוכר, אך גם טרם הגענו למקום חדש. אנחנו חיים בין שתי מציאויות: בין התקווה שהדברים עוד יכולים להשתנות לבין ההכרה שאולי כבר לא; בין הרצון להישאר לבין הידיעה שמשהו עמוק בקשר השתנה; בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו לבין מה שאנחנו מתחילים לדעת. לא פעם, דווקא השהייה הממושכת במרחב הזה, יותר מאשר ההחלטה עצמה, היא שמביאה אנשים לפנות לטיפול.

אני זוכרת אישה שישבה מולי באחת הפגישות הראשונות ואמרה: "אני לא יודעת אם אני רוצה להתגרש. אני רק יודעת שאני כבר לא מצליחה לשמוח בבית שלי." היא לא ביקשה שאומר לה אם להישאר או לעזוב. היא ביקשה להבין מה קורה לה. בדיעבד, אני חושבת שזה בדיוק מה שניסתה לומר גם אותה אישה שכתבה "נשואה בעצב". עוד לפני שמחפשים פתרון, יש צורך להבין את החוויה עצמה.

מדוע מצבים כאלה מטלטלים אותנו כל כך? מדוע עצם השהייה באי ודאות עלולה להיות מכאיבה ולעיתים אף מתישה יותר מן ההחלטה עצמה? כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, כדאי לצאת לרגע מחדר הטיפולים אל אחד מתחומי המחקר המרתקים שהתפתחו בשנים האחרונות במדעי המוח:

המוח אינו רק לומד. הוא בעיקר עסוק בניסיונות לנבא את הבאות.

אם הייתי שואלת אתכם מהו התפקיד המרכזי של המוח האנושי, מה הייתם עונים?

רוב האנשים משיבים שהמוח נועד ללמוד. לאסוף מידע, לזכור, להסיק מסקנות ולפתור בעיות. זו גם הייתה התפיסה המקובלת במשך שנים רבות במדעי המוח. אלא שבעשורים האחרונים הולכת ומתבססת גישה אחרת, שהפכה לאחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום.

על פי מודל שנקרא Predictive Processing  או Predictive Coding , המזוהה בעיקר עם עבודותיו של מדען המוח הבריטי Karl Friston, ובהמשך הורחב גם על ידי חוקרים כמו   Andy Clark, Jakob Hohwy ואחרים, תפקידו המרכזי של המוח אינו רק ללמוד מן העולם, אלא בעיקר לנבא אותו.

במילים אחרות, המוח אינו ממתין שהמציאות תתרחש ורק אז מגיב אליה. הוא עסוק ללא הרף ביצירת תחזיות לגבי מה שעומד לקרות ברגע הבא, ומשווה אותן למה שקורה בפועל. כאשר התחזית מדויקת, העולם נחווה כמוכר, יציב ובטוח יחסית. כאשר התחזית מתבררת כשגויה, המוח מעדכן את המודל הפנימי שלו ומנסה שוב.

במבט ראשון זה אולי נשמע מפתיע. הרי אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כיצורים רציונליים, מתכננים וחושבים. אולם מבחינה אבולוציונית, מנגנון הניבוי הזה הוא אחד ממנגנוני ההישרדות החשובים ביותר שהתפתחו אצל כל בעלי החיים. האם הסביבה בטוחה? האם מתקרבת סכנה? האם האדם שמולי מהווה מקור לביטחון או לאיום? האם כדאי להתקרב או להתרחק? גם אצל בני האדם המנגנון הזה ממשיך לפעול ללא הפסקה, גם אם איננו מודעים לכך.

כשאני פוגשת זוג שנמצא במשבר, אני חושבת לא פעם על הרעיון הזה. כמעט תמיד הם אינם יודעים לומר בוודאות מה יקרה לנישואיהם, אבל שניהם מנסים ללא הרף לנבא את העתיד. "האם הוא באמת ישתנה?" "האם היא כבר ויתרה עליי?" "האם אנחנו בדרך לפרידה, או שזה רק עוד משבר?" המוח מחפש תשובה ברורה, אך המציאות מסרבת לספק אותה.

ככל שהעולם מצליח להתנהג באופן התואם פחות או יותר את התחזיות שלנו, איננו מרגישים כלל במאמץ הזה. אולם כאשר אנחנו נכנסים לתקופה ממושכת של אי ודאות, אפילו על ידי שאלות שאנו יצרנו, משהו במערכת מתחיל להתערער. המוח מתקשה לבנות תחזית יציבה, והפער בין מה שהיה מוכר לבין מה שעומד לקרות הולך וגדל. לא במקרה אנשים רבים מתארים תקופות כאלה כמתישות במיוחד, גם כאשר לכאורה "שום דבר עוד לא קרה".

ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהשלב שתיארתי קודם, אותו מרחב עמום שבין הידיעה לבין ההחלטה, הוא כה קשה. בתחילתו של קשר אנחנו מנסים לנבא אם האדם שמולנו אכן יהיה שותף לחיים. באמצעו של קשר אנחנו שואלים את עצמנו אם המשבר הנוכחי הוא משבר חולף או סימן לשינוי עמוק יותר. ובסופו, לעיתים הרבה לפני שמתקבלת החלטה כלשהי, המוח כבר מתחיל לזהות דפוסים חדשים ולנבא שהעתיד לא ייראה כפי שנראה בעבר. אלא שהניבוי הזה עדיין אינו ודאות. הוא אינו מאפשר להישאר בשלווה, אך גם אינו מאפשר לפעול בביטחון. וכך אנחנו נותרים תלויים במרחב הביניים, שבו הלב כבר מרגיש משהו אחר, אבל החיים עדיין ממשיכים להתנהל כאילו דבר לא השתנה.

אלא שהאדם אינו רק מוח המנסה לנבא את העתיד. הוא גם נפש, ולעיתים הנפש נדרשת לעשות דבר שאינו פשוט כלל: להמשיך לחיות גם כאשר אין עדיין תשובה.

כמעט שבעים שנה לפני שמדעי המוח החלו לדבר על מנגנוני ניבוי, עסק הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי דונלד ויניקוט (Donald Winnicott) בשאלה אחרת, אך קרובה להפליא: כיצד מצליח האדם לשאת מצבים שבהם המציאות עדיין אינה ברורה, מבלי למהר לקרוס אל ודאות מדומה.

ויניקוט מוכר בעיקר בזכות מושגים כמו "האם הטובה דיה", "האובייקט המעברי" ו"מרחב המעבר" (Transitional Space) אך בעיניי, אחד מרעיונותיו העמוקים ביותר הוא ההבנה שחלק משמעותי מההתפתחות הנפשית מתרחש דווקא במרחבי הביניים. אלו אינם מצבים שבהם דבר אחד הסתיים ואחר כבר התחיל, אלא מצבים שבהם שתי מציאויות מתקיימות זו לצד זו. יש בהם תקווה לצד אכזבה, קרבה לצד ריחוק, אהבה לצד כאב.

מרחב המעבר, כפי שתיאר ויניקוט, אינו שלב התפתחותי ששייך רק לילדות. הוא מלווה אותנו לאורך כל החיים. זהו אותו מרחב פנימי שבו עדיין אין תשובות סופיות, אך כבר אי אפשר להמשיך להאמין שהמציאות היא כפי שחשבנו. זהו מרחב של יצירה, של חיפוש משמעות, אך גם של בלבול ושל אי ודאות.

כשאני חושבת על אותה אישה שכתבה שהיא "נשואה בעצב", נדמה לי שהיא חיה בדיוק במרחב הזה. היא עדיין נשואה. היא עדיין חלק מהמשפחה שבנתה. אבל היא כבר אינה חווה את הנישואים כפי שחוותה אותם בעבר. היא עדיין אינה יודעת אם תישאר או תעזוב, אם הדברים ישתנו או ימשיכו להידרדר. היא אינה חיה עוד במציאות הישנה, אך גם טרם הגיעה למציאות חדשה.

אם ויניקוט לימד אותנו שהנפש זקוקה למרחב שבו אפשר לשאת עמימות, הרי שפיליפ ברומברג (Philip Bromberg) לקח את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה; בעבודתו הוא הציע שהבריאות הנפשית אינה נמדדת בכך שאנו מחזיקים אמת אחת ברורה על עצמנו או על חיינו, אלא דווקא ביכולת לשאת כמה מצבי עצמי, ולעיתים גם אמיתות סותרות, מבלי למהר לבטל אחת מהן.

ברומברג טבע את הביטוי Standing in the Spaces  המתאר את היכולת לעמוד במרחבים שבין חלקי העצמי השונים, מבלי למהר לבחור ביניהם. אדם יכול לאהוב את בן זוגו ובו בזמן לכעוס עליו. לרצות להישאר, ובמקביל להשתוקק לעזוב. להאמין שעוד אפשר לתקן, ובאותה נשימה לחשוש שכבר מאוחר מדי.

אולי זו אחת התרומות החשובות ביותר של ברומברג להבנת חיי הנפש. לא כל סתירה מחייבת הכרעה מיידית. לעיתים עצם היכולת לשאת, ולו לזמן מה, את קיומן של שתי אמיתות פנימיות היא ביטוי לבריאות נפשית ולא לפתולוגיה.

כאשר קראתי את אותן צמד מילים  "נשואה בעצב", חשבתי בדיעבד שהן אינן מתארות רק מצב זוגי. הן מתארות מצב נפשי שבו האדם חי בתוך מרחב ביניים שבו מתקיימת עמימות ולא ודאות מוחלטת. אלא שלא כל מרחב ביניים נראה אותו דבר.

במרוצת השנים למדתי שיש עמימות שמאפשרת תנועה, ויש עמימות שמקפיאה אותה.

אני נוהגת לחשוב על שני סוגים של עמימות.

הראשונה היא עמימות פורייה. לא משום שהיא מבטיחה סוף טוב, אלא משום שמשהו בנפש ממשיך להתהוות בתוכה. האדם מסוגל להתבונן בעצמו, להכיר ברגשות סותרים, לשאול שאלות חדשות ולהקשיב לתשובות שאינן תמיד נוחות לו. הוא אינו ממהר לקבל החלטה רק כדי להפסיק את אי הנוחות, אך גם אינו נשאר קפוא. משהו בו ממשיך להשתנות.

אני חושבת על זוג שהגיע לטיפול כשהשאלה אם להמשיך את הנישואים כבר עמדה ביניהם במלוא עוצמתה. שניהם ביקשו ממני, כמעט מן הפגישה הראשונה, לומר להם מה נכון לעשות. אלא שככל שהתקדמנו, התברר שהשאלה אינה אם להישאר או להיפרד, אלא מה מעולם לא הצליח להיאמר ביניהם בלי שיתפתח ריב שאין לו סוף. במשך חודשים דבר כמעט לא השתנה מבחוץ. הם המשיכו לגור יחד, לגדל את ילדיהם ולהגיע לעבודה. אבל בפנים החלה תנועה: הם התחילו לדבר על פחדים שלא דוברו, על אכזבות שנשמרו שנים בשתיקה, ועל חלומות שכל אחד מהם ויתר עליהם מבלי שהשני ידע. בסופו של דבר הם קיבלו החלטה. איני חושבת שהייתה זו ההחלטה עצמה שריפאה משהו, אלא הדרך שעברו עד אליה.

אך יש גם עמימות אחרת.

עמימות משתקת.

שם הזמן חולף, אבל הנפש כמעט אינה זזה.

אני חושבת על אדם שפגשתי בקליניקה. כלפי חוץ הוא המשיך לנהל את חייו כמעט כרגיל. הוא היה נשוי, אב לילדים, תפקד בעבודה והגיע הביתה מדי ערב. אבל ככל שהתקדמו השיחות, התברר שהוא כמעט אינו חי את ההווה. מחשבותיו נדדו שוב ושוב אל השנים שחלפו, אל כל מה שלא נאמר, אל כל מה שיכול היה לעשות אחרת, ובמקביל אל עתיד מדומיין שבו אולי יוכל יום אחד להתחיל מחדש. הוא חי רוב הזמן בעבר ובעתיד. ההווה, שבו ניתן היה לפגוש באמת את אשתו, כמעט שלא התקיים עבורו. הוא לא באמת היה בתוך הקשר, אך גם לא יצא ממנו. הוא היה, במובנים רבים, נשוי בעצב.

ככל שחשבתי על האנשים האלה לאורך השנים, הבנתי שהעמימות אמנם הייתה חלק מסיפורם, אבל היא לא הייתה הרגש המרכזי. היא הייתה הקרקע שעליה צמח משהו אחר. כמעט תמיד, במוקדם או במאוחר, הופיע העצב.

נישואים ועצב - האם הם באמת סותרים זה את זה?

ככל שהתקדמתי בכתיבת המאמר הזה, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותה שאלה פשוטה: מדוע בעצם החיבור בין המילים "נישואים" ו"עצב" נשמע לנו כמעט בלתי אפשרי או מייד מפעילים אותנו?

אולי משום שאנחנו רגילים לחשוב על נישואים במונחים של אהבה, קרבה, משפחה, ביטחון ושייכות. עצב, לעומת זאת, מתקשר אצל רובנו לאובדן, לפרידה או לכישלון. לכן, כאשר שתי המילים הללו מופיעות זו לצד זו, משהו בנו מתקומם. נדמה לנו שהן אינן אמורות לדור בכפיפה אחת.

אבל האם באמת אין להן מקום זו לצד זו?

או שאולי דווקא הציפייה שנישואים טובים אמורים להיות מקור מתמשך לאושר היא שמקשה עלינו להקשיב למה שלעצב יש לומר?

לאורך השנים, ובעיקר בשנים האחרונות, הולכת ומתחזקת ההבנה שגם רגשות שאנו נוטים לכנות "שליליים" אינם טעויות של הנפש. כשם שפחד, כעס או גועל התפתחו משום שהיה להם ערך הסתגלותי, כך גם העצב אינו מופיע במקרה. השאלה איננה רק כיצד להיפטר ממנו, אלא מה תפקידו?

כבר בשנת 1872 פרסם צ'רלס דרווין את ספרו The Expression of the Emotions in Man and Animals, שבו טען כי רגשות אינם רק תוצר של תרבות או של חינוך, אלא חלק ממנגנוני ההסתגלות שהתפתחו במהלך האבולוציה. דרווין הראה שהבעות הפנים של עצב מופיעות אצל בני אדם מתרבויות שונות, והציע לראות בהן חלק ממערכת ביולוגית אוניברסלית.

כעבור יותר ממאה שנה הרחיב פול אקמן את עבודתו של דרווין והראה, באמצעות מחקרים בין-תרבותיים, שהעצב הוא אחד מרגשות היסוד של האדם. בעוד שפחד מכוון אותנו להיזהר מסכנה, וגועל מגן עלינו מפני זיהום, העצב מופיע בדרך כלל כאשר

איבדנו דבר שהיה בעל ערך עבורנו.

אבל כאן מתחילה, בעיניי, הנקודה המעניינת באמת.

כשאנחנו שומעים את המילה "אובדן", רובנו חושבים מיד על מוות או על פרידה. אלא שחוקרי רגשות משתמשים במושג הזה במובן רחב הרבה יותר. אפשר להתאבל גם על חלום שלא התממש, על תחושת ביטחון שהתערערה, על אמון שנשבר, על זהות שהשתנתה, ואפילו על עתיד שדמיינו לעצמנו והולך ומתרחק.

כשאני חושבת על נשים וגברים שאמרו לי לאורך השנים שהם "נשואים בעצב", נדמה לי שזה בדיוק המקום שבו הם נמצאים. פעמים רבות בן או בת הזוג עדיין יושבים מולם סביב אותו שולחן, ישנים באותו חדר ומגדלים יחד את אותם ילדים. אבל משהו אחר כבר איננו. לפעמים זו תחושת הקירבה. לפעמים תחושת השותפות. לפעמים הידיעה שאין מי שרואה אותם באמת. ולעיתים זו פשוט התקווה שהקשר עוד ישוב להיות כפי שהיה פעם.

הרעיון הזה קיבל חיזוק משמעותי במחקריו של חוקר המוח יאק פאנקספ. במסגרת מחקריו על מערכות הרגש במוח היונקי הוא תיאר מערכת שכינה PANIC/GRIEF  הפועלת כאשר נוצר איום על קשר התקשרות משמעותי. אצל גורי יונקים היא מופעלת כאשר הם מופרדים מאמם. אצל בני אדם היא יכולה להתעורר בכל מצב שבו האדם חווה התרחקות, נטישה או אובדן של קשר רגשי בעל משמעות.

במילים אחרות, מערכת העצב אינה ממתינה לגירושין.

די בכך שהקשר שממנו ניזונה הנפש מתחיל להיסדק.

גם ג'ון בולבי, אבי תאוריית ההתקשרות, הגיע למסקנה דומה מזווית אחרת. בעבודתו על אובדן ואבל הוא תיאר כיצד תהליך האבל עשוי להתחיל הרבה לפני שהאובדן הופך לעובדה מוגמרת. כאשר קשר משמעותי חדל להיות מקום בטוח, כאשר הקרבה מתחלפת בריחוק, וכאשר האדם חדל להרגיש שמבינים אותו או רואים אותו באמת, לא פיזית, אלא נפשית, הנפש מתחילה לעיתים להתאבל, גם אם מבחוץ נדמה שלא השתנה דבר.

אני נזכרת באישה שישבה מולי ואמרה בשקט: "בעלי אדם טוב. הוא לא פוגע בי. הוא לא בוגד בי. הוא אפילו דואג לי. אבל אני מרגישה שכבר שנים אף אחד לא באמת רואה אותי."

ככל שהקשבתי לה, היה לי ברור שהיא לא דיברה על גירושים.

היא דיברה על אובדן.

לא אובדן של אדם.

אלא אובדן של תחושת החיים בתוך הקשר.

במובן הזה, אנשים רבים "נשואים בעצב" הרבה לפני שהם שוקלים גירושים.

אולי משום כך אני נזהרת כל כך מלמהר לתת תשובות כאשר מישהו אומר שהוא נשוי בעצב. העצב איננו אומר בהכרח שהנישואים הסתיימו. הוא גם אינו אומר שחייבים להיפרד. אבל הוא כמעט תמיד אומר שמשהו בעל ערך הולך לאיבוד, או שכבר אבד. וכמו כל רגש אחר, גם הוא מבקש קודם כול שנקשיב לו.

אולי זו השאלה החשובה ביותר שהמאמר הזה מבקש להשאיר פתוחה;

לא האם נכון להישאר.

לא האם נכון לעזוב.

אלא מה העצב מנסה לספר לנו, לפני שאנחנו ממהרים להשתיק אותו.

כשאני חוזרת היום לאותן שתי מילים: "נשואה בעצב", הן כבר אינן נשמעות לי כמו סתירה. הן נשמעות לי כמו הזמנה לעצור. להאט. להסכים, ולו לרגע, שלא למהר לדעת ולהיות In Between Spaces. להקשיב למה שמתרחש בתוך הקשר, אבל גם בתוך הנפש. משום שלפעמים דווקא שם, במקום שבו אנחנו הכי רוצים לקבל תשובה מהירה, ואנחנו מוכנים להכיר בכך שזה לא בהכרח התשובה של כן או לא (שלא בהכרח תביא להחלטה הנכונה, אלא רק תפיג לרגע את הקושי לחיות עם חוסר הודאותI, יוכל  להתברר הסיפור האמיתי במערכת היחסים שלי עם עצמי, ולאחר מכן עם בן זוגי. לעיתים לבד, לעיתים בעזרת אחרים.

מקורות והמלצות לקריאה

• Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss, Vol. 1: Attachment. Basic Books.

• Bowlby, J. (1980). Attachment and Loss, Vol. 3: Loss. Basic Books.

• Bromberg, P. M. (1998). Standing in the Spaces: Essays on Clinical Process, Trauma, and Dissociation. Analytic Press.

• Bromberg, P. M. (2011). The Shadow of the Tsunami and the Growth of the Relational Mind. Routledge.

• Clark, A. (2016). Surfing Uncertainty: Prediction, Action, and the Embodied Mind. Oxford University Press.

• Darwin, C. (1872). The Expression of the Emotions in Man and Animals. John Murray.

• Ekman, P. (1992). An Argument for Basic Emotions. Cognition & Emotion, 6(3-4), 169-200.

• Friston, K. (2010). The Free-Energy Principle: A Unified Brain Theory? Nature Reviews Neuroscience, 11, 127-138.

• Hohwy, J. (2013). The Predictive Mind. Oxford University Press.

• Panksepp, J. (1998). Affective Neuroscience. Oxford University Press.

• Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. Tavistock.

טרי וינברג MA

פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומינית

054-6630613