top of page

האני האחרת

לפני 10 דקות
זמן קריאה 8 דקות

על סדרה אחת, על הנאמנויות הסמויות שאנחנו נושאים, ועל השאלה איך מטפלים בטראומה שעוד לא נגמרה


איך הכול התחיל

לא תכננתי לכתוב על סדרת טלוויזיה. התיישבתי לראות, בהמלצת חבר, את "האני האחרת" (Another Self), סדרה טורקית בנטפליקס, כמו שמתיישבים לערב של מנוחה. מהר מאוד גיליתי שזו לא עוד דרמה רומנטית עם נופים יפים, אלא סדרה שבלב העלילה שלה עומדים טיפול, וטראומה שעוברת בין הדורות.


תוך כדי צפייה מצאתי את עצמי מסתכלת בעיניים מקצועיות. ראיתי אנשים שעומדים בחדר ומייצגים את אבי המטופלת, את אמה, את סבתה שמעולם לא הכירה. ראיתי גוף שמגיב לפני שהנפש מצליחה לומר את שלה במילים. חלק מזה הכרתי היטב מהעבודה שלי עם טראומה, וחלק היה זר לי לגמרי. והסתקרנתי: מה כאן שיטה טיפולית אמיתית, מה דרמה טלוויזיונית, ומה אפשר ללמוד מזה גם בלי לאמץ את השיטה כמות שהיא.


יש גם משהו אישי בסקרנות הזו: ממקום לא ברור, תמיד הרגשתי שעוברת בין הנשים במשפחה שלי העברה סמויה, שאינני מצליחה לשים עליה את האצבע, והסדרה החזירה אותי אליה.


המאמר הזה הוא ניסיון לעשות סדר: להכיר את השיטות שהסדרה מעוררת, לבחון אותן בעין ביקורתית, ולשאול מה הן יכולות להציע לנו כאן, בישראל, אחרי 7 באוקטובר ושלוש השנים שבאו אחריו.


על מה הסדרה

"האני האחרת" (בטורקית Zeytin Ağacı, "עץ הזית") עלתה בנטפליקס בקיץ 2022, ועונתה השלישית והאחרונה עלתה ביוני 2026.

במרכזה שלוש חברות מאיסטנבול: אדה, כירורגית רציונלית וספקנית; סבגי, עורכת דין שמתמודדת עם סרטן; ולילה, משפיענית רשתות סוערת ומלאת חיים. כשהטיפולים הרפואיים מאכזבים את סבגי, היא נוסעת לאיוואליק, עיירת חוף בצפון-מערב טורקיה, למרכז ריפוי שמנחה זמאן. החברות מצטרפות, ושם מתברר שהטיפול הוא קונסטלציה משפחתית.


מכאן הסדרה נעה בין ההווה לעבר. כל אחת מהגיבורות נכנסת לתהליך, ובפלאשבקים אנחנו פוגשים את הסבתות ואבות האבות: טרגדיה של סבתא רבתא שמסבירה פחד מטביעה, פצע שעובר בשושלת הנשים, סוד של אב, אלימות שלא דוברה. גם הגברים בחייהן מגלים מה הם נושאים מאבותיהם. הסדרה אינה סרט תיעודי, והיא מציגה את הטיפול באור דרמטי ולעיתים מיסטי. אבל השאלה שהיא שואלת אמיתית מאוד: כמה ממה שאנחנו חיים בכלל התחיל בנו?


כשהבמה הופכת למרחב ריפוי

הסדרה הזכירה לי קודם כול את הפסיכודרמה. ג'ייקוב לוי מורנו, שפיתח אותה בווינה של שנות העשרים, הבין משהו פשוט ועמוק: יש דברים שלא עוברים במילים, אבל עוברים דרך הגוף. כשאדם עומד מול מי שמגלם את אביו ואומר לו סוף סוף את מה שלא נאמר, משהו זז, באופן ששיחה לבדה לא תמיד מצליחה להזיז.


הדרמה-תרפיה, שהתפתחה אחר כך כתחום עצמאי, בידי סו ג'נינגס בבריטניה ורוברט לנדי בארצות הברית, ובישראל בידי מולי להד (פסיכולוג ודרמה-תרפיסט ומומחה לפסיכוטראומה), שעבודתו עם קהילות בחירום רלוונטית לנו מאוד היום, הוסיפה עיקרון חשוב: המרחק. הבמה מאפשרת לגעת בכאב בלי להיבלע בו. אפשר לגלם, לצפות, להחליף תפקיד, ולחזור לעצמי. קרוב לכך גם תיאטרון הפלייבק: אדם מהקהל מספר רגע מחייו, השחקנים מחזירים לו אותו כמחזה מאולתר, והוא רואה את הסיפור שלו מבחוץ, מוחזק ומוכר.


ובטיפול המשפחתי פיתחה וירג'יניה סאטיר את "הפיסול המשפחתי": בני המשפחה, או מי שמייצג אותם, מוצבים בחדר בתנוחות ובמרחקים שמבטאים את היחסים ביניהם. מי קרוב למי, מי מסתכל על מי, מי עומד בצד. על הקרקע הזו צמחה השיטה שבמרכז הסדרה.


קונסטלציה משפחתית: מה קורה בחדר

את השיטה פיתח ברט הלינגר (1925 עד 2019), כומר קתולי לשעבר שעבד שנים רבות בקרב הזולו בדרום אפריקה, ואחר כך הפך לפסיכותרפיסט בגרמניה. היחס של הזולו לאבות ולשושלת הרשים אותו, והוא שילב אותו עם פסיכואנליזה, טיפול משפחתי ושיטות חווייתיות.


המפגש מתקיים בדרך כלל בקבוצה. המטופל מציג בקצרה את מה שמטריד אותו, בוחר מבין המשתתפים מי ייצג אותו ואת בני משפחתו, מציב אותם בחדר לפי תחושה פנימית, ומתיישב לצפות. המייצגים מתבקשים לשים לב למה שעולה בהם: כובד, קור, רצון להתרחק, דחף להסתכל על הרצפה. המנחה שואל, מזיז, ולפעמים מוסיף דמות שלא הוזכרה: ילד שנפטר בינקותו, אישה ראשונה של הסבא, קרוב שהודר מהסיפור. בסוף הוא מחפש "תמונת פתרון", שבה כל אחד מוצא את מקומו, ולעיתים נאמרים משפטים טקסיים כמו "אני רואה אותך" או "אני משאירה אצלך את מה ששייך לך".


הלינגר ניסח שלושה "סדרי אהבה", שלפיהם, לדעתו, פועלות משפחות:


•       שייכות: לכל מי שהשתייך למשפחה יש זכות למקום בה, גם למי שנשכח, הודר או נחשב "כבשה שחורה". כשמישהו מודר, טען הלינגר, מישהו אחר בדור הבא עלול לשאת את גורלו בלי לדעת.


•       סדר: מי שבא קודם, קודם. כשילד לוקח על עצמו את תפקיד ההורה, או נושא את כאבו במקומו, נוצרת "הסתבכות".


•     איזון בין נתינה לקבלה: בזוגיות נדרש איזון. בין הורים לילדים הזרימה היא מלמעלה למטה, והילד אינו "מחזיר" להוריו את החיים, אלא מעביר אותם הלאה.


את התופעה שבה מייצגים חשים תחושות של אנשים שאינם מכירים, כינו ממשיכיו "השדה היודע". זה גם החלק השנוי ביותר במחלוקת, ואחזור אליו.


הנאמנויות הסמויות: בוסורמני-נאג'

כשקראתי על הלינגר, הרגשתי שאני פוגשת מכר ותיק בבגדים חדשים. רבים מרעיונותיו נשענים, במוצהר או שלא, על איוואן בוסורמני-נאג', פסיכיאטר יליד הונגריה שפעל בארצות הברית ומייסד הטיפול ההקשרי (Contextual Therapy). הוא תמיד ריתק אותי, כי הוא מכניס לטיפול ממד שרוב השיטות מחמיצות: הממד האתי של היחסים.


בספרו "נאמנויות סמויות" (Invisible Loyalties), שכתב עם ג'רלדין ספארק, הוא מתאר מעין "פנקס חשבונות" בין-דורי של נתינה, חוב וזכאות. ילד שנתן הרבה ולא קיבל, למשל ילד שדאג להורה חולה או מדוכא, צובר זכאות. כשהיא לא מוכרת, היא עלולה להפוך ל"זכאות הרסנית": האדם מרגיש שהעולם חייב לו, וגובה את החוב ממי שלא אשם בו, לעיתים מבן הזוג או מהילדים. כך העוול עובר הלאה, ב"לוח מסתובב", מדור לדור.


הנאמנות הסמויה מסבירה דברים שנראים לא הגיוניים: אישה שמכשילה שוב ושוב את הזוגיות שלה, כי הצלחה בה הייתה "בגידה" באם שנשארה לבד; גבר שאינו מרשה לעצמו לנוח, כי אביו עבד עד שקרס. אלה לא רק דפוסים, אלא אהבה שמצאה דרך עקומה.

ומושג אחד שלו חשוב לי במיוחד: "זיכוי" (exoneration). לא סליחה ולא הצדקה, אלא היכולת לראות את ההורה המאכזב בתוך ההקשר של חייו, ואת מה שהוא עצמו לא קיבל. הזיכוי משחרר מהצורך להמשיך לגבות את החוב.


וזה גם ההבדל העיקרי בעיניי בינו לבין הלינגר: אצל בוסורמני-נאג' העבודה נעשית בשיחה, לאורך זמן, בתוך קשר טיפולי. אצל הלינגר היא נעשית ברגע דרמטי אחד, ולעיתים מעמדה סמכותית של מנחה שיודע מהו "הסדר הנכון".


קולות נוספים: מה עובר בין הדורות

הפסיכולוגית הצרפתייה אן אנסלין שוצנברגר, שעבדה עם מורנו, פיתחה את ה"גנוסוציוגרמה", אילן יוחסין שמסמנים בו גם מחלות, תאונות, הגירות, מלחמות ותאריכים. בספרה "תסמונת האבות" (The Ancestor Syndrome) תיארה את "תסמונת יום השנה": אדם שחולה או נקלע למשבר בגיל או בתאריך שבו קרה משהו דומה לבן משפחה בדור קודם. הפסיכואנליטיקאים ניקולא אברהם ומריה טורוק כתבו על ה"פנטום": סוד משפחתי שלא דובר ממשיך לפעול בדור הבא כמו רוח רפאים. הילד אינו יודע את הסוד, אבל חי את השלכותיו.


קול עכשווי ופופולרי יותר הוא של מארק וולין, מטפל אמריקאי שלמד אצל הלינגר. ספרו It Didn't Start with You ("זה לא התחיל בך"), שעליו נשענו גם יוצרי הסדרה, הפך לרב-מכר. וולין מציע להקשיב ל"שפת הליבה": המשפטים החוזרים והקיצוניים שאדם אומר על פחדיו, כמו "בסוף כולם יעזבו אותי" או "אני לא אשרוד את זה". לפעמים, הוא טוען, המשפטים האלה מתאימים יותר לסבתא שאיבדה ילד או לסבא שנעקר מביתו מאשר לחיים של האדם עצמו, ועצם מציאת הקשר מביאה הקלה.


וולין נשען גם על מחקר אפיגנטי, ובמיוחד על מחקריה של פרופסור רחל יהודה על העברה בין דורית של טראומה אצל צאצאי ניצולי שואה, שמצאו שינויים ביולוגיים הקשורים לתגובת הדחק גם בדור השני. זה תחום מרתק, ובעל משמעות מיוחדת בישראל. אבל חשוב לומר ביושר: המחקר האפיגנטי בבני אדם עדיין בראשיתו, המחקרים נערכו על קבוצות קטנות, והממצאים שנויים במחלוקת. סביר שרוב ההעברה הבין-דורית עוברת בדרכים מוכרות יותר: הסיפורים שסופרו ושלא סופרו, האווירה בבית, דפוסי ההתקשרות וההורות.


ובישראל אי אפשר לדבר על העברה בין-דורית בלי הדור השני והשלישי לשואה. דינה ורדי תיארה בספרה "נושאי החותם" איך במשפחות רבות של ניצולים נבחר ילד אחד, בלי שאיש החליט על כך במודע, להיות "נר זיכרון" שנושא את משקל האבל בשם כולם.


ויש גם הקול העתיק. התורה אומרת "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז), ויחזקאל דוחה את הפתגם "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" ועונה: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחזקאל יח). המתח הזה, בין ההכרה שאנחנו נושאים את מה שקדם לנו לבין האמונה שאיננו כלואים בו, הוא לב העבודה הבין-דורית.


מבט ביקורתי

הסדרה מציגה את הקונסטלציות באור מרגש, כמעט קסום. כמטפלת שעובדת עם טראומה, חשוב לי לומר כמה דברים בבהירות.


המחקר. מחקרי היעילות מעטים, ורובם באיכות נמוכה. סקירה שיטתית מ-2021 מצאה ראיות מעטות וחלשות, אם כי סימנים לתועלת כהתערבות קבוצתית קצרה. ניסוי מבוקר בגרמניה הראה שיפור בתפקוד הנפשי, אבל מחקר אחד אינו מבסס שיטה.


"השדה היודע". אין הסבר מדעי לכך שמייצג חש רגשות של אדם שאינו מכיר. יש הסברים פשוטים יותר: רמזים מהמטופל, מהמנחה ומהתנוחה, והנטייה של כולנו לייצר משמעות. זה לא הופך את החוויה לחסרת ערך. גם בפסיכודרמה איש אינו טוען שהשחקן "באמת" מרגיש את האב. אבל כשמשהו מוצג כ"אמת" על המשפחה, למשל שהיה סוד או פגיעה, המטופל עלול לצאת עם סיפור שלא היה, ולפעול לפיו מול אנשים אמיתיים.


הלינגר עצמו. הוא השמיע אמירות שזעזעו את הקהילה הטיפולית, ובהן דרישה מנפגעות פגיעה מינית במשפחה "לכבד" את ההורה הפוגע. רעיון "הסדר" שלו, כשהוא מוחל בנוקשות, עלול להצדיק היררכיה וציות. ארגונים מקצועיים בגרמניה התרחקו ממנו, ומנחים רבים היום עובדים ברוח השיטה אבל דוחים חלק מעמדותיו.


והחשוב ביותר: הבטיחות. מפגש קונסטלציה הוא לרוב אירוע חד-פעמי, בקבוצה של זרים, בלי הערכה מוקדמת ובלי המשך. בעבודה עם טראומה בונים קודם יציבות, משאבים וחלון סבילות, ורק אחר כך נוגעים בזיכרון. פתיחה מהירה של חומר טראומטי בלי מכל עלולה להציף ולפגוע, ורבים מהמנחים בעולם אינם אנשי מקצוע מוסמכים.


ועם כל זה, אינני רוצה לזרוק את התינוק עם המים. השיטה מזכירה לנו שלושה דברים שהטיפול המקובל נוטה לשכוח: שהאדם הוא חוליה בשרשרת, לא רק בגנים אלא גם בסיפורים, בשתיקות ובדפוסי ההורות; שהגוף מגיב לפעמים לפני שהמילים מגיעות; ושיש ערך גדול בהכרה, בלתת מקום למי שהודר, לאבל שלא התאבל, לסיפור שלא סופר.


מה זה אומר בפועל? נניח שאדם גדל במשפחה שבה אחד הסבים הודר מהסיפור. הוא לא יכול לשנות את מה שקרה, ולא תמיד יש את מי לשאול. אבל הוא יכול לתת לו מקום: לשאול עליו את מי שעוד זוכר, לחפש תמונה, לומר את שמו, לכתוב לו מכתב שלא יישלח, לנסות להבין מה עבר על ההורה שבחר לשתוק. ולפעמים עצם ההבנה ש"זה לא התחיל בי" משחררת מאשמה, מבושה, מהתחושה שמשהו בי פגום כשהדפוס משתחזר שוב במשפחה.


ומה עם כאן ועכשיו

מאז 7 באוקטובר, מטופלים רבים, וגם לא מעט מטפלים, חשים ששיטות הטיפול בטראומה שהכרנו אינן מצליחות להכיל את גודל האירוע, ואת מה שקורה כאן מאז. השיטות המבוססות שלנו, ואני עובדת הרבה עם EMDR ומאמינה בו, נבנו במידה רבה סביב טראומה של אירוע: משהו נורא קרה, הוא הסתיים, ועכשיו אפשר לעבד אותו ממקום בטוח. אבל מה קורה כשאין "אחרי"? כשהאזעקה עוד עלולה לעלות, כשהבן עדיין במילואים? בדרום אפריקה של שנות השמונים נולד המושג "לחץ טראומטי מתמשך" בדיוק בשביל מצבים כאלה.


והטראומה כאן אינה רק אישית. הפסיכיאטר ומיק וולקן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי יליד קפריסין ממוצא טורקי, שעסק שנים בתיווך בין קבוצות בסכסוך, כתב על "טראומה נבחרת": אירוע היסטורי שקבוצה נושאת לאורך דורות כחלק מזהותה. אצל רבים, אם כי לא אצל כולם, 7 באוקטובר החזיר לחדר את מה שהמשפחה נשאה מדורות קודמים: סבתא שהסתתרה, סבא שאיבד את כל משפחתו. פתאום הם כאן שוב.


כאן, אני חושבת, נמצאת התרומה האפשרית של הגישות הבין-דוריות והחווייתיות, גם אם לא בצורתן המקורית. הן מזכירות לשאול לא רק "מה קרה לך", אלא גם "מה קרה למשפחה שלך" ו"מה את נושאת בשם מישהו אחר". הן מזמינות לעבוד עם הגוף, עם המרחב ועם הקבוצה. והן מזכירות שריפוי של טראומה קולקטיבית זקוק גם לטקס, לקהילה ולהכרה משותפת.


ואפשר לעשות זאת בתוך מסגרת בטוחה: לבנות גנוגרמה עם המטופל, להקשיב לשפת הליבה, לשאול על נאמנויות סמויות, להשתמש בדמיון מודרך, בכיסאות או בחפצים במקום במייצגים חיים, ולעבד את מה שעולה בתוך קשר טיפולי מתמשך. כך מקבלים את העומק של העבודה הבין-דורית, בלי לוותר על הזהירות שהטראומה מחייבת.


האני האחרת

ובסוף, חזרה לסדרה עצמה. התסריטאית, נוראן אברן שיט, התחילה להשתתף במפגשי קונסטלציה משפחתית כדי להתמודד עם האבל על מות אביה, ומשם נולד התסריט. גם הסדרה עצמה, כך מתברר, נולדה מתוך אבל, ומתוך חיפוש אחר מה שעובר בין הדורות.


לסדרה שני שמות, ולא מצאתי הסבר רשמי לאף אחד מהם, אז אני מרשה לעצמי לפרש. בטורקית היא נקראת "עץ הזית", על שם מטעי הזיתים של איוואליק. עץ זית חי מאות שנים, וגם כשהגזע הישן נכרת, צומחים מהשורשים נצרים חדשים. קשה לחשוב על דימוי מדויק יותר לעבודה בין-דורית: שורשים עתיקים שממשיכים להזין, ולפעמים גם להכביד, על מה שצומח מהם. ובתהילים הדימוי הזה מופיע דווקא כברכה: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהילים קכח, ג).


ואת השם האנגלי, "האני האחרת", לקחתי איתי הרבה אחרי שסיימתי לצפות. אולי היא האישה שהייתי יכולה להיות אילולא נשאתי את מה שנשאתי. אולי היא סבתא שלי, שחיה בתוכי בלי שאדע. ואולי היא האני שמחכה בצד השני של הריפוי, זו שיכולה להכיר בכל מה שקדם לה, להוקיר אותו, ובכל זאת לבחור את דרכה.


בוסורמני-נאג' האמין שהדרך לשחרור אינה עוברת בניתוק מהמשפחה, אלא בנאמנות מסוג אחר: נאמנות שמכירה בחוב, מזכה את ההורה שלא יכול היה לתת לנו את מה שהיינו צריכים, כי הוא עצמו לא קיבל, וממשיכה הלאה. אולי זו גם המשימה שלנו כאן, כחברה פצועה: לא לשכוח, לא להתנתק, אבל גם לא לתת לטראומה להיות הסיפור היחיד שנעביר לילדים שלנו.


מאמרים חדשים מגיעים קודם לערוץ הוואטסאפ 'מרחק נגיעה'. ההצטרפות דיסקרטית לגמרי: https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n

 
 
 

תגובות


bottom of page