בין ערום ולבוש, בין בושה לאשמה פתיחה מטופלת בת עשרים ואחת יושבת מולי בפעם הראשונה, ומספרת שהיא לא באמת יודעת איפה נמצא הנרתיק שלה. גבר חילוני מעדיף לא להחליף לתינוקת שלו חיתול מלוכלך, כי הדבר יחייב אותו לגעת באזור איברי המין שלה. חתן דתי-חרדי צעיר, בליל כלולותיו, מקבל מהכלה שלו תרשים שצוייר ביד: ריבוע, ובתוכו שלושה חורים. בשלושת הרגעים האלה, שאין ביניהם דבר וחצי דבר מבחינה דתית, קורה בדיוק אותו הדבר: מישהו נוגע, או נמנע מלגעת, בגוף שאיש לא באמת לימד אותו להכיר. זה הפרק שבו ננ

בס"ד בס"ד הקדמה: כשחומרה במקום אחד זולגת לכל מקום בשלושה החלקים הקודמים של הסדרה הזו נתקלנו כבר בתופעה חוזרת: לאחר תום תקופת הסנהדרין והכנסת הגדולה, כאשר קפא מנגנון העדכון ההלכתי, חומרות רטוריות שנועדו במקורן להרתיע, ובפרט סביב איסור הוצאת זרע לבטלה, קיבלו עם הדורות מעמד של דוגמה נוקשה כמעט בלתי ניתנת לערעור. בחלק הזה נעקוב אחרי שלושה מקומות קונקרטיים שבהם החומרה הזו, שהתחילה כאזהרה מוסרית ממוקדת, משאירה סימן רחוק בהרבה ממקורה: באופן שבו קוראים כיום את מצוות פרו ורבו, בהיררכי

בס"ד הקדמה חלק ב' לא היה קל לכתיבה, וגם לא לקריאה. עברנו בו דרך גבולות שנשברו, פגיעות שהתורה עצמה מכנה "רצח נפש", וקהילות שהעדיפו שתיקה על פני חשיפה. מי שקרא רק את שני החלקים הראשונים בסדרה הזו, עלול לצאת עם רושם מוטעה: שהיהדות מתייחסת למיניות בעיקר כאיום שיש לרסן ולפקח עליו. הגיע הזמן לתקן את הרושם הזה. כי בדיוק אותה מסורת שכתבה את פרשת דינה ואת קללות הר עיבל, היא גם המסורת שקבעה מצווה הלכתית שכל מטרתה הנאה מינית של אישה, ללא שום קשר להולדה, וקבעה שספר שלם באוסף כתבי הקודש,

הקדמה בחלק א' ראינו כיצד חז"ל והפוסקים דיברו על הגוף, על התשוקה ועל הפיזיולוגיה המינית בישירות מפתיעה, בלי בושה ובלי גינוי. אבל ישירות בנוגע לגוף היא רק חצי מהתמונה. אותה מסורת בדיוק שמדברת בגלוי על עוררות, על מחזור ועל זקפה, קובעת גם, באותה ישירות, היכן עובר הגבול: מתי הדחף המיני הופך מכוח חיים לפגיעה. בחלק זה נעבור מהגוף אל הגבולות: נבחן כיצד התורה מגדירה פגיעה מינית בתוך המשפחה, נעז לשאול אילו מהחומרות שהצטברו סביב נושאים אלו הן דבר ה' ואילו הן תוצר של דורות מאוחרים, ונתמו