לפעמים זה קורה בשיחה ארוכה שקדמו לה חודשים של ריחוק, אכזבות ומריבות. לפעמים שני בני הזוג כבר יודעים שזה מגיע, גם אם איש מהם אינו מעז לומר זאת בקול. אבל לפעמים הפרידה מגיעה כרעם ביום בהיר. מילה אחת. הודעה קצרה. שיחת טלפון. אדם שקם והולך. דלת שנסגרת. ובאותו רגע העולם ממשיך להתנהל כרגיל. אנשים הולכים לעבודה. הילדים יוצאים לבית הספר. החדשות ממשיכות לשדר. השמש זורחת ושוקעת. אבל עבור האדם שנשאר מאחור, משהו נעצר ונדמה ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה. לאורך השנים פגשתי בקליניקה אנשים רבים

היא הגיעה לטיפול בגלל חרדת מוות קשה, כזו שכבר ניהלה את חייה. לא פחד "רגיל" מהמוות, אלא חרדה עמוקה ומתמשכת שהשתלטה כמעט על כל תחום אפשרי. היא פחדה להישאר לבד, התקשתה להירדם, נבהלה מכל כאב קטן בגוף, וכל תחושה פיזית הפכה כמעט מיד לתסריט קטסטרופלי מתקרב. מערכת שלמה בתוכה היתה דרוכה רוב הזמן, כאילו משהו נורא עומד לקרות בכל רגע. היא היתה אשה אינטליגנטית, מודעת ומתפקדת מאוד. היא גם ניסתה להבין מאיפה זה מגיע. אבל לא היה סיפור ברור. לא טראומה גדולה בילדות, לא אובדן מוקדם, ולא שום "איר

על התקשרות חרדתית, התקשרות נמנעת, והפחד להרגיש לא בטוחים בתוך קשר הם לא תמיד בורחים מאהבה. לפעמים הם פשוט לא למדו איך להרגיש בטוחים בתוכה. בשנים האחרונות המושג "התקשרות נמנעת" הפך כמעט למילת גנאי. ברשתות מדברים על "נמנעים" כאילו מדובר באנשים קרים, אגואיסטים, אדישים או כאלה שפשוט לא מסוגלים לאהוב באמת. אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת. כדי להבין מהי הימנעות, צריך להבין קודם מה זו בכלל התקשרות. לא "דפוסי תקשורת", כפי שאנשים לעיתים חושבים בטעות, אלא משהו הרבה יותר עמוק: ה

לא חייבים להתגרש בשביל להתחדש: "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כ"ו, י') יש משהו כמעט מטלטל בכך שדווקא בעונת החתונות, בעונת ה"לנצח", היהדות קוראת שוב את פרשת "בחוקותי". לא שירי אהבה. לא רומנטיקה. לא הבטחות על חיים קלים. אלא ברית. וברית, בניגוד לפנטזיה הרומנטית המודרנית, איננה רק מקום של אהבה. ברית תמיד כוללת גם פחד. אחריות. גבולות. מחיר. והאפשרות המאיימת של הפרתה. פרשת בחוקותי איננה פרשה "נעימה". להפך. היא אחת הפרשות המטלטלות בתורה. היא נפתחת בהבטחה גדולה: "אם ב