לא חייבים להתגרש בשביל להתחדש: "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כ"ו, י') יש משהו כמעט מטלטל בכך שדווקא בעונת החתונות, בעונת ה"לנצח", היהדות קוראת שוב את פרשת "בחוקותי". לא שירי אהבה. לא רומנטיקה. לא הבטחות על חיים קלים. אלא ברית. וברית, בניגוד לפנטזיה הרומנטית המודרנית, איננה רק מקום של אהבה. ברית תמיד כוללת גם פחד. אחריות. גבולות. מחיר. והאפשרות המאיימת של הפרתה. פרשת בחוקותי איננה פרשה "נעימה". להפך. היא אחת הפרשות המטלטלות בתורה. היא נפתחת בהבטחה גדולה: "אם ב

״ניצחתי ואנצח גמרתי ואגמור, אני נהר המטהר מכל הכתמים, אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם״. הקריאה הראשונית של “ניצחתי ואנצח” עלולה להישמע כמעט צורמת. יש בה משהו שמזכיר הכרזה גרנדיוזית, אולי אפילו נרציסטית. גם הביטוי “אני איש פלא ונשמתי פלא גדול” עשוי להישמע כהאדרה עצמית. אך קריאה כזו מפספסת את העומק הרדיקלי של הטקסט: זה אינו קול של מי שכבר ניצח, אלא של מי שנאבק לא לאבד את עצמו. כאשר מתבוננים בדבריו של רבי נחמן מברסלב, שחי בין השנים 1772–1810, בתוך עולם חסיד

מאחורי כל קנאה יש תמיד סיפור: על ערך, על זמן, ועל מה שנגע בנו ונשאר חסר. יש רגשות שאנחנו יודעים לזהות מיד ולדבר עליהם יחסית בקלות. עצב, פחד, אפילו כעס. הם אולי לא נעימים, אבל יש להם שפה. הם מוכרים, מקבלים לגיטימציה, ולעיתים אפילו אמפתיה. לעומתם, יש רגשות שאנחנו חווים בעוצמה לא פחותה, אך משהו בהם גורם לנו להשתתק. הקנאה היא אחד מהם. היא מופיעה כמעט אצל כולנו – מול הצלחה של אחרים, מול קשרים, מול גוף, מול תשומת לב – אבל פעמים רבות היא נשארת בתוך המרחב הפנימי, כמעט ללא מילים. יש מ

בראשית הדברים ברצוני להודות לרב חגי לונדין, שכותרת מאמרו לפרשת תצווה: "אופנה של קודש", פתחה עבורי כיוון מחשבה חדש על מצבי זהות נפשית. היא הזכירה לי שהלבוש אינו רק עניין חיצוני או חברתי, אלא גם מטפורה עמוקה לתנועת הנפש: לאופן שבו האדם לובש ופושט צורות לאורך חייו, לעיתים מתוך התאמה, לעיתים מתוך פחד, ולעיתים מתוך בחירה. פרשת תצווה: הלבוש כמבנה נפשי פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". הקריאה הפשוטה רואה בכך הוראה פולחנית; הקריאה הפסיכולוגית