פרפרים בבטן

האם הדרך לאהבה חייבת לעבור דרך ההתאהבות?

"אני אוהבת אותו. טוב לי איתו. הוא רואה אותי, משקיע, נותן לי גב. אבל לא היו ואין לי פרפרים בבטן."

את המשפט הזה, בגרסאות שונות, אני שומעת בקליניקה לא מעט, בעיקר מצעירות וצעירים בשנות העשרים לחייהם. ולרוב הוא לא מגיע עם סימן קריאה, אלא עם הרבה סימני שאלה: אם לא הייתה התאהבות, האם זו באמת אהבה? האם אני מוותר/ת על משהו? ואולי, כשהקשר מרגיש בטוח, מוכר, כמו בית, משהו בכל זאת חסר? ואת השאלה הזו שואלים לא רק בתחילת הדרך, אלא גם זוגות שנמצאים חמש שנים בקשר טוב, ומגלים שההתרגשות של ההתחלה כבר לא שם.

אנחנו גדלים על סיפור אחד: מבט מתערפל, ברק בעיניים, לב שדופק בעוז, ומשם הדרך ארוכה וברורה אל "ויחיו באושר ועושר". אבל כשמסתכלים על זוגות אמיתיים, מגלים שאין ספר חוקים אחד. יש אהבות שמתחילות בסערה ודועכות, ויש שמתחילות בשקט ומעמיקות עם השנים. ואולי זה הדבר הכי מבלבל.

התאהבות ואהבה: לא אותו דבר

האנתרופולוגית הלן פישר מתארת שלוש מערכות נפרדות במוח: תשוקה מינית, משיכה רומנטית והתקשרות. תשוקה מינית היא הרצון במגע, והיא יכולה להתעורר גם כלפי אדם זר. משיכה רומנטית מתמקדת באדם אחד: המחשבות שחוזרות אליו, הכמיהה, הרצון שגם הוא יבחר בנו. ה"פרפרים" שייכים בעיקר לה, ומונעים בין היתר על ידי דופמין, החומר שמעורב בציפייה ובתגמול. ההתקשרות, לעומת זאת, קשורה לביטחון, לקרבה ולשייכות. שלוש המערכות יכולות לפעול בנפרד ובכל סדר. אפשר להתאהב בלי להיקשר, ואפשר להיקשר עמוקות בלי שהייתה התאהבות סוערת.

הפסיכולוגית דורותי טנוב אף טבעה לסערה הזו שם משלה, "לימרנס" (Limerence): מחשבות טורדניות על האהוב, כמיהה, פחד מדחייה, ותחושה שהעולם כולו מסתובב סביב סימן אחד ממנו.

ולסערה הזו יש גם צד אחר: היא משנה את מה שאנחנו רואים. מחקרי הדמיה מצאו שאצל מאוהבים יורדת הפעילות באזורים במוח שאחראים על שיפוט ביקורתי של אחרים. "האהבה עיוורת", כך מתברר, היא לא רק פתגם. אבל המצב הזה זמני. לפי הערכות שונות, ההתאהבות נמשכת בין חודשים ספורים לשנה וחצי, ולכל היותר כשלוש שנים, כפי שמתאר גם צבי נאור בספרו "הכימיה של האהבה". וכשהיא חולפת, הדברים שלא ראינו מתחילים להיראות. זוג שבנה את הקשר רק על הפרפרים, עלול לגלות שאין לו על מה לעמוד כשהם עפים. התאהבות היא דרך אחת להתחיל, אבל היא לא החומר שממנו אהבה נבנית לאורך זמן.

שתי דרכים לאהבה

המחקר המודרני מכיר היטב גם את הדרך האחרת. מחקר משנת 2021 מצא שכשני שלישים מהקשרים הרומנטיים התחילו כחברות, בלי "קליק" ראשוני. ומחקר על זוגות הודים־אמריקאים לא מצא הבדל משמעותי ברמת האהבה ובשביעות הרצון בין נישואים שהתחילו בהתאהבות לבין נישואים שסודרו בידי המשפחות.

גם התרבות מכירה את הסיפור הזה. ב"כשהארי פגש את סאלי", שני חברים מגלים אחרי שנים שהאהבה הייתה שם כל הזמן. וב"כנר על הגג", טביה, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים בשידוך, שואל את אשתו גולדה אם היא אוהבת אותו. היא לא עונה מיד. היא מונה את כל מה שעשו יחד במשך השנים, ושניהם מגיעים למסקנה שכנראה כן. לא היו שם פרפרים. הייתה שם אהבה.

גם בעולם השידוכים, שבו בני הזוג במגזרים שונים נפגשים רק פעמים ספורות לפני ההחלטה, לא מעט קשרים מובילים לזוגיות טובה. אולי משום שבשיחות המעטות האלה מדברים דווקא על מה שזוגות אחרים מגיעים אליו רק אחרי שנים: ערכים, איפה נגור ואיך נחנך את הילדים ועוד דברים מהותיים לכל אחד מבני הזוג. ומי שצופה ב"חתונמי", שבו מומחים משדכים בין זרים שנפגשים לראשונה מתחת לחופה, יודע שגם שם, לפעמים, האהבה מגיעה דווקא אחרי ההחלטה.

כשהפרפרים הם בכלל חרדה

וכאן, לדעתי, נמצא הלב של העניין. לא פעם, מה שמרגיש כמו התאהבות הוא בעצם הפעלה של התקשרות חרדתית (Anxious Attachment): "האם הוא באמת רוצה אותי?", "למה הוא לא עונה?", המרדף והציפייה. חוסר הוודאות מגביר את הריגוש. הדופמין מגיב לאי־ודאות, לא בהכרח לאדם עצמו.

הפסיכיאטר עמיר לוין והפסיכולוגית רייצ'ל הלר כתבו על כך בספרם "מחוברים" (Attached): מי שגדל עם התקשרות חרדתית עלול להתבלבל בין הריגוש של החרדה לבין תשוקה, ובן זוג יציב ובטוח נראה לו, בהתחלה, משעמם. ומכאן גם התופעה המוכרת של "הציד": העניין גדול כל עוד יש מרדף, ודועך ברגע שהמטרה הושגה.

ולכן, כשמגיע מישהו שאומר "אני אוהב אותך", שמשקיע ולא משחק משחקים, היעדר הפרפרים יכול להיות דווקא סימן טוב: סימן לכך שמערכת האזעקה סוף סוף יכולה לנוח.

ויש עוד צד לפרפרים. הפסיכולוגית איילה מלאך־פיינס הראתה בספרה "התאהבות" שהבחירה בבן הזוג מושפעת לא מעט מדפוסים לא מודעים, שמקורם בילדות. אנחנו נמשכים, בלי לדעת, למי שמזכיר לנו משהו מוכר, ולפעמים גם פצע ישן. ולכן ה"קליק" המיידי, התחושה ש"הכרנו מאז ומעולם", או "הוא החצי הששני שלי", יכול להיות סימן טוב, וגם סימן מסוכן. לפעמים הלב דופק לא משום שמצאנו את האדם הנכון, אלא משום שמצאנו את הסיפור הישן שלנו.

אין פרפרים? זה לא אומר שאין תשוקה

וכאן חשוב לי לא למהר להרגיע. יש הבדל בין "לא הייתה סערה" לבין "אין משיכה". המטפלת הזוגית אסתר פרל כתבה שהתשוקה זקוקה למרחק, לסקרנות ולמסתורין, וזה בדיוק מה שהביטחון והקרבה עלולים למחוק. ולכן השאלה איננה "האם היו פרפרים", אלא שאלות אחרות, שקטות יותר:

האם יש משיכה, ולו עדינה? האם טוב לי לגעת בו, להיות קרובה אליו, להריח אותו?

האם יש סקרנות? האם מעניין אותי מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, מי הוא?

האם אני מתגעגעת כשהוא לא כאן?

האם אני שמחה לראות אותו, גם אחרי יום ארוך?

והאם משהו בי עוצר את עצמו? לפעמים היעדר הפרפרים נובע לא מהקשר, אלא מהפחד להתמסר. כשדלת אחרת נשארת פתוחה, אקס שאולי עוד מחכה, או התחושה שאולי יש מישהו טוב יותר, כמו בחוויית ה־FOMO, הפחד להחמיץ, קשה לתת לקשר הנוכחי לצמוח באמת.

וזה נכון במיוחד היום. דור שגדל על אפליקציות היכרויות בוחר מתוך מאות פרופילים, וכמעט תמיד יש עוד החלקה אחת. הפסיכולוג בארי שוורץ הבחין בין "ממקסמים", שמחפשים תמיד את האפשרות הטובה ביותר, לבין "מסתפקים", שבוחרים במה שטוב מספיק. ובמחקריו, דווקא המסתפקים מרוצים יותר מבחירותיהם. כשהשפע גדול, קשה להתמסר למישהו שהוא "טוב", אבל לא "מושלם".

אם התשובות לרוב השאלות האלה הן "כן", ייתכן מאוד שהאהבה כבר כאן, גם אם היא לא הגיעה עם להקת פרפרים וחדי-קרן.

ומה עם ה"איק"?

מי שבשנות העשרים לחייו מכיר היטב את ה"איק" (The Ick): רתיעה פתאומית מבן הזוג בגלל פרט קטן, הדרך שבה הוא לועס, הקול שלו כשהוא מתלהב, ריח, תנועה. ולפעמים, מרגע שהופיע, הקשר כאילו נגמר.

מבחינה פסיכולוגית, ה"איק" הוא רגש מוכר וותיק: גועל. וזה אולי הצד ההפוך של שאלת הפרפרים. לפעמים מה שחסר בקשר הוא לא ריגוש, אלא שמשהו בגוף של בן הזוג, בריח שלו או בהרגלים שלו, מרחיק אותנו, ואנחנו לא מעזים לומר את זה אפילו לעצמנו, מחשש לפגוע. גועל כזה לא תמיד אומר שהקשר לא נכון. לפעמים הוא עדין, ניתן לשיחה ואף לשינוי. אבל כדאי להבחין בינו לבין היעדר פרפרים: "לא מרגש אותי" ו"משהו בו דוחה אותי" הן שתי שאלות שונות מאוד.

כשהספק עצמו הוא העניין

ויש מי שהשאלה "האם אני באמת אוהבת אותו?" לא מרפה מהם. הם בודקים את עצמם שוב ושוב, משווים את בן הזוג לאחרים, מחפשים "סימן", ולא מוצאים שקט גם כשהקשר טוב. את התופעה הזו תיארו לראשונה פרופ' גיא דורון וד"ר דני דרבי, ממכון "קוגנטיקה", יחד עם עמיתיהם, וקראו לה "הפרעה טורדנית־כפייתית ממוקדת בקשר" (ROCD). מאז הפך המחקר הישראלי הזה לבסיס להבנת התופעה בעולם כולו.

לא כל ספק הוא הפרעה, וספקות הם חלק טבעי מכל קשר. אבל כשהספק הופך לכפייתי, כשהוא חוזר שוב ושוב ומכלה את השמחה, הבעיה איננה בהכרח בקשר, אלא בספק עצמו. ולעיתים קרובות, השאלה "האם היו פרפרים?" היא אחת הצורות שהוא לובש. החדשות הטובות הן שזה דפוס מוכר, ויש לו טיפול יעיל.

אהבה כקורבן תמיד

במסורת היהודית, הבית, ובלבו הזוגיות, מכונה "מקדש מעט". ובמקדש היו קורבנות של חג, מרשימים ונדירים, והיה "קורבן התמיד": כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים, יום אחרי יום, בלי הפסקה. במדרש שמובא בהקדמה לספר "עין יעקב", חכמים מתווכחים מהו הפסוק הכולל ביותר בתורה. בן זומא אומר "שמע ישראל", בן ננס אומר "ואהבת לרעך כמוך", ובן פזי אומר: "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". והמסקנה: הלכה כבן פזי. לא הרגע הגדול, אלא ההתמדה.

אולי כך גם בזוגיות. ההתאהבות היא קורבן של חג. האהבה היא קורבן התמיד. והרב אליהו דסלר כתב ב"מכתב מאליהו" שאנחנו נוטים לחשוב שנותנים למי שאוהבים, אבל בעצם, אנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו. האהבה נבנית מתוך הנתינה, ולא רק להפך.

וזה נכון גם לתשוקה. בראיון ל־N12 סיפרה השחקנית סנדרה שדה, שנשואה כמעט חמישים שנה לשחקן מוני מושונוב, שהרומנטיקה לא מגיעה מעצמה: "אתה צריך לטפח את זה, זה הדבר הכי חשוב בזוגיות בעיניי". היא דיברה בגלוי על התשוקה ביניהם, שלדבריה לא נעלמת עם השנים, אבל דורשת השקעה: "צריך להשקיע בזה דמיון ולתת לתשוקה להיות קיימת כחלק מהחיים שלך". ואחרי כמעט חמישים שנה, היא עדיין מתפעלת ממנו: "כל פעם שמוני הולך למקלחת אני אומרת 'וואו'". תשוקה, כך מתברר, היא לא רק משהו שקורה לנו. היא גם משהו שעושים, ביחד, כדי לחדש כל יום את מעיין הנעורים של הזוגיות.

ויש לכך גם תמיכה מחקרית. הפסיכולוג ארתור ארון מצא שזוגות שעושים יחד דברים חדשים ומרגשים, ולא רק נעימים ומוכרים, מדווחים אחר כך על שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר. החידוש מעורר מחדש את אותה מערכת שהייתה פעילה בהתחלה. זה יכול להיות חוג משותף, טיול למקום שאף אחד מכם לא היה בו, חדר בריחה, בישול של מאכל שמעולם לא הכנתם, או ערב שבו כל אחד מלמד את השני משהו שהוא אוהב.

ואסתר פרל מוסיפה עוד דבר: אנחנו נמשכים לבן הזוג במיוחד כשאנחנו רואים אותו מעט מרחוק, בתוך העולם שלו. מדבר מול קהל, צוחק עם חברים, טוב במשהו שאנחנו לא חלק ממנו. האדם בטרנינג ובפיג'מה שאנחנו פוגשים כל ערב בסלון הוא אותו אדם, אבל לא תמיד אנחנו רואים בו את מי שהתלבש יפה, התבשם, ויצא איתנו לערב בחוץ. ולכן שווה לפעמים לייצר את המרחק הזה בכוונה: לצאת לדייט כמו בהתחלה, להתלבש זה בשביל זה, להפתיע, להשאיר פתק, לקנות מתנה קטנה בלי סיבה.

"עד שתחפץ"

בשיר השירים חוזר שלוש פעמים המשפט: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אהבה לא נכפית, וגם אין צורך לזרז אותה. יש אהבות שמתעוררות בבת אחת, ויש שמתעוררות לאט, כמו בוקר.

ובפרקי אבות נאמר: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה". ההתאהבות היא לא פעם אהבה שתלויה בדבר: במבט, בריגוש, במרדף. כשהדבר חולף, היא חולפת איתו. האהבה שנבנית לאט, מתוך נתינה, היכרות ובחירה, תלויה פחות בדבר, ולכן אולי גם מחזיקה יותר.

אבל אהבה שאינה תלויה בדבר איננה אהבה שאין בה דבר. אולי הסכנה הגדולה ביותר לזוגיות איננה היעדר הפרפרים, אלא ה"מובן מאליו". כולנו רוצים ביטחון בקשר, אבל כשבן הזוג הופך למובן מאליו, הוא עלול להפוך גם לפחות מושך. ולפעמים זה בדיוק הרגע שבו העיניים מתחילות להתבונן החוצה. המתנות הקטנות, ההפתעות והסקרנות הן לא קישוט. הן קורבן התמיד.

"איך אדע שבחרתי נכון?"

זו אולי השאלה שאני שומעת הכי הרבה בקליניקה. ולפעמים, מתחת לשאלה, מסתתרות שאלות אחרות: האם הוא ייראה טוב בעיני החברים, בעיני המשפחה? או הפחד לבחור בכלל, בעולם שבו כל כך הרבה זוגות נפרדים.

ואין לכך תשובה אחת. הבחירה איננה רגע אחד, אלא החלטה שחוזרת כל יום מחדש.

אז האם חייבים פרפרים? לא. אבל צריך שיהיה שם משהו חי: משיכה, סקרנות, שמחה, והנכונות לבחור שוב ושוב. הפרפרים, אם יבואו, הם מתנה. האהבה היא עבודה של יום יום.

למי שרוצה להעמיק

הלן פישר, "למה אנחנו אוהבים" (Why We Love), שיצא לאור בשנת 2004. אנתרופולוגית אמריקאית, על המוח המאוהב ועל שלוש מערכות האהבה.

דורותי טנוב, "אהבה ולימרנס" (Love and Limerence), שיצא לאור בשנת 1979. הספר שטבע את המושג "לימרנס".

איילה מלאך־פיינס, "התאהבות" (Falling in Love), שיצא לאור בשנת 1999. פסיכולוגית ישראלית מאוניברסיטת בן־גוריון, על הדפוסים הלא מודעים שמכוונים את הבחירה בבן הזוג.

ליאת יקיר, "קיצור תולדות האהבה". על המדע של האהבה, מהביולוגיה ועד לזוגיות.

צבי נאור, "הכימיה של האהבה". על התהליכים הכימיים שמאחורי ההתאהבות.

עמיר לוין ורייצ'ל הלר, "מחוברים" (Attached), שיצא לאור בשנת 2010. ספר נגיש על סגנונות התקשרות בזוגיות.

אסתר פרל, "אינטליגנציה ארוטית" (Mating in Captivity), שיצא לאור בשנת 2006. על המתח בין ביטחון לתשוקה בזוגיות ארוכה.

בארי שוורץ, "פרדוקס הבחירה" (The Paradox of Choice), שיצא לאור בשנת 2004. על המחיר של שפע האפשרויות.

גיא דורון ודני דרבי. פסיכולוגים קליניים וחוקרים ישראלים ממכון "קוגנטיקה", שתיארו לראשונה את ה־ROCD, ספקות טורדניים בזוגיות, וממובילי המחקר עליו בעולם.

ארתור ואיליין ארון, "אהבה והתרחבות העצמי" (Love and the Expansion of Self), שיצא לאור בשנת 1986. המחקר על פעילויות חדשות משותפות פורסם בשנת 2000, ו"36 השאלות" שמקרבות בין זרים, ממחקר משנת 1997, הפכו לוויראליות בשנת 2015 בעקבות טור בניו יורק טיימס.

הרב אליהו אליעזר דסלר, "מכתב מאליהו", "קונטרס החסד". על האהבה שנולדת מנתינה.

שיר השירים, פרקים ב', ג' וח'. "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

פרקי אבות, פרק ה', משנה ט"ז. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר".