פסיכוסומטיקה: כשהגוף מדבר את הנפש
לא מזמן סיפר לי מטופל שהוא שם לב שאשתו חולה כמעט בכל חג שבו הם מארחים. לא "לא מרגישה טוב", אלא חולה באמת: חום, כאבים, שוכבת במיטה בזמן שהבית מתמלא באורחים. כך היה גם בסוכות האחרון. כשסיפר על כך לבתו, היא אמרה לו בפשטות: "אבא, מה אתה מתפלא? זה פסיכוסומטי".
הוא סיפר לי שבאותו רגע משהו נרגע בו. הדבר הזה, שהוא רואה כבר שנים ולא הבין, קיבל פתאום שם, והסבר שמניח את הדעת. כי היא באמת חולה. הוא לא דמיין, וגם היא לא.
אנחנו פוגשים את התופעה הזו בקליניקה כמעט כל יום: כאבי בטן לפני מבחן, מיגרנה שמגיעה דווקא בסוף שבוע, גב שננעל בדיוק בתקופה של פרידה, פריחה שמופיעה אחרי ריב. ובכל זאת, מעטים יודעים לומר איך זה בעצם עובד. ואולי השאלה המעניינת ביותר היא אם מישהו באמת יודע.
"זה רק בראש"?
וזו בדיוק הטעות. כאב פסיכוסומטי כואב באמת. חום הוא חום, ופריחה היא פריחה. ההבדל איננו בשאלה אם הסימפטום אמיתי, אלא בשאלה מאין הוא מגיע. כשאנחנו אומרים שמשהו פסיכוסומטי, אנחנו לא אומרים שהגוף משקר. אנחנו אומרים שהגוף מגיב, לפעמים בעוצמה רבה, למה שקורה בנפש. נפש וגוף אינם שני דברים נפרדים שמדברים זה עם זה מרחוק. הם שתי פנים של אותו אדם.
הרפואה של היום מנסחת זאת דרך "המודל הביו־פסיכו־סוציאלי", שהציע הפסיכיאטר האמריקאי ג'ורג' אנגל בשנת 1977: כל מחלה מושפעת בו בזמן מגורמים ביולוגיים, נפשיים וחברתיים. והתופעה שכיחה הרבה יותר ממה שנדמה. לפי הערכות, כשליש מהפונים
למרפאות נוירולוגיה מגיעים עם תסמינים שאין להם הסבר רפואי מלא, וגם אצל רופאי המשפחה מדובר בחלק ניכר מהביקורים.
כיב, חיידק וענווה
לפסיכוסומטיקה יש היסטוריה מעניינת, ולא תמיד מחמיאה. המילה "היסטריה" באה מהמילה היוונית לרחם, ובעת העתיקה האמינו שרחם "נודד" בגוף האישה הוא שגורם לסימפטומים. בסוף המאה ה־19 תיארו זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר מטופלות שאיבדו את היכולת לדבר, לראות או להזיז יד, בלי שום סיבה גופנית, ופרויד הציע שהרגש שלא מצא מילים "הומר" לסימפטום גופני. דווקא הוא, בעקבות מורו, הנוירולוג הצרפתי ז'אן־מרטן שארקו, טען שגם גברים יכולים לסבול מהיסטריה, ועורר בכך התנגדות בקרב עמיתיו בווינה. מאוחר יותר הגדיר הפסיכואנליטיקאי פרנץ אלכסנדר רשימה של שבע מחלות "פסיכוסומטיות" מובהקות, ובהן אסתמה, יתר לחץ דם וכיב קיבה.
ואז, בשנת 1982, שני רופאים אוסטרלים, בארי מרשל ורובין וורן, גילו שרוב כיבי הקיבה נגרמים בכלל מחיידק. איש לא האמין להם, עד שמרשל שתה בעצמו תרבית של החיידק, חלה, וריפא את עצמו באנטיביוטיקה. על התגלית הזו קיבלו השניים פרס נובל.
יש בסיפור הזה לקח לשני הכיוונים. מצד אחד, ענווה: לא כל מה שאיננו מבינים הוא "פסיכוסומטי", ולפני שמחפשים סיבה בנפש, חשוב לבדוק היטב את הגוף. מצד שני, לא כל מי שנושא את החיידק מפתח כיב, ולחץ נפשי יכול להשפיע על מהלך המחלה. הגוף והנפש, כנראה, תמיד עובדים יחד.
מי עוסק בזה היום?
פסיכוסומטיקה איננה "רפואה אלטרנטיבית". זה תחום מחקר וטיפול מבוסס, עם אגודות מקצועיות, כתבי עת וכנסים. החברה הפסיכוסומטית האמריקאית נוסדה כבר בשנת 1942, וכתב העת שלה, "רפואה פסיכוסומטית", יוצא לאור מאז 1939 ונחשב מהחשובים בתחום. באירופה פועלת האגודה האירופית לרפואה פסיכוסומטית, שמאגדת אגודות לאומיות, ובהן גם האגודה הישראלית לפסיכוסומטיקה, שמפגישה רופאים, פסיכולוגים ואנשי טיפול ומקדמת מחקר, הכשרה וכנסים. בגרמניה, "רפואה פסיכוסומטית ופסיכותרפיה" היא אפילו התמחות רפואית רשמית, עם מחלקות ובתי חולים שמוקדשים לה.
ובישראל? השנה פורסם מדריך בינלאומי לרפואה פסיכוסומטית ברפואה הראשונית, ובו פרק שמוקדש לישראל. כותביו מתארים תחום שהחל להתפתח כאן כבר בשנות השלושים, ושמושפע מאוד מהגירה, מגיוון תרבותי ומהטראומה של מצב ביטחוני מתמשך. אבל הם מצביעים גם על פערים: מעט הכשרה לרופאי המשפחה, וצורך במחקר על השכיחות של התסמינים האלה במערכת הבריאות.
אז איך זה עובד?
התשובה הכנה היא שאנחנו יודעים הרבה, אבל לא הכול. הנה כמה מהדברים שאנחנו כן יודעים.
מערכת הלחץ (סטרס). בתחילת המאה העשרים תיאר הפיזיולוג האמריקאי וולטר קנון את תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight): מול סכנה, הלב מאיץ, השרירים נדרכים, העיכול נעצר. כמה עשורים אחר כך הראה הנס סלייה, רופא וחוקר מקנדה, מה קורה כשהלחץ לא חולף. התגובה שנועדה להציל אותנו מאריה, מופעלת היום מול תיבת המייל, מול חמות, או מול ארוחת חג לעשרים איש. והגוף לא תמיד יודע להבחין בין סכנה אמיתית לבין מחשבות, אמונות או פרשנויות אוטומטיות "ומתרגם" אותן לאיום.
אבל זה לא רק שהגוף לא יודע להבחין. כשהורמוני הלחץ, הקורטיזול והאדרנלין, מופרשים לאורך זמן ובלי צורך, הם מתחילים לשחוק את מערכות הגוף: את מערכת העיכול, שהיא מהרגישות ביותר ללחץ, את הלב וכלי הדם, את השינה ואת מערכת החיסון. ולכן כל כך חשוב לטפל בלחץ ובחרדה, ולא רק בשביל הנפש.
ולא במקרה מכנים את מערכת העיכול "המוח השני". יש בה מאות מיליוני תאי עצב, והיא קשורה למוח בקשר דו־כיווני, בין השאר דרך העצב התועה. כשאנחנו לחוצים, הבטן מרגישה את זה, וכשהבטן לא בסדר, גם מצב הרוח מושפע. מחקרים עדכניים בודקים היום אפילו את תפקידם של חיידקי המעי בקשר הזה בין הבטן לנפש.
מערכת החיסון. בשנת 1975 ערכו הפסיכולוג רוברט אדר והאימונולוג ניקולס כהן ניסוי שהפתיע את כולם. הם נתנו לחולדות מים ממותקים יחד עם תרופה שמדכאת את מערכת החיסון. אחר כך נתנו להן רק את המים הממותקים, ומערכת החיסון שלהן נחלשה בכל זאת. מערכת החיסון, כך התברר, יכולה "ללמוד", כמו הכלבים של פבלוב. מכאן נולד תחום שלם, הפסיכו־נוירו־אימונולוגיה.
ומאז הצטברו ממצאים רבים. הפסיכולוג שלדון כהן חשף מתנדבים לנגיף הצטננות, ומצא שככל שהיו לחוצים יותר בחייהם, כך גדל הסיכוי שיחלו. והחוקרת ג'ניס קיקולט־גלייזר מצאה שפצעים קטנים מחלימים לאט יותר אצל מי שמטפלים לאורך זמן בבן משפחה חולה, ובמחקר אחר, שמעניין אותי במיוחד כמטפלת זוגית, גם אצל זוגות שניהלו ביניהם ויכוחים עוינים.
הלב השבור. בשנת 1990 תיארו רופאים ביפן את "תסמונת הלב השבור": אחרי אובדן פתאומי או זעזוע עמוק, שריר הלב נחלש באופן זמני, ונראה כמעט כמו התקף לב. "לב שבור", כך מתברר, הוא לא רק מטאפורה.
פלצבו ונוצבו. כולנו שמענו על אפקט הפלצבו: גלולה ריקה שמקלה על כאב, רק משום שהאדם מאמין שהיא תעזור. פחות מוכר הוא אחיו, הנוצבו: כשאדם מצפה לתופעות לוואי, הוא אכן חווה אותן, גם מגלולה ריקה. הציפיות שלנו משנות את מה שהגוף מרגיש. ובמחקר מפתיע מאוניברסיטת הרווארד, בהובלת טד קפצ'וק, מטופלים עם מעי רגיז קיבלו גלולות פלצבו, ונאמר להם במפורש שאין בהן שום חומר פעיל. ובכל זאת, רבים מהם חשו שיפור משמעותי. ובכיוון ההפוך, במחקר בריטי שבו מטופלים קיבלו לסירוגין תרופה להורדת כולסטרול, גלולות ריקות, או כלום, רוב תופעות הלוואי שדיווחו עליהן הופיעו גם כשנטלו את הגלולות הריקות.
המוח החוזה. אחת התפיסות העכשוויות בתחום, שהציגה בין היתר חוקרת הרגשות ליסה פלדמן בארט, היא שהמוח לא רק קולט את מה שקורה בגוף, אלא כל הזמן מנבא אותו. כשהמוח מצפה לסכנה או לכאב, הוא יכול להגביר תחושות גופניות, ולפעמים אף ליצור אותן. זה מסביר חלק מאפקט הפלצבו והנוצבו, וגם מצבים כמו "הפרעה נוירולוגית תפקודית", שבה מחקרי הדמיה מראים שינוי באופן שבו רשתות במוח עובדות יחד, גם כשהמבנה שלו תקין.
את המידע על מה שקורה בבטן, בלב ובנשימה, המוח מקבל בין השאר דרך העצב התועה, The Vagus Nurve, שרוב הסיבים בו עולים מהגוף אל המוח. אבל מה שנחווה בסוף, כאב, בחילה או רוגע, תלוי לא רק באות עצמו, אלא גם במה שהמוח ציפה לקבל. אחד המקומות המרכזיים שבהם זה קורה זוהה במחקרי הדמיה: האינסולה, אזור שמקופל עמוק בתוך קליפת המוח, שבו האותות שמגיעים מהגוף פוגשים את הציפיות שלנו, ושם נבנית התחושה של "איך אני מרגיש עכשיו".
כשהגוף מאבד שליטה. דוגמה בולטת לכך היא ההפרעה הנוירולוגית התפקודית (FND). אצל הסובלים ממנה מופיעים התקפים שנראים כמו התקפים אפילפטיים, תנועות לא רצוניות, עוויתות ופיתולים של הגפיים, חולשה, ולפעמים גם כאבים קשים. כל זה קורה בלי נזק במבנה המוח ובלי פריקה חשמלית חריגה. ההפרעה הזו שכיחה הרבה יותר ממה שנדמה: היא מהסיבות הנפוצות ביותר לפנייה לנוירולוג, ומספר המאובחנים החדשים בה מדי שנה דומה לזה של טרשת נפוצה. רבים מהסובלים ממנה עברו טראומה, ולא פעם הם עוברים שנים מרופא לרופא, מקבלים תרופות שאינן עוזרות, או שומעים ש"זה רק חרדה". אבל התסמינים אמיתיים, אינם בשליטה, והסבל שהם גורמים עצום. האבחון נעשה בידי נוירולוג, לעיתים בעזרת מעקב וידאו ו־EEG, והטיפול משלב פסיכותרפיה, לרוב ממוקדת טראומה, ופיזיותרפיה ייעודית.
ולפעמים הגוף מדבר בעוצמה שקשה להאמין לה. בשנות השמונים התגלו בקליפורניה כמאה וחמישים פליטות מקמבודיה שאיבדו את הראייה, או את רובה, בלי שום ממצא בעיניים. רבות מהן ראו בעיניהן את זוועות משטר הקמר רוז'. בשוודיה תועדו ילדים של פליטים, שאחרי שבקשת המקלט של משפחתם נדחתה, שקעו במצב דמוי תרדמת למשך חודשים, במצב שכונה "תסמונת הוויתור". הם התעוררו בהדרגה רק כשהמשפחה קיבלה שוב ביטחון ותקווה. ויש גם "היריון מדומה", שבו אישה שמשתוקקת להרות, או פוחדת מכך מאוד, מפתחת סימני היריון של ממש, כמו הפסקת מחזור, בטן שתופחת ובחילות, בלי שיש היריון. ובתקופת הקורונה התפשטו בקרב נערות ברחבי העולם תנועות דמויות טיקים, אחרי צפייה בסרטונים ברשתות החברתיות, ונוירולוגים זיהו אותן כתופעה תפקודית שעוברת מאדם לאדם. הגוף, כך נראה, יודע לסגור את העיניים כשאי אפשר עוד לראות, ולסגת מהחיים כשאין בהם עוד תקווה.
הגוף זוכר
הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק כתב את אחד הספרים החשובים בתחום, "נרשם בגוף". הוא מראה איך טראומה, במיוחד בילדות, לא נשארת רק בזיכרון. היא נרשמת במערכת העצבים, בנשימה, בשרירים, בדרך שבה אנחנו מגיבים לרעש או למגע. ומחקר אמריקאי גדול, שנודע כמחקר "חוויות ילדות שליליות", מצא שככל שאדם חווה יותר חוויות קשות בילדות, כך עולה הסיכון שלו למחלות לב, לסוכרת ולמחלות נוספות בבגרות.
ואן דר קולק אינו לבד, ולכל מי שעסקו בתחום לפניו ולצידו מגיע קרדיט. חוקר המוח אנטוניו דמאסיו הראה שרגשות ותחושות גוף הם חלק בלתי נפרד מהחשיבה. ד"ר פיטר לוין, מייסד שיטת "החוויה הסומטית" (SE), למד מבעלי חיים בטבע איך הגוף משחרר את האנרגיה של אירוע מאיים, ומה קורה כשהשחרור נחסם. סטיבן פורג'ס הציע את "התיאוריה הפוליווגלית", על תפקידו של העצב התועה (The Vagus Nerve) בתחושות של ביטחון וסכנה. חלק מהרעיונות האלה מבוססים היטב במחקר, וחלקם עדיין שנויים במחלוקת. אבל כולם תרמו להבנה שרגשות וזיכרונות אינם חיים רק בראש, אלא גם בגוף.
ויש עוד מושג שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה: "אלקסיתימיה", מונח שטבע הפסיכיאטר פיטר סיפניאוס, ופירושו "אין מילים לרגשות". יש אנשים שמתקשים לזהות מה הם מרגישים, ובוודאי לתת לזה שם. הם לא יאמרו "אני עצוב" או "אני כועסת". הם יאמרו "כואבת לי הבטן". הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל כתבה שכאשר אין לנפש מילים, הגוף הופך לבמה שעליה הסיפור מוצג, ועל כך כתבה שני ספרים מופלאים, "תיאטראות הנפש" ו"תיאטראות הגוף".
החג, האורחים והגוף שאומר "לא"
אז מה קורה לאישה שחולה בכל חג? אני לא יכולה לדעת, וגם לא הייתי ממהרת לפרש. אבל אירוח הוא מאמץ גדול: ציפיות, בישולים, ניקיון, ולפעמים גם מפגש עם בני משפחה שהיחסים איתם מורכבים. אצל מי שמתמודדת שנים עם דיכאון, המאמץ הזה גדול שבעתיים. ודיכאון עצמו אינו רק מצב רוח: הוא מלווה לא פעם בעייפות קשה, בכאבים ובהפרעות שינה, ויש ממצאים שקושרים אותו גם לתהליכים דלקתיים בגוף. הלחץ שמצטבר בימים שלפני החג יכול להחליש את מערכת החיסון, ממש כמו אצל המתנדבים של שלדון כהן. ולפעמים, הגוף אומר "לא" כשקשה לנו לומר את זה במילים.
וחשוב לומר: זה לא מכוון, וזו לא "הצגה". הגוף לא מתייעץ איתנו לפני שהוא מגיב. ולכן המשפט "זה פסיכוסומטי" יכול להיות מקור של הבנה וחמלה, כמו שהיה עבור המטופל שלי, אבל גם מקור של האשמה, אם הוא נאמר בטון של "היא עושה את זה בכוונה". ההבדל בין השניים הוא כל ההבדל.
"לא הערב, כואב לי הראש"
יש לי תחושה שלא מעט קוראים, כשיגיעו לכאן, יחשבו על המשפט המוכר הזה, וישאלו את עצמם: אז מה זה, כאב אמיתי, או תירוץ? זו שאלה לגיטימית לגמרי. והתשובה, כמו בכל המאמר הזה, היא שלא תמיד צריך לבחור. כאב הראש יכול להיות אמיתי לגמרי, וגם לשאת מסר: עייפות, מתח, כעס שלא נאמר, או קושי בקשר שעוד לא מצא מילים. השאלה "את באמת חולה, או שאת מתחמקת?" כמעט תמיד תוביל לריב. השאלה "מה קורה לך, ומה קורה לנו?" יכולה לפתוח שיחה.
ואם כבר מיניות, זה אחד התחומים שבהם הקשר בין הגוף לנפש בולט במיוחד. קשיי זקפה, שפיכה מהירה או מעוכבת אצל גברים, וגם הפרעות כאב אצל נשים, כמו וגיניזמוס, וסטיבוליטיס ווולבודיניה, קשורים לא פעם, לפחות בחלקם, ללחץ, לחרדת ביצוע ולמתח ביחסים. הגוף נדרך בדיוק ברגע שבו הוא אמור להתמסר. אבל גם כאן חשוב לזכור את לקח הכיב: קושי בזקפה, למשל, יכול להיות גם סימן מוקדם לבעיה בכלי הדם או בלב, ולכן תמיד כדאי לבדוק גם את הגוף.
כשהכאב נשאר: "מחלות הכאב"
וולבודיניה, אגב, היא דוגמה למשפחה שלמה של מצבים, שזוכים היום לתשומת לב רבה הרבה יותר מבעבר: פיברומיאלגיה, מעי רגיז, דלקת כרונית של שלפוחית השתן, כאבי לסת, מיגרנה וכאבי ראש כרוניים, כאב גב תחתון כרוני ותסמונת העייפות הכרונית. המצבים האלה נוטים להופיע יחד אצל אותו אדם הרבה יותר ממה שהיה צפוי במקרה, ולכן החוקרים מכנים אותם היום "מצבי כאב כרוניים חופפים". לגבי רובם אין בדיקה אחת שמאבחנת אותם, ואין ממצא חד משמעי שמסביר את עוצמת הכאב. גם אנדומטריוזיס מופיעה לא פעם לצידם, אם כי לה יש ממצא גופני ברור.
המנגנון המשותף שנחקר הוא מה שמכונה "רגישות מרכזית" (Central Sensitization). מערכת העצבים המרכזית, כמו מערכת אזעקה שכוילה רגישה מדי, מגבירה את אותות הכאב, וממשיכה "לצלצל" גם כשהגירוי קטן, או כשכבר חלף. בשנת 2017 אף הכירה האגודה הבינלאומית לחקר הכאב בסוג נוסף של כאב, "כאב נוציפלסטי", שנובע משינוי באופן שבו מערכת העצבים מעבדת את הכאב, ולא מנזק ברקמה. ולחץ, חרדה, טראומה וחוסר שינה הם מהגורמים הידועים שמגבירים את הרגישות הזו.
ולכן גם ההבנה העדכנית של המצבים האלה היא ביו־פסיכו־סוציאלית, והטיפול משלב כמה תחומים יחד: פיזיותרפיה, כולל פיזיותרפיה של רצפת האגן, טיפול תרופתי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ולפעמים גם טיפול מיני וזוגי. בבתי החולים פועלות היום מרפאות כאב, שבהן רופאים, פיזיותרפיסטים ואנשי טיפול עובדים יחד. זה שינוי גדול מהימים שבהם מטופלים עם כאב כזה שמעו "לא מצאנו כלום, זה בראש". היום יודעים שהכאב אמיתי, ושהוא יושב בדיוק במקום שבו נפש וגוף נפגשים.
ומה עם סרטן ומחשבה חיובית?
אני מכירה, כמו רבים, סיפורים על חולי סרטן שהפגינו רוח אופטימית וכוח רצון, וחיו שנים רבות מעבר למה שהרופאים צפו. ואני זוכרת מטופל מלפני שנים, שהיה לו גידול שפיר בראש שחזר שוב ושוב. יום אחד הגיע לרופא בכיר באחד מבתי החולים הגדולים בישראל, שהאמין מאוד בקשר בין גוף לנפש. הרופא שאל אותו: "אתה יודע למה הגידול שלך חוזר?" והמטופל ענה: "כן, בגלל החרדות שלי ואורח החיים שלי". והרופא אמר: "ממש כך".
הסיפורים האלה מרגשים, ויש בהם כנראה משהו אמיתי. אבל כאן חשוב לי להיות זהירה. בשנת 1989 פרסם הפסיכיאטר דייוויד שפיגל מחקר שעורר התרגשות עצומה: נשים עם סרטן שד מתקדם שהשתתפו בקבוצת תמיכה חיו, לכאורה, כמעט פי שניים יותר. אבל כשהמחקר נערך מחדש, בהיקף רחב יותר, ההבדל נעלם. גם מחקרים גדולים אחרים לא מצאו ש"רוח לחימה" או אופטימיות מאריכות חיים. מה שכן נמצא, שוב ושוב, הוא שתמיכה רגשית ואופטימיות משפרות מאוד את איכות החיים.
והפסיכיאטרית ג'ימי הולנד, מחלוצות הפסיכו־אונקולוגיה, הזהירה ממה שכינתה "עריצות החשיבה החיובית". כי אם מחשבה חיובית מרפאת, אז מי שהסרטן שלו חזר, כנראה לא חשב מספיק חיובי. וכך, מעל המחלה, נוסף לחולה גם משקל של אשמה. לכן, כשאני חושבת על המשפט של הרופא, אני מחזיקה שני דברים יחד. ייתכן שחרדה מתמשכת ואורח חיים שוחק השפיעו גם אצל אותו מטופל, וייתכן שעבורו, ההבנה הזו הייתה מקור של כוח ושל שינוי. אבל המחקר עדיין לא יודע לומר שחרדה גורמת לגידול לחזור. וההבדל בין "הנפש שלך משפיעה על הגוף שלך, ואפשר לעזור לה" לבין "אתה גרמת למחלה שלך", הוא הבדל עצום.
הסוציולוג הישראלי אהרון אנטונובסקי הציע להפוך את השאלה: במקום לשאול רק מה גורם לאנשים לחלות, הוא שאל מה שומר עליהם בריאים. התשובה שלו הייתה "תחושת קוהרנטיות": התחושה שהעולם מובן, שיש לי משאבים להתמודד איתו, ושיש לכך
משמעות. אולי זה מה שהיה לאותם חולים אופטימיים. לא קסם, אלא דרך לחיות עם המחלה בתחושה של משמעות, של קשר ושל יכולת. וזה, גם אם אינו מבטיח עוד שנים, משנה מאוד את איכותן.
"רוח איש יכלכל מחלהו"
המקורות היהודיים הכירו את הקשר בין גוף לנפש הרבה לפני המחקר המודרני. בספר משלי נאמר: "לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תייבש גרם", ובמקום אחר: "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה". הרוח לא מבטלת את המחלה, אבל היא יכולה "לכלכל" אותה, לשאת אותה. וכשיעקב שומע, אחרי עשרים ושתיים שנים של אבל, שיוסף בנו חי, נאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם". הבשורה החיתה אותו, כמעט פיזית.
הרמב"ם, שהיה גם רופא, כתב בספרו "הנהגת הבריאות" שהרופא חייב לשים לב גם ל"תנועות הנפשיות" של החולה, לצער, לדאגה, לפחד ולשמחה, ושחלק מעבודתו הוא להרחיב את נפשו של החולה.
ובתלמוד נחלקו שני חכמים בפירוש הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה". אחד אמר: "ישחנה מדעתו", יסיח את דעתו ממנה. והשני אמר: "ישיחנה לאחרים", ידבר עליה עם אחרים. כאלף וחמש מאות שנה אחר כך, הפסיכולוג ג'יימס פנבייקר מצא שאנשים שכתבו על חוויות קשות במשך כמה ימים, ביקרו אחר כך פחות אצל הרופא, וגם מערכת החיסון שלהם הגיבה טוב יותר. "ישיחנה", גם על הדף.
ורבי נחמן מברסלב כתב שרוב המחלות באות מ"קלקול השמחה", ושהשמחה היא רפואה גדולה. גם כאן הייתי נזהרת לא להפוך את הדברים לאשמה: מי שחולה, לא חלה כי לא היה שמח מספיק. אבל יש בדבריו הזמנה לראות בשמחה לא מותרות, אלא חלק מהבריאות.
מה אפשר לעשות
קודם כול, לבדוק את הגוף. לפני שמחליטים ש"זה פסיכוסומטי", חשוב לעשות בדיקה רפואית מקיפה. הסיפור של כיב הקיבה מזכיר לנו כמה קל לטעות.
לא לבטל, וגם לא להאשים. "זה רק בראש" ו"את עושה את זה לעצמך" הם שני צדדים של אותה טעות. הסימפטום אמיתי, והוא לא נבחר במודע.
להקשיב לגוף כאל שליח. במקום לשאול רק "איך מעלימים את הכאב?", אפשר לשאול גם "מה הוא מנסה לומר?". מתי הוא מופיע? לפני מה? אחרי מה?
לתת מילים. לכתוב, לדבר, לשתף. לפי פנבייקר, אפילו רבע שעה של כתיבה ביום, במשך כמה ימים, יכולה להשפיע.
להרגיע את מערכת הלחץ. נשימה איטית, תנועה, שינה סדירה, זמן בטבע, ותרגול קשיבות, כמו בתוכנית של ג'ון קבט־זין, שנמצאה כמסייעת בהפחתת לחץ ובהתמודדות עם כאב.
לא להיות לבד. מחקרים גדולים מצאו שבדידות מסוכנת לבריאות בדומה לגורמי סיכון מוכרים כמו עישון. קשרים קרובים הם לא רק נחמה. הם גם רפואה.
ולפנות לטיפול. יש היום גישות טיפוליות שעובדות גם עם הגוף, ולא רק עם המילים: טיפול בטראומה, EMDR, "החוויה הסומטית" של פיטר לוין ושאר הגישות הסומטיות, טיפול קוגניטיבי התנהגותי לתסמינים תפקודיים, וטיפול זוגי, כשהגוף נושא גם את מה שקורה בקשר. גם בפסיכודרמה עובדים הרבה עם הגוף, וכך גם ב"פיסול המשפחתי" של וירג'יניה סאטיר, מחלוצות הטיפול המשפחתי: בני המשפחה מוצבים בחדר כמו פסלים, וכשמשנים את העמידה, את המרחק או את כיוון המבט, משתנה לא פעם גם משהו ביחסים עצמם. וגם תיאטרון הפלייבק, שפורח היום בארץ, נותן לגוף ולבמה לספר את מה שהנפש מתקשה לומר.
רפואת הנפש ורפואת הגוף
בתפילת "מי שבירך" לחולה, אנחנו מבקשים "רפואה שלמה: רפואת הנפש ורפואת הגוף". אני תמיד שמה לב לסדר: קודם הנפש, ואחר כך הגוף. אולי לא משום שהנפש חשובה יותר, אלא משום שבלעדיה, גם רפואת הגוף אינה שלמה.
אז האם מישהו באמת יודע איך זה עובד? חלקית. אנחנו יודעים הרבה על הורמונים, על מערכת החיסון ועל מערכת העצבים. אנחנו יודעים שהגוף זוכר, ושמה שלא נאמר במילים מוצא לפעמים דרך אחרת לצאת. אבל יש עוד הרבה שאיננו מבינים.
ואולי זה בסדר. אולי אין צורך להבין הכול כדי להתחיל להקשיב. כמו אותו מטופל, ששמע מבתו משפט אחד, ופתאום ראה את אשתו אחרת. לא כמי ש"מבריזה" מהחג, אלא כמי שהגוף שלה נושא משהו שעוד לא מצא מילים.
טרי וינברג MA פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית 054-6630613
כדי לעקוב אחרי הערוץ השקטן שלי "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp לחצו על הקישור כאן למטה: https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n
למי שרוצה להעמיק
בסל ואן דר קולק, "נרשם בגוף" (The Body Keeps the Score), שיצא לאור בשנת 2014. ספר יסוד על האופן שבו טראומה
נרשמת בגוף ובמערכת העצבים, ועל דרכי הטיפול בה.
פיטר לוין, "להעיר את הנמר" (Waking the Tiger), שיצא לאור בשנת 1997. הספר שבו הציג את גישת "החוויה הסומטית" (Somatic Experiencing) לטיפול בטראומה.
ליסה פלדמן בארט, "איך נוצרים רגשות" (How Emotions Are Made), שיצא לאור בשנת 2017. חוקרת רגשות מאוניברסיטת נורת'איסטרן, על המוח שמנבא את הגוף.
אנטוניו דמאסיו, "הטעות של דקארט" (Descartes' Error), שיצא לאור בשנת 1994. חוקר מוח פורטוגלי־אמריקאי, על מקומם של הרגשות ושל הגוף בחשיבה.
סטיבן פורג'ס, "התיאוריה הפוליווגלית" (The Polyvagal Theory), שיצא לאור בשנת 2011. תיאוריה משפיעה מאוד בעולם הטיפול, אם כי חלק מהנחותיה שנויות במחלוקת.
רוברט סאפולסקי, "למה לזברות אין כיב" (Why Zebras Don't Get Ulcers), שיצא לאור בשנת 1994. ספר נגיש ומשעשע של חוקר מוח מאוניברסיטת סטנפורד, על מה שהלחץ עושה לגוף.
הנס סלייה (1907–1982). רופא וחוקר מקנדה, אבי חקר הלחץ. ספרו "הלחץ של החיים" (The Stress of Life) יצא לאור בשנת 1956.
ג'ויס מקדוגל (1920–2011). פסיכואנליטיקאית צרפתייה, ילידת ניו זילנד. ספריה "תיאטראות הנפש" (Theaters of the Mind), שיצא לאור בשנת 1985, ו"תיאטראות הגוף" (Theaters of the Body), שיצא לאור בשנת 1989.
אהרון אנטונובסקי (1923–1994). סוציולוג רפואי ישראלי מאוניברסיטת בן־גוריון, שטבע את מושג "תחושת הקוהרנטיות". ספרו "פענוח תעלומת הבריאות" (Unraveling the Mystery of Health) יצא לאור בשנת 1987.
ג'יימס פנבייקר, "להיפתח" (Opening Up), שיצא לאור בשנת 1990. על השפעת הכתיבה על חוויות קשות על הבריאות.
ברברה ארנרייך, "חושבים חיובי" (Bright-Sided), שיצא לאור בשנת 2009. ספר ביקורתי שנכתב בעקבות התמודדותה האישית עם סרטן השד.
ג'ון קבט־זין, "לחיות בעין הסערה" (Full Catastrophe Living), שיצא לאור בשנת 1990. הספר שמתאר את תוכנית הקשיבות להפחתת לחץ (MBSR).
הרברט בנסון (1935–2022). קרדיולוג מאוניברסיטת הרווארד, מחלוצי רפואת הגוף־נפש, שטבע את המושג "תגובת ההרפיה". ספרו "תגובת ההרפיה" (The Relaxation Response) יצא לאור בשנת 1975.
וירג'יניה סאטיר (1916–1988). מחלוצות הטיפול המשפחתי, שפיתחה את "הפיסול המשפחתי". ספרה "לעצב אנשים" (Peoplemaking) יצא לאור בשנת 1972.
גאבור מאטה, "כשהגוף אומר לא" (When the Body Says No), שיצא לאור בשנת 2003. ספר פופולרי ומעורר מחשבה על לחץ רגשי ומחלה, אם כי חלק מטענותיו שנויות במחלוקת במחקר.
ספר משלי, פרקים י"ז וי"ח. "לב שמח ייטיב גהה", "רוח איש יכלכל מחלהו".
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ה עמוד א'. על "דאגה בלב איש ישחנה".
הרמב"ם, "הנהגת הבריאות", פרק ג'. על השפעת "התנועות הנפשיות" על הגוף.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', תורה כ"ד. "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".
תגובות