כשחיבוק הופך להזמנה לסקס

על פערים בחשק, על ההתניה שכמעט אף אחד לא מדבר עליה, ועל הגבולות של "מיקוד חושי"

"היא כבר לא נוגעת בי. לא חיבוק, לא נשיקה, כלום. אני מרגיש כמו שותף לדירה."

"כל חיבוק שלו נגמר במיטה. אז הפסקתי לחבק."

את שני המשפטים האלה אני שומעת בקליניקה כמעט כל שבוע. לפעמים מאותו זוג, ולפעמים באותה פגישה. ושני בני הזוג צודקים. כל אחד מהם מתאר את אותו מעגל, רק מהצד שלו.

פער בחשק: לא תקלה, אלא מציאות

פער בחשק המיני הוא אולי התלונה השכיחה ביותר בטיפול זוגי ומיני. וחשוב לומר כבר בהתחלה: הוא נורמלי. כמעט אין זוג שבו שני בני הזוג רוצים מין באותה תדירות, באותו זמן ובאותה עוצמה. אין כאן "בעייתי" ו"בריא", אלא בן זוג שהחשק שלו גבוה יותר ובן זוג שהחשק שלו נמוך יותר. ולמרות התדמית, לא תמיד זו האישה. לא מעט פעמים זה דווקא הגבר.

המטפל הזוגי דייוויד שנרך (David Schnarch) הוסיף לכך תובנה לא נוחה: בכל זוג, מי שהחשק שלו נמוך יותר הוא זה ששולט, בפועל, בשאלה אם יהיה מין. ומי שהחשק שלו גבוה יותר מרגיש לא פעם תלוי, דחוי וחסר אונים. כבר כאן אפשר להבין למה הנושא טעון כל כך.

שני סוגים של חשק

אנחנו גדלים על תמונה אחת של חשק: הוא מופיע פתאום, "מעצמו", ומושך אותנו אל בן הזוג. במשך עשרות שנים גם אנשי המקצוע לימדו כך: התגובה המינית מתקדמת בקו ישר, קודם חשק, אחר כך עוררות, ובסוף שיא. זה מודל שמתאר לא רע את רוב הגברים, ולכן גברים רבים מניחים, בתום לב, שכך זה עובד גם אצל נשותיהם.

מי שערערה על ההנחה הזו היא רוזמרי בסון, רופאה ופרופסור לרפואה מינית מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שבקנדה, ואחת הדמויות החשובות בהבנת המיניות הנשית. בסון הראתה שאצל אנשים רבים, ובמיוחד אצל נשים בקשר ארוך, החשק עובד אחרת. הוא לא מגיע לפני המגע, אלא אחריו. הוא מתעורר רק כשכבר התחלנו: כשיש קרבה, נינוחות, מגע נעים. והיא הראתה עוד דבר: נשים רבות נכנסות למגע מיני לא מתוך "דחף", אלא מתוך רצון בקרבה, בחיבור, בתחושה שרואים אותן.

האחד נקרא חשק ספונטני, והשני חשק תגובתי. ושניהם תקינים לגמרי. הבעיה מתחילה כשמי שהחשק שלו תגובתי מחכה שהחשק יופיע "מעצמו", ולא מבין למה זה לא קורה. או כשבן הזוג מפרש את היעדר החשק הספונטני כהיעדר אהבה.

ולגבר שמחכה שאשתו "תרצה" בדיוק כמו שהוא רוצה, זו אולי התובנה החשובה ביותר במאמר הזה: ייתכן שהיא לא תרצה לפני, אבל כן תרצה בתוך. זה שהיא לא יוזמת, לא אומר שהיא לא רוצה אותו. אבל שימו לב: החשק התגובתי זקוק בדיוק לאותו מגע נעים, נינוח וחסר לחץ. ובדיוק את המגע הזה, כפי שנראה מיד, ההתניה הורסת.

החוקרת אמילי נגוסקי, מחנכת מינית אמריקאית בעלת דוקטורט מאוניברסיטת אינדיאנה, שלימדה שנים רבות בקולג' סמית', הנגישה לקהל הרחב מודל שפותח במכון קינסי. היא מתארת את מערכת החשק כמכונית עם שתי דוושות: מאיץ ובלם. המאיץ מגיב לכל מה שמעורר, והבלם מגיב לכל מה שמאיים, מלחיץ או מעייף. ולרוב, הבעיה איננה מאיץ חלש, אלא בלם שלוחץ חזק מדי.

ההתניה: איך חיבוק הופך לבקשה

וכאן, לדעתי, נמצא לב העניין, ודווקא הוא כמעט לא מקבל מקום, בהבנה הפיזיולוגית ופסיכולוגית, כיצד נוצרות התניות במוחנו.

נניח שבכל פעם שהוא מחבק אותה במטבח, נוגע בכתף בזמן שהיא עובדת, או מנשק אותה לפני השינה, זה הופך בהמשך למגע מיני. לא תמיד, אבל מספיק פעמים. המוח שלה לומד מהר מאוד את החיבור, וההתניה שנוצרת בעקבותיו: מגע "אגבי" אומר שבהמשך תבוא ציפייה לסקס. ובערב שבו היא עייפה, טרודה, או פשוט לא שם, החיבוק כבר לא מרגיש לה כמו חיבוק. הוא מרגיש כמו דרישה.

ובמציאות, זה לא נראה כמו שאלה עדינה שאפשר לשקול. לעיתים קרובות היד שלו נהדפת מהברך עוד לפני שהספיקה לחשוב. היא מתכווצת, קמה מהספה, מסתובבת. והוא נעלב, ומבחינתו בצדק: הוא רק נגע בה. אבל היא לא מגיבה ליד. היא מגיבה למה שהיד הזו, מניסיונה, מבשרת. ושניהם יודעים היטב שהיד הזו לא מזמינה אותה לשיחה או לדייט. היא מזמינה אותה למיטה, בזמן שכל מה שהיא רוצה הוא שיניחו לה, ולישון.

ואני רוצה לבקש מכם, הגברים שקוראים את השורות האלה, לעצור כאן לרגע. דמיינו שכל יד על הברך בסלון אומרת לגוף שלכם שבעוד חצי שעה, אולי שעה, מישהו ירצה להיכנס אל תוך הגוף שלכם. ושאתם עייפים, ושאתם לא רוצים, ושכל מה שאתם מבקשים הוא לישון. האם הייתם מחכים בקוצר רוח ליד הבאה? או שגם אתם, אולי, הייתם מזיזים אותה מהר?

ואז קורה הדבר הבלתי נמנע: היא מתחילה להימנע. לא רק ממין, אלא גם מהחיבוק, מהנשיקה, מהיד על הכתף. כי כל מגע הפך לפתח שעלול להוביל למקום שהיא לא רוצה להגיע אליו באותו רגע. היא ממהרת לישון לפניו, מתרחקת כשהוא מתקרב, מסתובבת לצד השני של המיטה.

והוא? הוא מרגיש דחוי. הקרבה היחידה שעוד נשארה לו היא המין, ולכן הוא מנסה להגיע אליה דרך כל מגע שמתאפשר. וכל ניסיון כזה רק מחזק אצלה את ההתניה. כך נוצר מעגל של רודף ונסוג, שהמטפלת סו ג'ונסון, ממשיכת דרכו של ג'ון בולבי, הוגה תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory), ומי שפיתחה את הטיפול הזוגי ממוקד הרגש, EFT, תיארה כל כך יפה: ככל שאחד רודף, השני נסוג, וככל שהשני נסוג, הראשון רודף.

והמחיר כפול. הוא מאבד את המין, והיא מאבדת את המגע. כי גם היא, ברוב המקרים, רוצה חיבוק. היא רק לא רוצה שהחיבוק יהיה התחלה של משהו אחר.

ולפעמים, כשאני מסבירה לזוג את המעגל הזה, משהו בחדר נרגע. פתאום מה שכל אחד מהם חווה במשך שנים, מהצד שלו, מקבל הגיון. היא לא "קרה", והוא לא "רק רוצה דבר אחד". שניהם נלכדו בתוך דפוס שאף אחד מהם לא בחר בו.

חיבוק שהוא רק חיבוק

אז מה עושים? הצעד הראשון הוא להפריד מחדש בין מגע לבין ציפייה. הפסיכולוג בארי מקארתי, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון ומטפל מיני ותיק, שכתב יחד עם אשתו אמילי ספרים רבים לזוגות, מדבר על "הילוכים" של מגע: מגע של חיבה, כמו חיבוק או החזקת ידיים; מגע חושני, כמו עיסוי או ליטוף; מגע משחקי ומתגרה; מגע ארוטי; ורק בסוף, יחסי מין. כשבני הזוג יכולים לומר זה לזה, במילים או בסימן מוסכם, "זה רק חיבוק", החיבוק יכול לחזור להיות חיבוק. ומי שהחשק שלו תגובתי, יכול לפעמים דווקא אז, כשאין לחץ, להרגיש שהוא רוצה עוד.

גם המסורת היהודית מכירה את הכוח של מרחק מוגדר. בתלמוד נשאל: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה?", והתשובה היא: "כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". תקופה שבה ברור לשניהם שאין מגע מיני, מחזירה לא פעם את הגעגוע ואת הסקרנות.

ומה עם "מיקוד חושי"? (Sensate Focus)

מכאן קצרה הדרך אל אחד הכלים המוכרים ביותר בטיפול מיני: מיקוד חושי. את השיטה פיתחו ויליאם מאסטרס וּוירג'יניה ג'ונסון בשנות השישים והשבעים. בני הזוג נוגעים זה בזה בשלבים מדורגים, בתחילה בלי איברי המין ובלי כניסה, ולומדים לחוות מגע בלי מטרה ובלי לחץ ל"תוצאה". הרעיון יפה, ובמקרים המתאימים הוא באמת יכול לעשות שינוי.

אבל עם השנים, המיקוד החושי הפך אצל לא מעט מטפלים לכלי כמעט אוטומטי: מגיע זוג עם פער בחשק, עם כאב, עם חרדה, ומיד מקבל "שיעורי בית" של מגע מדורג. ובחוויה שלי, ברוב המקרים זה לא עובד. הזוג לא מתרגל, או מתרגל ומרגיש שזה מלאכותי, או שהתרגיל עצמו הופך למבחן חדש: עוד משימה שאפשר להצליח בה או להיכשל. ואם ההתניה שתיארתי קודם לא הוסברה, האישה עלולה לחוות גם את המגע ה"מתוכנן" כעוד בקשה, רק בתחפושת.

ולא רק אני חושבת כך. ליידה ויינר וקונסטנס אייברי־קלארק, שהכשירו את עצמן אצל מאסטרס וג'ונסון, טוענות שהשיטה מובנת לא נכון כבר עשרות שנים. המטרה שלה, לדבריהן, איננה הרפיה וגם לא הנאה, אלא קשב: לשים לב לתחושה של המגע עצמו, מתוך סקרנות. והפסיכולוגית פגי קליינפלץ, פרופסור באוניברסיטת אוטווה, שחקרה במשך שנים לא את מה שמשתבש במין, אלא את מה שהופך אותו לנפלא, בין השאר בראיונות עם זוגות שנשואים עשרות שנים, מזהירה שטיפול מיני שמתמקד בתפקוד וב"ביצוע" עלול לפספס את מה שאנשים באמת מחפשים: חיבור, נוכחות ומשמעות.

ואם תשאלו כמה מחקר יש על היעילות של המיקוד החושי עצמו, התשובה מפתיעה: פחות ממה שנדמה. ברוב המחקרים הוא נבדק כחלק מחבילה טיפולית רחבה, ולא לבדו, ולא מעט מהסקירות שממליצות עליו נכתבו בידי מי שמלמדים אותו.

מה אפשר ללמוד מווגיניזמוס

דוגמה מאלפת לכך מגיעה מתחום קרוב: ווגיניזמוס, הקושי של אישה לאפשר כניסה בגלל כיווץ לא רצוני ופחד מכאב. שלוש חוקרות מאירלנד, מריה מקאבוי, רוזלין מקאלווייני וריטה גלובר, פרסמו בשנת 2024 סקירה רחבה של המחקר בנושא. הן מראות שבמשך עשרות שנים התחום התייחס לווגיניזמוס בעיקר כאל עווית שרירית, וטיפל בו בעיקר בטכניקות: הרפיה, חשיפה הדרגתית ומרחיבים. ואת ההצלחה מדדו לפי שאלה אחת: האם התאפשרה כניסה. במחקר שוודי שהן מביאות, כ־81 אחוז מהנשים הצליחו בסוף הטיפול לקיים יחסים, אבל רק כ־6 אחוז הצליחו לעשות זאת בלי כאב. וסקירות שיטתיות לא מצאו שהטיפול ההתנהגותי עדיף בבירור על חלופות אחרות.

מה הן ממליצות למטפלים? כמעט את ההפך מ"קודם כלי": להתחיל מהאישה, ולא מהמטרה. לטפל קודם במתחים שבזוגיות, כי מצוקה רגשית בקשר עלולה להפוך גם תרגילי מגע למקור של חרדה. לזהות את ה"קנוניה" הזוגית, שבה הוא "הבחור הטוב" שלא לוחץ, והיא "הילדה הטובה" שלא אומרת מה היא מרגישה, ושניהם יחד שומרים על ההימנעות שנים. לחקור את משפחת המוצא, את המסרים שנאמרו בבית על מין וגוף, ואת הגועל, גם זה שאינו מודע. ולהבין שעצם השיחה הפתוחה בחדר, בלי בושה ובלי סודות, היא כבר התערבות.

להשתהות לפני הכלי

ואולי השאלה העמוקה יותר היא מה קורה בחדר עוד לפני שמגיעים לכלי. זוג שמגיע לטיפול מיני מביא איתו לא פעם שנים של תסכול, ורצון מובן מאוד בפתרון מהיר. וגם המטפל רוצה לעזור, ומהר. אבל דווקא כאן, הנכונות להשתהות, ולא למהר אל התרגיל, היא חלק מהטיפול עצמו, ולא עיכוב שלו.

והשהייה הזו באמת לא נוחה, לא לזוג וגם לא למטפל. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון קרא למטפלים לפגוש את המטופל "בלי זיכרון ובלי תשוקה", כלומר, בלי למהר לדעת ולתקן. אבל דווקא שם, בחוסר הנוחות, הבעיה האמיתית מתחילה להתברר. ולזוגות שקוראים את השורות האלה חשוב לי לומר: מטפל שמשתהה איננו מטפל חסר אונים. זה סימן לכך שמישהו מתכוון באמת להבין אתכם.

ומטפל שבוחר להשתהות גם לא נשאר בידיים ריקות. לצד המיקוד החושי, התפתחו לאורך השנים גישות שמבקשות להבין את הסימפטום, ולא רק להעלים אותו. כבר בשנות השבעים, הפסיכיאטרית הלן סינגר קפלן מניו יורק שילבה בין תרגילי המגע לבין הבנה פסיכודינמית. אצלה, הרגע שבו הזוג "לא הצליח" לעשות את שיעורי הבית לא היה כישלון, אלא בדיוק המקום שבו הטיפול מתחיל: מה עצר אותך? ממה פחדת? מה התעורר בך?

ואחריה באו עוד. הפסיכיאטר דייוויד שארף, יחד עם אשתו ג'יל שארף, הביא אל הטיפול המיני את תיאוריית יחסי האובייקט, ושאל מה המיניות של בני הזוג מספרת על היחסים המוקדמים שלהם, ועל מה שהם מחפשים זה אצל זה. דייוויד שנרך הציב במרכז את הנפרדות, ואת היכולת להישאר עצמך בתוך הקרבה. ופגי קליינפלץ פיתחה טיפול מיני חווייתי, שמחפש את המשמעות של הסימפטום, ולא רק דרך להעלים אותו.

ובשנים האחרונות נוספה עוד דרך, והפעם עם לא מעט מחקר מאחוריה: הפסיכולוגית לורי ברוטו, עמיתתה של בסון באוניברסיטת קולומביה הבריטית, פיתחה טיפול מיני מבוסס קשיבות (מיינדפולנס). במחקריה, כולל מחקרים מבוקרים, נשים עם חשק נמוך, עם קושי בעוררות או עם כאב במגע דיווחו אחרי הטיפול על שיפור משמעותי. והמעניין הוא שזה בדיוק מה שויינר ואייברי־קלארק אומרות על המיקוד החושי עצמו: לא לבצע, אלא לשים לב.

אז למה דווקא הכלים ההתנהגותיים השתלטו על התחום? קודם כול, כי קל יותר ללמד אותם, לכתוב עליהם מדריכים, ולמדוד אותם במחקר. קשה הרבה יותר לחקור את השאלה "מה הסימפטום הזה אומר", מאשר את השאלה "האם התאפשרה כניסה". ומאז שהוויאגרה הופיעה, בשנת 1998, התחום כולו נעשה רפואי עוד יותר: מין הפך לשאלה של תפקוד, ומה שלא נמדד, נדחק הצידה.

הפסיכולוגית והסקסולוגית ליאונור טיפר מניו יורק הזהירה מכך כבר אז, וכתבה שמין איננו "פעולה טבעית" כמו נשימה או עיכול, אלא דבר שנבנה מתוך תרבות, קשר ומשמעות.

ויותר ויותר מטפלות ומטפלים בוחרים היום לשלב בין הדרכים: להשתהות, להבין, ורק אז, אם צריך, להציע כלי. וזו בשורה טובה לכל זוג שמתלבט אם לפנות לעזרה: יש מה לעשות.

כי לפעמים החשק הנמוך הוא לא הבעיה, אלא הסימפטום. מאחוריו יכולים להסתתר כעס שלא נאמר, מאבק כוחות, פגיעה ישנה, בושה שנלמדה בבית, או קושי לשמור על נפרדות בתוך הקרבה.

מחקר של אמילי האריס, אקי גורמזנו וסארי ואן אנדרס, שפורסם בשנת 2022 ובדק למעלה משבע מאות נשים מארצות הברית וממערב אירופה, שחיות עם בן זוג ועם ילד קטן, מצא שכשהאישה נושאת לבד את רוב העומס של הבית והילדים, היא מתחילה לראות בבן הזוג עוד מישהו שתלוי בה, והחשק שלה יורד. או כמו שהחוקרות ניסחו זאת: קשה לחשוק במי שאת מרגישה שאת אמא שלו. ולפעמים יש גם גועל סמוי ממשהו בגוף של בן הזוג, שאף אחד לא מעז לומר בקול, ושום תרגיל מגע לא יפתור עד שיקבל מקום בחדר.

לכן, לפני שמציעים כלי, כדאי להקשיב. להבין את המעגל, לתת לו שם, ולברר מה הוא משרת. לפעמים עצם ההבנה פותחת את הדלת. ולפעמים, רק אחריה, המיקוד החושי יכול באמת להיות מה שהוא נועד להיות: לא עוד משימה, אלא הזמנה לגעת, ולהיות נגעים, מחדש.

במקום סיכום

אם אתם מזהים את עצמכם במעגל הזה, משני צדיו, נסו להתחיל ממשהו פשוט: לדבר עליו. בלי האשמה, ובלי לחפש מי אשם. לפעמים המשפט "אני רוצה לחבק אותך, ורק לחבק", הוא ההתחלה של הכול.

למי שרוצה להעמיק

אמילי נגוסקי, "בואי כמו שאת" (Come As You Are), שיצא לאור בשנת 2015. ספר נגיש ומשחרר על חשק, עוררות, ה"מאיץ" וה"בלם".

רוזמרי בסון. רופאה קנדית, שהציעה בשנת 2000 את המודל המעגלי של התגובה המינית, ואת ההבחנה בין חשק ספונטני לחשק תגובתי.

דייוויד שנרך, "נישואים מלאי תשוקה" (Passionate Marriage), שיצא לאור בשנת 1997. על נפרדות, תשוקה ומאבקי כוח בזוגיות ארוכה.

בארי ואמילי מקארתי, "להצית מחדש את החשק" (Rekindling Desire), שיצא לאור בשנת 2003. על פערים בחשק ועל "הילוכי המגע".

סו ג'ונסון, "חבק אותי חזק" (Hold Me Tight), שיצא לאור בשנת 2008. על מעגל הרודף והנסוג, מנקודת המבט של הטיפול הזוגי ממוקד הרגש.

הלן סינגר קפלן, "הטיפול המיני החדש" (The New Sex Therapy), שיצא לאור בשנת 1974. על השילוב בין תרגילי מגע לבין הבנה פסיכודינמית.

דייוויד שארף, "היחסים המיניים" (The Sexual Relationship), שיצא לאור בשנת 1982. על מיניות וזוגיות מנקודת המבט של יחסי האובייקט.

ליאונור טיפר, "מין איננו פעולה טבעית" (Sex Is Not a Natural Act), שיצא לאור בשנת 1995. ביקורת על הפיכת המיניות לשאלה רפואית של תפקוד.

לורי ברוטו, "מין טוב יותר דרך קשיבות" (Better Sex Through Mindfulness), שיצא לאור בשנת 2018. על טיפול מיני מבוסס מיינדפולנס, ועל המחקר שמאחוריו.

ליידה ויינר וקונסטנס אייברי־קלארק, "מיקוד חושי בטיפול מיני" (Sensate Focus in Sex Therapy), שיצא לאור בשנת 2017. על השיטה, ועל הטעויות הנפוצות ביישומה.

פגי קליינפלץ, "מין נפלא" (Magnificent Sex), שיצא לאור בשנת 2020. על מיניות מיטבית, מעבר לתפקוד.

מריה מקאבוי, רוזלין מקאלווייני וריטה גלובר, "להבין את הווגיניזמוס" (Understanding Vaginismus), שפורסם בשנת 2024. סקירה של המחקר מנקודת מבט ביולוגית, נפשית וחברתית.

אמילי האריס, אקי גורמזנו וסארי ואן אנדרס, המחקר על חלוקת העבודה בבית ועל החשק של נשים, שפורסם בשנת 2022.

תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"א עמוד ב'. "כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".