חג הסיגד - על דברים שכדאי לנו לשאול

כמה פעמים יצא לי להיות בכותל בחג הסיגד של הקהילה האתיופית. תמיד הם נראו לי זוהרים, לבושים לבן, שקועים בתפילה ובשמחה. לא רציתי להפריע, ולא היה לי את מי לשאול. ונשארתי עם השאלה: מה זה החג המיוחד הזה? ואיך זה נראה אצלם בבית?

השבוע, ביום שני, כ"ט בחשוון, עלו שוב אלפים לטיילת ארמון הנציב בירושלים, והשאלה הזו עצרה אותי. כי בחדר הטיפול אני מנסה להכיר את מי שיושב מולי מכל זווית: ההורים, הבית, השפה שדיברו בה במטבח, מי ישב סביב שולחן השבת. ופתאום הבנתי כמה מעט אני יודעת על חג שהוא חלק מהזהות של חלק גדול מהחברה שלנו. ומה עוד אני לא יודעת, על מי שכבר יושב מולי?

למה לשאול על חגים

כמטפלים לומדים לשאול על ילדות, על יחסים ועל טראומות, והרבה פחות על חגים ועל טקסים. אבל שאלות כמו "מה היה החג שהכי חיכית לו כילד? מי היה שם?" פותחות דלתות שלא נפתחות אחרת. הן מביאות לחדר שייכות, חום וקהילה, ולפעמים גם אובדן: חג שהפסיקו לחגוג, שולחן שהתרוקן. בעולם הטיפולי קוראים לזה ענווה תרבותית: לא להניח שאנחנו מבינים, אלא לתת למי שמולנו ללמד אותנו מה החג שלו אומר לו.

אז ניסיתי ללמוד.

חג של בחירה מחודשת

"סיגד" בשפת הגעז, לשון הקודש של יהודי אתיופיה, פירושו השתחוויה. זהו חג של חידוש הברית, ששורשיו בספר נחמיה: העם ששב מגלות בבל מתכנס בירושלים, שומע את התורה, ומשתחווה. מאז שנת 2008 הוא גם חג רשמי של מדינת ישראל.

הסיגד חל תמיד בכ"ט בחשוון, היום החמישים מיום הכיפורים, וזה לא מקרי. בלוח השנה היהודי יש ספירה מוכרת אחת של חמישים יום: מפסח ועד שבועות, מהיציאה לחירות ועד קבלת התורה בהר סיני. הסיגד יוצר ספירה מקבילה, שמתחילה ביום הכיפורים. ולפי המסורת, ביום הכיפורים ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים, אחרי חטא העגל ואחרי שהלוחות הראשונים נשברו. אם שבועות הוא חג הברית הראשונה, הסיגד הוא חג הברית שמתחדשת אחרי שבר. ויש בזה משהו יפה: אחרי הכפרה באה בחירה מחודשת. לא די לסלוח, צריך גם לחזור ולבחור.

באתיופיה צמו בבוקר החג, לבשו לבן ועלו להר גבוה, שממנו כאילו אפשר היה לראות את ירושלים. שם קראו הקסים, מנהיגי הדת, מן האורית, והקהל התפלל, התוודה וביקש לשוב לירושלים. בצהריים ירדו מן ההר, והצום הסתיים בסעודה משותפת, בשירה ובריקודים.

ולכן גם בישראל העלייה המרכזית היא לטיילת ארמון הנציב, ולא לכותל. הטיילת היא המקום הגבוה, ומשם, כמו מההר באתיופיה, משקיפים על ירושלים ועל הר הבית. רבים ממשיכים משם גם לכותל.

תורה של שמונה ספרים

האורית (מהארמית "אורייתא", תורה) היא ספר הקודש של יהודי אתיופיה. היא כוללת שמונה ספרים: חמשת חומשי התורה, ועוד יהושע, שופטים ורות. והיא כתובה בגעז, ולא בעברית.

כדי להבין את המשמעות, צריך לזכור שבמשך מאות שנים חיו יהודי אתיופיה מנותקים משאר העם. לא הגיעו אליהם המשנה, התלמוד והפוסקים, ולכן היהדות שלהם נשענה כמעט כולה על המקרא עצמו. גם החגים נראו אחרת: חנוכה ופורים, שנולדו בתקופות מאוחרות יותר, כמעט לא היו מוכרים להם. השבת, לעומת זאת, נשמרה בקפדנות רבה, והסיגד, שאין לו מקבילה בשום קהילה אחרת, היה לחג שלהם.

וכשהגיעו לארץ, גילו לא פעם שהיהדות שהם שמרו בנאמנות במשך דורות לא מוכרת כאן כ"מספיק יהדות". גם זה חלק מהסיפור.

חשבון נפש של "אנחנו"

ביום כיפור כל אחד עומד מול עצמו. בסיגד הקהילה עומדת יחד, ומודה. ובחדר הטיפול אנחנו מכירים היטב את כוחה של הבושה לבודד: היא לוחשת שרק אנחנו כאלה. חשבון נפש משותף הופך את זה: כולנו טעינו, ואף אחד לא צריך לשאת את זה לבדו. יש בזה ריפוי.

כשהגעגוע מתגשם

במשך דורות היה הסיגד יום של כמיהה לירושלים. ואז הגיעו, וההגעה לא הייתה רק הגשמה. רבים הגיעו דרך סודן, במסע רגלי ארוך, ועל פי ההערכות כארבעת אלפים איש מתו בדרך. ולאורך השנים שמעתי מאנשים מהקהילה את אחת התחושות הכואבות ביותר: באתיופיה נחשבו זרים כי היו יהודים, וכאן הפכו ל"אתיופים" במובן גנאי. הורים שחצו מדבריות כדי להגיע לירושלים גילו שלא סומכים עליהם אפילו לגדל את ילדיהם, ורבים מהילדים נשלחו לפנימיות.

וזה נכון, בדרכים שונות, לכולנו. חלום שמתגשם כמעט אף פעם אינו נראה כמו שדמיינו: לא העלייה, לא החתונה, לא ההורות. היכולת להחזיק יחד הודיה ואכזבה היא סימן של בגרות, לא של כישלון. וכך גם בזוגיות: ברית אינה נכרתת פעם אחת. לפעמים דווקא אחרי משבר, כשכבר אין אשליות, אפשר לבחור זה בזו באמת.

ובחדר הטיפול

אז מה כדאי לנו, כמטפלים, לדעת? כמה דברים, ובעיקר אחד: כל אדם הוא קודם כול הסיפור שלו, ולא "נציג של קהילה". ובכל זאת, כמה הבנות יכולות לעזור לנו לשאול שאלות טובות יותר:

מי היה ה"מטפל" באתיופיה? בכפרים, סכסוכים במשפחה ובין בני זוג לא הגיעו לפסיכולוג. הם הגיעו אל השמגלוץ', זקני העדה המכובדים, שתיווכו, פישרו והחזירו את השלום. הקסים היו הסמכות הרוחנית. הרעיון של לשבת מול אדם זר ולספר לו על הבית יכול להרגיש, למי שגדל בעולם כזה, מוזר ואף מביך.

כשהילדים הופכים למתורגמנים. בארץ, הילדים למדו עברית מהר יותר מהוריהם, והפכו לא פעם לאלה שמתרגמים, ממלאים טפסים ומדברים עם הרשויות. הסמכות ההורית, ויחד איתה גם מעמדם של הזקנים, נשחקה. בתוך משפחות רבות זה פצע שקט, שמשפיע גם על הדור הבא.

הגוף מדבר. כמו בתרבויות רבות, מצוקה נפשית מתבטאת לא פעם דרך הגוף: כאבים, עייפות, "לב כבד". כדאי להקשיב גם לשפה הזו, ולא למהר לתרגם אותה לשפה שלנו.

ומי יושב מולם? יש היום רופאים, עורכי דין, קצינים, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ואף שרה ממוצא אתיופי. ועדיין, כל מינוי כזה הופך לכותרת. וכל עוד זה כותרת, זה סימן שהדרך עוד לא הסתיימה. גם בעולם הטיפול, מטפלים ומטפלות ממוצא אתיופי הם עדיין מעטים. ולכן מי שבא מהקהילה ופונה לטיפול, יפגוש לרוב מטפל שאינו מכיר את עולמו מבפנים. וזו בדיוק הסיבה שהסקרנות שלנו איננה מותרות.

הזמנה

אנחנו חברה רב־תרבותית, וזה אחד הדברים העשירים בה. אבל רב־תרבותיות היא לא רק לחיות זה לצד זה. היא גם לשאול, להתעניין, ולתת מקום. אם הסיגד יהיה מוכר רק לקהילה אחת, יהיה קשה יותר לשמור עליו. אם נכיר אותו ונשאל, הוא יהיה גם שלנו.

ואולי ההזמנה רחבה עוד יותר: לשאול את מי שלידנו, בן הזוג, השכנה, החבר מהעבודה, "מה החג שהכי חשוב לך?". לפעמים שאלה פשוטה כזו מגלה לנו אדם שחשבנו שאנחנו מכירים.

מאמרים חדשים מגיעים קודם לערוץ הוואטסאפ שלי 'מרחק נגיעה'. ההצטרפות דיסקרטית לגמרי ואין אפשרות לראות את שאר השותפים לערוץ. מוזמנים בחום להצטרף אלי בלחיצה על הלינק : https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n