top of page

אנשים מרצים

לפני 6 דקות
זמן קריאה 8 דקות

"אין בעיה, בשמחה"

"מה בא לך לאכול הערב?" "לא משנה, מה שאתה רוצה." "לאן ניסע בחופש?" "איפה שנוח לכולם." "את בסדר עם זה?" "בטח, אין בעיה." אם התשובות האלה מוכרות לכם, מהפה שלכם או מהפה של מישהו קרוב, ייתכן שהמאמר הזה עליכם.


כולנו מכירים אותם, ורבים מאיתנו הם הם. האנשים שתמיד אומרים כן. שנשארים לסדר אחרי האירוע, שמחליפים משמרת עם מי שביקש, שמתנצלים גם כשלא עשו דבר. אלה האנשים שכולם רוצים להיות חברים שלהם, כי איתם תמיד נעים.


בקליניקה אני פוגשת אותם הרבה. לפעמים הריצוי הוא עצמו הסיבה לפנייה לטיפול: "אני לא יודע להגיד לא", "אני אומרת כן גם כשלא בא לי", "אני מרגיש שמנצלים אותי". ולפעמים הוא מתגלה רק מאוחר יותר, מתחת לתלונה אחרת: עייפות שלא עוברת, זוגיות שנשחקה, כעס שפורץ פתאום ממקום לא צפוי. וככל שאנחנו מעמיקים, מתברר שהנחמדות הזו, שכל כך קל לאהוב, גובה מחיר כבד, בעיקר ממי שנושא אותה.


נדיבות או ריצוי?

חשוב לומר כבר בהתחלה: לא כל נתינה היא ריצוי. יש אנשים נדיבים, חמים ורגישים מטבעם, ויש בעולם הרבה טוב בזכותם. ההבדל איננו במעשה, אלא במקום שממנו הוא בא. אותו "כן" בדיוק יכול לצאת מאהבה, ויכול לצאת מפחד.


מבחן פשוט: האם אני יכול לומר "לא", בלי אשמה שמכרסמת בי ובלי פחד מהתגובה? מי שנותן מבחירה, יכול גם לא לתת. מי שמרצה, מרגיש שאין לו באמת ברירה. ה"כן" שלו לא נאמר אחרי שבדק מה הוא רוצה. הוא נאמר לפני.


מאיפה זה מגיע

אף אחד לא נולד מרצה. הריצוי נבנה, בדרך כלל מוקדם מאוד, כפתרון חכם לבעיה אמיתית. וכדאי להכיר כמה מהדרכים שבהן הוא

נבנה:

ריצוי כהישרדות. המטפל בטראומה פיט ווקר הוסיף לשלוש התגובות המוכרות לאיום, להילחם, לברוח או לקפוא, תגובה רביעית: לרצות/לפייס (Fawn). ילד שגדל ליד הורה כועס, בלתי צפוי או מכור, לומד לקרוא פרצופים, לזהות את מצב הרוח בבית עוד לפני שנפתחה הדלת, ולהקדים תרופה למכה. אצל רבים מהמרצים, הנחמדות היא בעצם צורה של פחד.


הילד שדאג להוריו. ילד שגדל עם הורה מדוכא, חולה או שבור, לומד שהמקום שלו במשפחה הוא לדאוג שלאחרים יהיה טוב. הוא לא היה ילד, הוא היה מבוגר קטן. כמבוגר, הוא ממשיך לסרוק את החדר ולשאול: למי כאן רע, ואיך אני מתקן את זה?


אהבה על תנאי. הפסיכואנליטיקאית אליס מילר כתבה על ילדים שהבינו, בלי שמישהו אמר להם במפורש, שאוהבים אותם כשהם "טובים". הם בנו לעצמם פנים מותאמות בדיוק לציפיות, ומבחוץ הם נראים מצוינים. אבל מבפנים, לא פעם, הם כבר לא יודעים מה הם עצמם רוצים.


בית שבו אסור לכעוס. יש משפחות שבהן כעס מסוכן, או פשוט "לא אצלנו". הילד לומד לבלוע. אבל הכעס לא נעלם. הוא מחכה.

משפחה שבה אסור להיות שונה. הפסיכיאטר סלבדור מינוחין, מאבות הטיפול המשפחתי, תיאר משפחות "סבוכה" (enmeshed), שבהן הגבולות בין בני המשפחה מטושטשים, וכולם אמורים לחשוב ולהרגיש אותו דבר. במשפחה כזו, דעה עצמאית נחווית כבגידה. הילד לומד שהאיסור הוא לא רק לכעוס, אלא להיות הוא עצמו.


"לא משנה, מה שאתה רוצה". גם הקושי לקבל החלטות, ממה לאכול בערב ועד לאן לנסוע בחופש, הוא לא פעם צד של הריצוי. כל החלטה שלי עלולה לא להתאים לאחר, אז עדיף שהוא יחליט. ואז, אם משהו משתבש, זו גם לא אשמתי.


פחד מנטישה. אצל מי שגדל עם התקשרות חרדה (Anxious Attachment), הריצוי הוא מעין פוליסת ביטוח: אם אהיה מספיק נחמד, לא יעזבו אותי.


התפקיד במשפחה. אלפרד אדלר טען כבר לפני כמאה שנה שסדר הלידה מעצב את האישיות: הבכור האחראי, הצעיר המפונק, הילד האמצעי שמתווך. מחקרים גדולים מהשנים האחרונות, על עשרות אלפי אנשים, לא מצאו לכך תמיכה של ממש. מה שכן משנה הוא התפקיד שהילד קיבל, או לקח על עצמו: "הילד הקל" במשפחה שבה אח אחר היה חולה או בעייתי, הבת שגדלה לתוך תפקיד של אמא שנייה, הילד שהחליט, אולי בגיל חמש, שהוא לא יהיה עוד נטל.


תרבות, מגדר ואמונה. מחקרים מראים שנשים מתנצלות יותר מגברים, ונוטות להיות מעט "נעימות" יותר במבחני אישיות. כמה מזה מולד וכמה מזה חינוך, קשה לדעת. ובישראל של היום, בנות מחונכות יותר ויותר לעצמאות, לאסרטיביות ולאמונה שהן יכולות לעשות כל מה שבנים עושים. ובכל זאת, בעולם הדתי, שבו החסד והוויתור הם ערכים עליונים, הגבול בין נתינה מתוך ערך לבין ביטול עצמי מיטשטש בקלות.


ויש גם מזג. החוקרים אלכסנדר תומאס וסטלה צ'ס עקבו בניו יורק, משנות החמישים, אחרי תינוקות לאורך שנים, והראו שכבר מהימים הראשונים יש לכל תינוק "סגנון" משלו: יש תינוקות רגועים ויש נסערים, יש שניגשים לכל דבר חדש ויש שנרתעים. המזג הזה, הטמפרמנט, הוא חומר הגלם שאיתו נולדים, והסביבה מעצבת אותו. ילד רגיש מטבעו, שקולט כל שינוי קטן במצב הרוח של אמא, עשוי ללמוד לרצות מהר יותר מאחיו. לא כל רגישות היא פצע, ולא כל נתינה היא סימפטום.


מתי מגלים שאפשר אחרת?

ואולי זו השאלה המעניינת ביותר. כי לומר "לא" זה מפחיד, באמת מפחיד, במיוחד למי שלמד בגיל צעיר שה"לא" מסוכן. אף אחד לא מוותר על הגנה שעבדה כל כך הרבה שנים רק כי מישהו הסביר לו שהיא כבר לא נחוצה.


לרוב, השינוי מתחיל מחוויה, ולא מהבנה. רגע שבו אמרתי "לא", והשמיים לא נפלו. חבר שנשאר. בן זוג שאמר "טוב שאמרת לי". הפסיכואנליטיקאים פרנץ אלכסנדר ותומאס פרנץ' קראו לזה "חוויה רגשית מתקנת": פגישה עם תגובה שונה מזו שהכרנו בילדות. לפעמים היא קורה בחיים, ולפעמים, דווקא בחדר הטיפול. ולפעמים היא מגיעה רק אחרי משבר: שחיקה, מחלה, פיצוץ, שאחריהם כבר אי אפשר להמשיך כמו קודם.


סמרטוט או נבוט

אריה טבעון, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי והוגה שיטת טבעון לנוכחות הורית כ"סמכות השלמה", נהג לומר שהורים רבים נעים בין שני קצוות: "סמרטוט או נבוט". הם מוותרים, ומוותרים, ומוותרים, עד שהם מתפוצצים. ואני פוגשת את אותה תנועה בדיוק אצל ילדים, בני נוער ומבוגרים מרצים, בכל תחומי החיים.


כי הריצוי לא באמת מוחק את הצרכים, הוא רק דוחה אותם. והם מצטברים. מטפל אמריקאי בשם רוברט גלובר תיאר את מה שהוא מכנה "החוזה הסמוי": אני נותן לך, ואתה אמור לנחש מה אני צריך בתמורה. אבל אף אחד לא חתם על החוזה הזה, ואף אחד לא יודע עליו. וכשהתמורה לא מגיעה, מצטברת טינה. יום אחד, על דבר קטן ולא קשור, מגיע הפיצוץ. ומסביב כולם המומים: "מה קרה לו? הוא תמיד היה כל כך נחמד".


ויש מרצים שלא מתפוצצים אף פעם. הם סוחבים את זה כל החיים, בשקט. אצל חלקם הכעס מוצא פתח אחר: בגוף שכואב, בעייפות כרונית, או דווקא ברדיפת צדק נוקשה ובלתי מתפשרת. וזו אחת התובנות המעניינות ביותר בעבודה עם מרצים: לפעמים זה הכעס היחיד שמותר להם. כעס בשם העיקרון, בשם הצדק, בשם מישהו אחר. אבל לא בשם עצמם.


וחשוב לדייק: לא כל מרצה מרצה בכל מקום. רבים מאיתנו מכירים את האדם שבעבודה הוא הנחמד ביותר במשרד, ובבית הוא קצר רוח, מתפרץ, נעלב מכל דבר. זה לא סתירה, זו אותה תנועה בדיוק. הריצוי מופיע איפה שהמחיר של "לא" נראה גבוה מדי: מול הבוס, מול החברים, מול מי שעלול לעזוב. והבית, המקום הבטוח, הוא המקום שבו החשבון נפרע. ומי שמשלם אותו, הם דווקא הקרובים ביותר.

התורה כבר תיארה את זה

מה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש, הוא שהתורה תיארה את המעגל הזה לפני אלפי שנים, בשני פסוקים צמודים בספר ויקרא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יז-יח).


קראו את זה בעיניים של אדם מרצה. יש כאן שלב אחרי שלב: שנאה שנשארת בלבב, כי לא אמרתי. ומול זה, הוראה מפורשת: הוכח תוכיח, תגיד. כי מה שלא נאמר, לא נעלם. הוא הופך ל"לא תיקום ולא תיטור", לנקמה ולטינה, ל"נבוט". והפתרון בסוף אינו "תשתוק ותהיה נחמד", אלא "ואהבת לרעך כמוך". לא במקומך.


וזה מעורר שאלה נוקבת: האם אנשים מרצים אוהבים את עצמם? מניסיוני, לא פעם, בינם לבין הכרית, הם דווקא מתעבים את התכונה הזו בעצמם: "למה שוב הסכמתי?", "למה אין לי עמוד שדרה?". והציווי "כמוך" מזכיר שבלי אהבה עצמית, גם האהבה לאחר נעשית מאולצת. היא כבר לא נתינה, אלא תשלום.


הפרשנים הבינו את זה היטב. הרמב"ם כותב שכאשר אדם חוטא כלפי חברו, "לא ישטמנו וישתוק", אלא "מצווה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך" (הלכות דעות ו, ו). כלומר, לומר "לא", ולומר "זה פגע בי", הוא לא חוסר אהבה. הוא דווקא הדרך לשמור עליה.

המחיר

בזוגיות. מי שחי לצד מרצה לא יודע מתי ה"כן" שלו אמיתי. וכשאין אף פעם "לא", גם ה"כן" מאבד מערכו. בני זוג של מרצים מתארים לא פעם תחושת בדידות מוזרה: "הוא תמיד מסכים, ואני לא באמת יודע מה הוא חושב". ולא פעם, דווקא הם הופכים, בלי להתכוון, ל"רעים" בסיפור, אלה שתמיד דורשים, כשבעצם אף אחד לא אמר להם מה המחיר.


בגוף. מה שלא נאמר במילים נאמר לא פעם בגוף: כאבי ראש, מתח בכתפיים, בעיות עיכול, שחיקה. הגוף אומר את ה"לא" שהפה לא הצליח לומר.


בהורות. הורים מרצים מתקשים להציב גבולות, כי אכזבה של ילד מרגישה להם כמו כישלון אישי. וכך הריצוי עלול לעבור לדור הבא: לילד שלא פגש גבולות, או לילד שלמד מההורה, בלי מילים, איך מבטלים את עצמך.


כשה"כן" עובר למיטה

יש תחום שבו הריצוי נוכח במיוחד, ושכמעט לא מדברים עליו: המיניות. אני פוגשת זאת הרבה, ובמיוחד, אם כי ממש לא רק, אצל זוגות דתיים.


הסיפור מוכר. היא לא רוצה, או לא עכשיו, אבל אומרת כן. כי לא נעים. כי הוא יפגע. כי "זו חובה", כי זו "מצווה", כי "ככה זה בנישואים", כי היא לא רוצה ריב, ולפעמים כי היא פוחדת שיתרחק. ולא פעם זה הוא שמסכים, למרות שאין לו רצון או כוח, כי הוא לא רוצה לאכזב. ונדמה ששילמו את המחיר ונגמר. אבל הגוף זוכר.


כשמין קורה שוב ושוב בלי רצון אמיתי, הגוף לומד להתכווץ. החשק, שגם כך עדין, הולך ונעלם. לפעמים מופיע כאב. לפעמים מתפתחת הימנעות, לא רק ממין, אלא גם מכל מגע שעלול להוביל אליו. ומי שקרא את המאמר שלי על "כשחיבוק מתפרש כהזמנה לסקס" יזהה כאן את אותו מעגל בדיוק. ובצד השני, בן הזוג מרגיש שמשהו חסר, גם אם אינו יודע לומר מה. כי גוף שנמצא שם בלי רצון, מורגש.


והמסורת היהודית, שלעיתים משמשת כהצדקה לריצוי הזה, אומרת דווקא את ההפך. בתלמוד נאמר במפורש: "אסור לו לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצווה" (עירובין ק, ע"ב). כלומר, גם מצווה שאינה נעשית מתוך רצון ושמחה של שני בני הזוג, איננה מצווה כפי שהיא אמורה להיות.


אבל חשוב לי לומר ביושר גם את הצד השני: יש מחיר ל"לא". "לא" עלול לפגוע, לעורר כעס, ליצור ריחוק. אנשים מרצים יודעים את זה היטב, ולכן הם לא אומרים אותו. אין טעם להעמיד פנים שה"לא" חינמי. אבל כדאי לשים לצידו גם את המחיר של ה"כן" שאינו רצוי, ששקט יותר, אבל לרוב כבד הרבה יותר. ולפעמים אפשר למצוא דרך שלישית: "לא" לדבר אחד, ו"כן" לדבר אחר. "לא עכשיו, אבל אני רוצה להיות קרובה אליך." "לא מין, אבל כן חיבוק." זה "לא" ששומר על הקשר.


אז מה עושים?

הריצוי לא נעלם בהחלטה אחת, וגם לא צריך שייעלם לגמרי. המטרה אינה להפוך לאדם שאומר "לא" לכולם, אלא לאדם שה"כן" שלו בא מבחירה. וזה מתחיל בצעדים קטנים:


לעצור לפני ה"כן". משפט כמו "אבדוק ואחזור אליך" קונה זמן לשאול: האם אני רוצה?


להקשיב לגוף. ברגע ההסכמה, מה קורה בבטן, בכתפיים, בנשימה? הגוף יודע לפעמים לפני הראש.


לתרגל "לא" קטן. במקומות בטוחים, בדברים פשוטים. לא להתנצל בלי סיבה. להגיד "אני מעדיף אחרת".


להחליף לפעמים "סליחה" ב"תודה". "סליחה" היא מילה מנומסת, ואין סיבה לוותר עליה. אבל כשהיא הופכת להתנצלות על עצם הנוכחות, כדאי לשים לב. במקום "סליחה שאיחרתי", אפשר לומר "תודה שחיכית לי". במקום "סליחה שאני מפריעה", פשוט "יש לי שאלה". במקום "ממש סליחה, אני יודעת שזה מעצבן, אבל אני צריכה עוד יומיים", אפשר לכתוב "אני צריכה עוד יומיים, ואשלח עד יום חמישי". במקום "סליחה, אבל אולי...", לומר "אני רואה את זה אחרת". ובמקום הסבר ארוך למה לא, מספיק "לא אוכל הפעם". זה לא פחות מנומס. זה רק פחות מתנצל על עצם הקיום.


לשאת את האכזבה של האחר. וזה אולי הקשה מכולם: לראות מישהו מאוכזב, ולא למהר לתקן. אכזבה של אחר היא לא אסון. היא חלק מקשר אמיתי.


ולפעמים, לפנות לעזרה. כשהריצוי עמוק, כשהוא מכתיב את הזוגיות, את המיניות או את העבודה, טיפול יכול לעזור להבין מאיפה הוא בא, ולמצוא בהדרגה את הקול שנבלע.


ואם קרה פיצוץ, ה"נבוט", גם זה לא בהכרח כישלון. לפעמים הוא הסימן הראשון לכך שה"אני" מבקש מקום, רק עדיין לא מצא את המילים.


"אם אין אני לי, מי לי?"

הלל הזקן אמר: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?" (אבות א, יד). הוא לא ביקש לבחור בין שני החלקים. הוא ביקש להחזיק את שניהם. מי שרק לעצמו, נשאר לבד. ומי שאין לו "אני", נשאר ריק, גם כשהוא מוקף אנשים שאוהבים אותו.


ואולי לשם מכוונת כל עבודה עם ריצוי: לא להפסיק לתת, אלא לתת גם לעצמך מקום בתוך הנתינה. ולגלות שה"לא" שכל כך פחדנו ממנו, הוא לפעמים דווקא מה שמאפשר "כן" אמיתי.




למי שרוצה להעמיק

אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (The Drama of the Gifted Child), שיצא לאור בשנת 1979. על ילדים שלמדו לחיות לפי צורכי ההורים.

פיט ווקר, "טראומה מורכבת: מהישרדות לשגשוג" (Complex PTSD: From Surviving to Thriving), שיצא לאור בשנת 2013. על תגובת הריצוי כתגובת הישרדות.

רוברט גלובר, "לא עוד הבחור הנחמד" (No More Mr. Nice Guy), שיצא לאור בשנת 2003. על "החוזה הסמוי" אצל גברים מרצים.

אלכסנדר תומאס וסטלה צ'ס, "מזג והתפתחות" (Temperament and Development), שיצא לאור בשנת 1977. על המזג המולד ועל המפגש שלו עם הסביבה.

הרייט בריקר, "מחלת הריצוי" (The Disease to Please), שיצא לאור בשנת 2001. ספר עזרה עצמית מעשי על דפוסי ריצוי.

ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים י"ז-י"ח. "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך".

מסכת אבות, פרק א', משנה י"ד. "אם אין אני לי, מי לי?".



מאמרים חדשים מגיעים קודם לערוץ הוואטסאפ 'מרחק נגיעה'. ההצטרפות דיסקרטית לגמרי: https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n

 
 
 

תגובות


bottom of page