זמן חירותה
פרור ועוד פרור. העיניים מתמקדות, האישונים מצטמצמים. צר עולמה כעולם נמלה, והיא עסוקה במעשיה ובמחשבותיה בעולם מצומצם עד דק, ושום דבר לא יכול להסיח דעתה ממצוות איסוף החמץ לקראת החג. כך יהיה עד לילו של החג, והיא יודעת שהצמצום נחוץ לה על מנת לעבור במעברו הצר של הזמן לימים קדומים בהם אבות אבותיה יצאו מהמקום הצר, מהמיצר הלוחץ והמלחיץ הנקרא מצרים – אל עבר ימים של חופש, ימים של סיום תקופת העבדות, אל עבר הלא נודע, המעבר מימים צרים לרחבים.
כתינוק היוצא במעבר הצר מרחם אמו המוגן והעטוף אל עבר חרותו ועצמאותו כישות עצמאית, כך היא מרגישה כרגע, לחוצה, חנוקה, עמוסה ומעט מתוחה – או טו טו יתחיל המסע... אין ברירה... אין ברירה... כי הדרך אל החופש והחירות, מהצר אל הרחב, מהצמצום אל המרחב – היא כבר יודעת - מחייבת עבודה קשה...
לא פעם ולא פעמיים במהלך השנה קורה שהיא חשה עצבות, ריקנות או בדידות. הרגש הזה גורם לגופה ונפשה להתכווץ למעין מיכל צר של חוסר אונים והעדר תקווה. היא תבוא להתייעץ, היא תתפלל בקפידה ובכוונה רבה, היא תתכנס בתוך עצמה, עד שלבסוף תמצא התשובה – מה נדרש ממנה לעשות על מנת לצאת לדרך חדשה, למצוא תקווה, להתחיל מהתחלה... ובהתחלה, כן, השרירים תפוסים, הגב כואב, והקירות צרים עליה מכל עבר. אולם לאט לאט, היא יודעת ומרגישה שתהליך השינוי שהיא עושה בחייה מרחיב את האופקים – וכמו עולם שהולך ונפתח בפניה היא מתחילה לחוש את ריחות החופש והמרחב, לבלוב האילנות, ניחוחו של האביב. תובנות חדשות, תחושה של גאולה, שחרור, המרווח והמרחב.... מרחב-יה קורא לה להמשיך לצעוד בדרך.. היא לא טועה, קול פנימי קורא לה מבפנים – המשיכי ללכת – מצרים מאחוריך – ומרחבי-יה לפניך... "הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" היא שומעת שוב בתוכה את הפסוק המזכיר לה את תהליך הלידה הקשה, אך הבלתי נמנע.
היא מדמיינת את המשכן, לו היה, אליו היתה ודאי הולכת כעת, טהורה וברה, להתקרב ולקרב, להקריב מעט מעצמה על מנת לזכות לשהות בשכנותו.. אך המשכן כבר מזמן אבד ונחרב, והמרחבים הגדולים שמסביבה מזכירים לה שבהעדרו של בית אחד - רם ונשגב - העולם כולו הפך למשכן-יה. היא נזכרת כעת בפסוק "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" וכפירוש חז"ל: הלא המשכן הוא כעת ממש בתוכה! היא לא לבד ולכן המרחבים אינם מאיימים על נפשה. היא מדמיינת את מלוא הארץ כבודו ומלכותו, ונוכחותו מאפשרת לה לצעוד בשבילי החיים, בוחרת את בחירותיה, חייה את חייה, מתפללת את תפילותיה, אך הכיווץ נעלם ואיננו. לבה רחב ופתוח להכיל שכינתו של האל בתוכה, ודרכה ברורה.
יציאת מצרים הפרטית שלה, זמן גאולתה, ראש חודש החודשים הוא לה ובשבילה. היא פתאום מבינה את מהות המילה החוזרת על עצמה: החודש הזה לכם ראש חודשים... מדי מולד הירח פעם בשנה ניתנת לה ולעמה הזדמנות חדשה להתחיל הכל מהתחלה. הראשון בחודשים, ניסן-נס-הניסים, ניסן-ניתן לה במתנה....
הפרור החדש שמצאה כבר לא מזכיר לה את זמן עבדותה, והמקומות הצרים והמכווצים בהם שרתה נפשה השנה אינם אלה סודות ורזים גנוזים ויקרים; זוהי המתנה האישית שהיא קיבלה, את חג חירותה, הידיעה המחלחלת עמוק יותר ויותר לנשמתה כי יום הקמת המשכן קרב ובא, ותחושת צילו של הא-ל כל העת לימינה ומשכנו בה.
חג חירות שמח!
