והיו בעיניו כימים אחדים
הקשיבו למדרש יפהפה;
שאלו חכמים - איזה פסוק בתורה כולה הוא החשוב ביותר?
אמר אחד הרבנים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י'ט י'ח). לדעתו, ברור שמטרת התורה כולה לשפר מערכות יחסים בין אישיות.
רב אחר הציע את "ואהבת את ה' אלוקיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו' ה'). מבחינתו הדגש נח על הקשר בין האדם לאלוקיו.
אך הרב האחרון המצוטט התייחס לקורבן התמיד; "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (במדבר כ'ח ד')
תהו המפרשים מה הטעם לבחירה בפסוק זה? דעתם לא באה להמעיט בחשיבות הצורך לאהוב את אלוקים או את בני האדם, אולם הם העמיקו ודרשו כי ערכים אלו אינם מתקיימים אם אנו לא מגיעים להכרה בצורך להקריב מעצמנו למען הדברים החשובים בחיינו על בסיס יומיומי.
זוגיות בין בעל ואשה אינה דומה לשום מערכת יחסים אחרת בחיינו. כל אחד מהשניים מביא עמו לקשר החדש מערכת מושגים, ציפיות, רגשות, פחדים, מחשבות, דעות וערכים משלו, כאשר החיים בבית משותף וצרכי היומיום מציפים את כל אלו על פני השטח. גם אם זכינו ובאנו משורש נשמה אחד ואנו מתייחסים לנישואין בקדושה הראויה לה עדיין מוטלת לפנינו מלאכה שלמה, יומיומית, הדורשת מאיתנו התחשבות, הקשבה, ויתורים ושיתופי פעולה .
שיתוף פעולה בין בני הזוג כמוהו כפעולת השכינה: זהו ביטוי האהבה במלוא הדרה באופן בו בני הזוג הופכים למעין גוף אחד הפועל בסינכרון מלא לשם הגשמות מטרותיהם המשותפות (חינוך הילדים, טיפוח הבית, עלייה ברוחניות ובגשמיות ועוד) בדרך היפה ביותר. זוהי עבודת הקודש המפארת את הבית היהודי על ידי עבודה יומיומית מתמדת וקיום הלכות הנישואין, הכתובות ושאינן כתובות.
אולם כאשר בני הזוג חלוקים בדעותיהם לגבי נושאים שונים והם מתקשים לנהל דיאלוג פתוח על מנת להגיע להבנות והסכמות ביניהם, מתבצר כל צד בעמדותיו ומגלה חוסר רצון לוותר למען זולתו. מכאן קצרה הדרך להעלמות השכינה ועמה נעלמים גם שיתופי הפעולה הנדרשים בין בני הזוג.
אמרנו ויתור? כיצד מתיישב הויתור עם עולם הערכים המודרני שמעודד ערכים של מימוש עצמי, טיפוח קריירה והגשמה עצמית? ואם לא הגשמה עצמית, עולם שמכריח לעיתים את שני בני הזוג לעמול במשרה אחת או שתיים על מנת לשאת בנטל החיים שנהיו יקרים להחריד? לוותר על מה? לוותר למי? ובעבור מה?
יעקב אבינו הוא סמל לוויתור והקרבה בשם אהבתו לרחל. מה היינו חושבים בימינו אנו על גבר שמוכן לעבוד את חמיו לעתיד 7 שנים ועוד 7 על מנת לזכות באהבת חייו? התשובה שרלוונטית גם היום נמצאת במשפט היפהפה "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". ויתור אינו נחווה כוויתור אם יש לנו מטרה בעלת משמעות עמוקה ונשגבת לחיות עבורה. שבע שנים נתפסות כימים אחדים, כי יש למה לחכות. הויתור שווה! ההמתנה הארוכה לא נתפסת כקושי כיוון שהציפייה להגשמת האהבה ולאיחוד הלבבות נתפסת כמטרה ראויה השווה את הסבלנות וההבלגה על כל הקשיים שהערים לבן בדרכו של יעקב.
רחל אחרת, שנים רבות רבות לאחר מכן, היתה מוכנה לחכות 12 שנים ולאחר מכן עוד 12 שנים על מנת שרבי עקיבא, בעלה, ימשיך בלימודיו ויהפוך להיות גדול בתורה, זאת תוך ויתור מצידה על ירושת אביה, על מעמד ויוקרה , וכן על חיי זוגיות במחיצת בעלה. האם היה זה ויתור שווא או שמא ביטוי לאהבה גדולה המאפשרת שיתוף פעולה למען מטרות נעלות?
אז כן, חיי הזוגיות וההורות מחייבים אותנו לשיתופי פעולה, הדורשים לעיתים קרובות ויתורים על רצונות, צרכים ועמדות בטווח הקצר למען הגשמת מטרות בטווח הארוך. כשזוג מתחתן ומוליד ילדים, הוא לא תמיד מודע ולוקח בחשבון שיהיה עליו לעשות ויתורים מעין אלו. פעמים רבות פנטזיית האושר והאידיליה המשפחתית שמלווים את תחילת הקשר מאפילים על ההתבוננות המציאותית בצרכי החיים, ו"ההפתעה" שחיי הזוגיות וההורות אינם תמיד ורודים ומתקתקים לוקחת אותנו לעיתים למחוזות של כאב, פחד, כעס ואכזבה מבני הזוג ומעצמנו, ובמקום להעצים את הקשר בעזרת שיתוף פעולה אנו מתרחקים ומתכנסים בתוך עצמנו, ועלולים לחוות בדידות וניכור.
לא רק זאת, פעמים רבות אנשים מצפים בעמקי נשמתם כי חווית הנישואין תתקן ותרפא עוולות עבר שסבלנו, ותביא לנו מזור ומרפא לכאבים שונים: יותר תשומת לב אישית, דאגה, התחשבות, נשיאה משותפת בעול החיים , הערכה לרגשותינו, דעותינו ומחשבותינו ועוד. לא רק זאת, אלא הציפייה היא שבן הזוג "ינחש" מה כואב לי, והיכן בדיוק אני רוצה שהוא יגע במקל הקסמים שלו וירפא את הכאב. אך כשדבר זה לא מתרחש, מתחילים הקונפליקטים והחיכוכים, ותחושת הבדידות מתעצמת.אז איך עושים זאת? כיצד יוצאים מהשבלול אליו נכנסנו ומתחילים לשתף פעולה?
הכרות: בדקו עם עצמכם ביושר ובכנות, ללא שיפוטיות וביקורתיות, עד כמה אתם מכירים לעומק את בן זוגכם; מהם ציפיותיו וצרכיו מקשר זוגי, מהם רגישויותיו או פחדיו, מהם ערכיו, עד כמה הוא פתוח ומשתף בעולמו, מאיזה "בית מדרש" או "שבט" הוא/היא מגיע/ה, על מאפייניו ואיכויותיו. יעקב אבינו ברך ואפיין כל שבט ושבט בפני עצמו, ולא בכדי. הבנה מעמיקה כזו תורמת להבין מדוע בן הזוג מגיב כפי שהוא מגיב למילים מסויימות או סיטואציות שונות, ומלמדת אותנו כיצד לגשת אליו אחרת לשם פתרון בעיות.
נתינה: בואו על מנת לתת, ולא על מנת לקחת. "כבש אחד בבוקר וכבש אחד בשעות בין הערבים", זכרו כי עבודת הנישואין איננה נגמרת, וכבעבודת בית המקדש עלינו קודם כל להקריב מעצמנו, להעניק, לבדוק למה אנו מתחייבים ומחוייבים לפני שנצפה לכך מזולתנו. חשבו על הקשר המעניין בין המילים הקרבה וקרבה...
שונות: עלינו להכיר בשונות בינינו. העובדה שבן זוגנו חושב אחרת מאיתנו פעמים רבות נועלת ומפחידה אותנו, כי איננו יודעים כיצד להתמודד עם השונות (מה עוד שחלק מהפנטזיה הזוגית היא שנהפוך להיות כאיש אחד, החושב, מרגיש ומתמודד עם החיים באותה דרך). אך השונות אינה בהכרח דבר רע, ולהפך – לעיתים בן הזוג יכול ללמד אותנו כיצד אפשר להתבונן אחרת על אותה מציאות, להגיב אליה אחרת, ולפתור את הבעיות בדרכים שאולי לא חשבנו עליהם בעצמנו. שונות בקלות יכולה גם להיות דבר מפרה ומעניק חיות לקשר שנוצר. לדוגמא אשה פעלתנית ומלאת שמחת חיים הנישאת לגבר מופנם וביישן יותר ממנה, יכולה לקרב את בעלה אל מעגל העשייה ולסייע לבנות לשניהם מקום בקהילה בה הם חיים.
תקשורת פתוחה: כאשר השונות אינה מדוברת או אינה מפורשת נכון, והופכת למחלוקות ואי-הסכמות, אנו נדרשים לבינה יתרה על מנת לנהל אי הסכמות אלו כך שיהפכו לבסיס מוצק ואיתן של הקשר הזוגי, במקום שיערערו אותו ויגרמו לעוגמת נפש ודאבה אצל בני הזוג. עלינו ללמוד לדבר באופן פתוח, ברור ומכבד על רצונותינו, צרכינו ורגשותינו.
הקשבה: לימדו להקשיב, מבלי להתפרץ ולכעוס. לכולנו יש חסמי הקשבה: אנו מתכננים את תשובתנו עוד לפני שהזולת סיים לדבר, דעתנו מוסחת לדברים אחרים, אנחנו מסננים מסרים לא נעימים או כאלו שנשמעים לנו לא רלבנטים, מפרשים דברים מבלי שביררנו למה התכוון הדובר, או רוצים לדבר על עצמנו באותו הקשר (דוגמא נפלאה לכך היא הורה שמספר על ילדו ומצפה להקשבה ותשומת לב ומייד כל חבריו קופצים לדבר על ילדיהם באותו הקשר....). הקשבה שנדרשת מאיתנו על מנת להגיע בסופו של דבר לשיתוף פעולה היא הקשבה אמפטית, הקשבה מלאה למסר הגלוי ולמסר הסמוי, למילולי וללא מילולי, תוך שאילת שאלות מבהירות ושיקוף הדברים שנאמרו העוזר לבחון האם הבנתי נכון את דברי הזולת. ועוד דבר חשוב בעניין זה: עצם ההקשבה מעניקה תחושה של כבוד והרגשה טובה לדובר. רק לאחר שבן זוגנו סיים לדבר יגיע תורנו וכעת נגיד את דברנו – ובן הזוג יהפוך להיות מקשיב אמפטי וישקף לנו בסוף דברינו את מה שהוא הבין, על מנת שנוכל להתקדם בתהליך ההדברות.
אבחנה בין עמדות לבין צרכים: לאחר שהקשבנו זה לזו, נוכל להבחין בין העמדות הגלויות ("אני רוצה שתחזור בשעה שש הביתה") לבין הצרכים המובעים מתחת לעמדה זו ("אני מרגישה לבד, אני זקוקה לך בבית לצורך חינוך הילדים, אני רוצה להרגיש שיש לי שותף וחבר לחיים"). כאשר מציבים עמדה מול עמדה – לרוב אנו נתקלים בהתנגדות ונקלעים למבוי סתום. כשמקשיבים לעומקם של הצרכים – ניתן להבין טוב יותר את הצד השני, לגלות אמפטיה ולהתקדם הלאה למציאת פתרונות.
מיפוי הבעיות, והצפת כל הפתרונות האפשריים. בשלב זה סביר להניח שנגלה כי מה שחשבנו עליו קודם כויתור מכעיס שבן הזוג דורש מאיתנו, הוא לא יותר מאבן פינה בבניין השותפות הזוגית שעושה טוב לבן הזוג ולנו. החלפת המילה "ויתור" בביטוי "הושטת יד", או "קידום אינטרסים משותפים" או "העמקת האהבה והאינטימיות בינינו", תורמת לכך כי מה שקודם היה מחלוקת ומקור לכעסים חוזרים ונשנים, הופך כעת למקור להרגשה טובה של התחשבות וקרבה הדדיים.
סבלנות והתמדה: מה שאנו מבקשים כה יפה מילדינו: סבלנות, דחיית סיפוקים, אורך רוח, אנו צריכים לבקש גם מעצמנו... תהליך של שינוי אינו מתחולל ביום אחד, ואם נאיץ בבן זוגנו ונמדוד בסנטימטר מדי יום האם וכמה השתנה – סביר להניח כי נשיג תוצאות הפוכות...
בניית משכן לשכינה: השכינה הקדושה אינה יכולה לשכון בין בני הזוג אם הם אינם אוחזים ידיים ומכינים לה מיכל גדול אליו תוכל להכנס ביניהם. ברגע שאנו עוזבים ידיים, איש איש לדרכו, פחדיו, תחושותיו והתמודדויותיו, איננו בונים יותר את משכן השכינה בינינו ואנו נותרים ביחד, אך לבד. אל תעזבו ידיים, גם בימים קשים. נאמר: "זכר ונקבה ברא אותם... ויקרא את שמם אדם". כל אחד בנוי מרכיבים אחרים אך בסופו של יום כולנו בני אדם. למדו את השוני, למדו להקשיב, מפו את הבעיות ואת הפתרונות האפשריים, ולימדו היכן ויתור אחד קטן הופך לשיתוף פעולה גדול וחשוב.
