הפרעה הפרטי שלי
בתפילות והברכות השונות שאנו מצווים בהם אנו מזכירים לעצמנו יום יום את אחד האירועים המשמעותיים בהיווצרותו של העם היהודי – יציאת מצרים, השחרור מעבדות ותחילת הגאולה.
אך מעבר למחויבותנו הכללית לזכור את גדולתו ועוצם ידו של הקב"ה שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, מחויב כל אחד מאתנו להתבונן יום יום על עצמו, ולבדוק האם אכן הוא "בן חורין", או שמא יש דפוסים, הרגלים, פחדים או תכונות אליהן הוא משועבד, אפילו בלי להיות מודע לכך. "העבדות" אינה גלויה לעין ולא נתפסת שכזו, עד שקורה משהו שמטלטל את חיינו.
ר' יהודה הלוי שהיה רופא דגול ומגדולי משוררי ספרד במאה ה- 12 כתב:
עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל‑אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / 'חֶלְקִי ה'!' אָמְרָה נַפְשִׁי.
"ביטול זמן" על כן, אינו מתייחס רק לזמן בו איננו עוסקים בלימוד התורה הקדושה, אלא גם הזמן בו אנו מתבוססים בדפוסי חיים מגבילים ומשעבדים, במחשבות מקטינות, בהאשמת הזולת במצוקותינו, בהתבוננות כואבת על העבר במקום בחינת ההווה, הזמן בו אנו יכולים לשחרר עצמנו מכבלים פנימיים ולהיות בעתיד לבוא בני חורין.
כשאנו משתעבדים ל"פרעה" הפרטי שלנו, אנו מתרחקים מהנשמה שלנו, מצרכיה הרוחניים, טובתה, שוכחים אותה או מתעלמים מקיומה, ובעצם בלי להרגיש מתקרבים אט אט למ"ט שערי טומאה אישית, פרטית שמערימה קשיים על חיינו, ולעיתים אף פוגעים בבריאות הגוף והנפש שלנו.
אז מי הם אותם "בוסים" נעלמים?
יש אנשים ש"בוס ההצלחה" מנהל אותם. אותו בוס הינו קשוח ותובעני, ומכתיב להם סדר יום עמוס ונוקשה, עמידה במטלות שלקחו על עצמם לא במאה אחוז, אלא לפחות במאתיים, אלא אם יוכיחו לו יום אחרי יום כי הם מצליחים. מצליחים בעבודה, מצליחים בניהול הבית, מצליחים להרוויח יותר כסף, מצליחים בזוגיות ובהורות. אותו בוס אינו מרפה ולעולם אינו שבע. הצלחתם להרוויח 500 ₪ ? בשבוע הבא הוא כבר יצפה מכם להרוויח 1000 ₪ , ובחודש הבא 5,000 וכך הלאה.... אנשים שמבלי משים מתמכרים ומשתעבדים לבוס זה, עשויים לקבל הרבה מחמאות מסביבתם בשל הצלחתם, אולם בתוך תוכם מתחילה לעיתים לחלחל תחושת השחיקה, וההבנה כי התובענות של בוס זה מעייפת ולא מביאה לחיי אושר ושלווה, אלא בדיוק להפך. המחירים הרגשיים, הנפשיים וגם המשפחתיים עלולים להיות קשים, כי בסופו של דבר מרוב עשייה, לא נשאר מקום ומרחב לחיי רוח ונשמה, שלווה אישית ותחושת מרגוע.
אנשים אחרים מכורים ל"בוס הרצייה", בוס שמטרתו העיקרית לגרום לאדם לעסוק בעיקר בריצוי האחר, על מנת לחוש נאהב ומוערך. הם יוותרו על רצונותיהם, צרכיהם, עמדותיהם, יעשו מעל ומעבר לכוחותיהם, העיקר לחוש נאהבים. אלא – פלא פלאים – גם בוס זה לא יודע שובע. כמה שלא ישתדל, אדם זה לעולם לא ירגיש באמת אהוב ומוערך. הוא תמיד יחוש שעליו להשתדל לרצות יותר ולוותר יותר מעצמו על מנת להשביע את רצונו של הבוס גם בתמורה למחירים אישיים כואבים. כשפרעה הלך והקשיח ליבו מול עבדיו, הוא נתן להם בתחילה את החומר לבניית הלבנים, אולם לאחר מכן דרש מהם להתחיל לאסוף את החומר הדרוש לבד, עד שלבסוף העז אף לבקש מהם להשתמש בתינוקות לטובת בניית הפירמידות. וכשהבוס דורש, עבדיו חסרי האונים בלית ברירה מבצעים, כי אין בכוחם העוז ותעצומות הנפש להתנגד לדרישותיו המופרזות.
יש אנשים שמנהל אותם "בוס המושלמות". בוס זה דורש פרפקציוניזם מופרז ומוקצן בכל דבר שהם עושים. כל כשלון וכל טעות נתפסים כהרי גורל וכסיבה לדכדוך וייאוש. זהו בוס ביקורתי מאד, שיפוטי, וחמור סבר. הסקאלה לפיה הוא שופט את עבדיו נעה בקיצוניות בין 0-100, הכל או לא כלום, שחור או לבן, טוב או רע. חלק מעובדיו של בוס זה לא יצאו מהבית אם הם לא שבעי רצון ב- 100% ממראם, יתבעו מעצמם, מעובדיהם, ילדיהם או בני זוגם ביצועים מושלמים, לעיתים מעל ומעבר לנדרש, שלא לצורך, העיקר שירגישו כי הבוס שבע רצון. אולם..... נכון..... גם בוס זה לא יודע שובע. הוא לא יודע לסלוח ולא יודע למחול, והתובענות הרבה שלו יום יום שעה שעה, גורמת לאנשים אלו פעמים רבות, גם כשהם מגיעים להשגים גבוהים ויפים, תחושת חוסר סיפוק וחוסר אושר מתמיד. הם יסתכלו לרוב על חצי הכוס הריקה – מה לא הספקתי, מה לא עשיתי מספיק טוב, איפה יכולתי להשתדל יותר... אותה רוח ביקורתית ושיפוטית של הבוס מחלחלת אל נשמתם ומסוגלת לגרום לה סבל רב.
ויש גם בוסים נוספים... איש איש ומנהליו....איש איש והפרעה שלו, כאילו עוד לא יצא באמת ממצרים.
כשאנו מבינים יום אחד שאיננו באמת בני חורין, אלא עושים דברים שמרחיקים את הנשמה מהגוף, ואת עצמנו מאלוקינו, עלינו להתחיל ביציאת מצרים הפרטית שלנו; אותה יציאה מהמיצרים הלוחצים והצפופים שהכנסנו עצמנו לתוכם – אל עבר החופש והגאולה הפרטית שלנו.
ראשית, עלינו להכיר את הבוס הפרטי שלנו. מיהו? מה הוא מייצג? מהן תכונותיו, מילותיו ומשפטיו? באילו עונשים הוא מאיים עלינו?
תכונותיהם של בוסים אלו דומות: הם קיצוניים, קוטביים, משתמשים במילים מכלילות ("כולם", "אף פעם", "תמיד" וכו') מאיימים בתוצאות חריפות ("לא יהיו לך חברים, תהיי בודדה, לא יעריכו אותך, אף אחד לא יאהב אותך, לא יהיה לך כסף ותזרק לרחוב ולאף אחד לא יהיה איכפת ועוד). לא רק זאת, אלא שבוסים אלו מגיעים לרוב "לביקור" בדיוק כשאנו לא במיטבנו, עייפים, חלשים או מדוכדכים, ואז עוצמת קולם נשמעת חזק הרבה יותר מהמצופה.
פעמים רבות נזהה משפטים אלו כמשפטים ששמענו מעבר מאנשים קרובים לנו, ושאט אט הפנמנו קולות אלו לתוכנו.
פעמים אימצנו מתישהו במהלך חיינו דמויות חיקוי, אשר הפכו להיות מעין "בוסים" שמכתיבים סגנון חיים והתנהלות מסויימת.
פעמים אחרות אותם בוסים פועלים בשמם של פחדים וחששות לא מודעים ולא רציונליים, אך במקום להביא לתוצאה הרצויה (לחיות חיים של בטחון, שלווה, אהבה, קבלה) אנו מקבלים פעם אחר פעם בדיוק את התוצאה ההפוכה; חיי שיעבוד, אומללות, סבל ובדידות. לדוגמא, כשאדם מחפש אהבת אמת, הדדיות בקשר וזוגיות מאוזנת אך עסוק בפועל בלרצות את האחר ושוכח את עצמו, סביר להניח כי ימצא עצמו במערכות יחסים בהם אנשים סביבו יהנו עד בלי די מהנתינה שלו/ה, מכך שהוא מאפשר להם לעשות כרצונם ואולי אף תומך ומעודד אותם, אך הוא עצמו ישאר עם מיכל מרוקן, מאוכזב ומתוסכל. בקבלו על עצמו את תפקיד "המאפשר", הוא הפך ל- FOLLOER, מובל ולא מנהיג, מובן מאליו, איש נפלא ומקסים אך מובן מאליו ולא בהכרח מוערך.
אם נתחיל להכיר את אותם בוסים שמנהלים אותנו, נוכל לראות כי הבטחותיהם הבטחות שווא הם, והדרך שבה הם מובילים אותנו מרחיקה אותנו הרחק מעצמנו ומהגשמת מטרותינו.
שנית, עלינו לרצות ולבקש להפרד ממנו. שינוי הרגלים, דפוסי חשיבה והתנהגות וכיו"ב אינו קל, אולם ללא כוונה ברורה ומוצהרת, בוסים אלו ימשיכו תמיד לנהלנו. הבוס ינסה לשכנע אותנו שהוא עושה את הדברים לטובתנו ("תראה איזה יופי – כשאתה מצליח - כמה כסף אתה מקבל, כשאתה נחמד לאחרים- אין להם תלונות אליך והם אוהבים אותך") אולם הוא לעולם לא יראה לנו את המחירים שאנו משלמים על התובענות שלו, את השחיקה והעייפות והתחושה של מרדף בלתי פוסק אחר הבלתי מושג.
שלישית, עלינו להתכוון בתפילות ובברכות גם בכוונה אישית ופרטית; כשאנו מברכים על יציאתנו ממצרים מבית עבדים. אנו מצווים לראות עצמנו בני חורין גם ברמה הלאומית, אך גם ברמה הפרטית. עלינו לזכור כי ניתן לשעבד את הגוף אך לא ניתן לשעבד את הנשמה. ואם לא נקשיב לה, נפנה לה זמן ומקום בסדר יומנו העמוס במטלות, לא נהיה באמת בני חורין; הגוף צריך להיות משרת הנשמה, ולא להפך, ככתוב "הנשמה לך והגוף פעלך". (מתוך פיוטי הסליחות) כאשר אנו הופכים את סדר הדברים אנו הופכים במהרה משועבדים למנהגים הרגלים ודפוסים הרסניים. הנשמה שלנו יודעת היטב מתי ולמי השתעבדנו, והיא תנסה בכל דרך אפשרית לאותת לנו דרך יסורי הנפש שאנו לא נמצאים במסלול הנכון בחיינו. כשיכלו כוחותיה, כי אנו לא מקשיבים לה, היא תאותת לגוף להתחיל לומר את דברו במחלות, כאבים, ודרכים אחרות אשר יאיצו בנו להגיע לרופא ולבדוק מה לא בסדר באורח חיינו.
רביעית, נבקש ונתפלל למידות ואיזונים אחרים. בדיוק כפי שאנו מצווים לקיים את המצוות כהלכתן – לא יותר ולא פחות - כל תכונה בנו יכולה להיות טובה ומבורכת, אם אנו שולטים בה שתהיה במידה הראויה, לא יותר ולא פחות. כל תכונה שנגזים ונקצין – כי השתעבדנו לבוס מסויים, עלולה לפגוע בנשמה שלנו, בחירותה וביכולתה למצות את עצמה לא רק בגשמיות – אלא גם ברוחניות. רצון להצליח? מבורך – אך במידה הנכונה. רצון לעשות את הדברים ברמה איכותית וגבוהה? מבורך – אך בלי להקצין ולהגזים, בדיוק במידה הנכונה. משאלה להשביע את רצון האחר? מבורך לראות גם את צרכיו של הזולת – אך לא במחיר ביטול העצמי וחיפוש בלתי נלאה אחר חיזוקים ואהבה. ואהבת לרעך כמוך – זו התורה כולה על רגל אחת – אנו מצווים לאהוב ולכבד את הזולת, אך קודם לכן עלינו לאהוב ולכבד את עצמנו ונשמתנו.
ר' יהודה אלחריזי, שחי שניים-שלושה דורות אחרי ר' יהודה הלוי, כתב המשך ועיבוד מעניין לשיר "עבדי זמן":
עֵת כּל אֱנוֹשׁ יָשִׂים בְּתֵבֵל חִשְׁקוֹ / אָשִׂים בּאֵל חִשְׁקִי וַאֲשׁוֹרֵר חֻקוֹ
וּבְעֵת בְּנֵי אִישׁ ינהֲלוּ נַחֲלַת יְקָר / נָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ
עיבודו של אלחריזי יוצר הכרזה שהיא מעין מגילת חירות - 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' (אבות ו, ב). ותוספת שלי: התורה היא תורת חיים. ספר הדרכה קדוש לחיים של גאולה וחירות פרטית ולאומית.
שנזכה כולנו לחג שמח, חג של חרות הנשמה ושחרורה משעבוד לגאולה.
