בזכות השעמום

תודה. תודה רבה לניוטון שהיה משועמם וישב לו סתם כך תחת העץ בלי לבהות בסמארטפון שלו, עד שהתפוח נפל לו על הראש ואיפשר לו לגלות את כח הכבידה. ותודה גם לארכימדס שפירגן לעצמו אמבטיה טובה ומפנקת מבלי לצפות במאסטר שף בטלויזיה הקבועה בחדר האמבט ובזכות זאת גילה את חוק הציפה. ותודה לעליסה שהשתעממה עד מוות מהסיפור שסיפרה לה אמה וגילתה את ארץ הפלאות. ותודה גם לבכירי ההיי טק והמדע, והרפואה, והספרות המודרניים שאיפשרו לעצמם להשתעמם בכייף ובנחת עד שלבסוף התברכו ברעיונות חדשים ונפלאים.

במילים אלו יתכן והיה נפתח הקונגרס העולמי בנושא ההמצאות הגדולות שזכו להגיע לאויר העולם בזכות השעמום. לא, איש עדיין לא הגה מעין קונגרס מיוחד שכזה, אך לו היה נפתח, איזה פרסים נפלאים היו נופלים שם בחלקם של הזוכים המאושרים שלא נכנעו לתכתיבי העולם המודרני ואיפשרו לעצמם רגע של שקט ומנוחה להרהר בינם לבין עצמם, להסתקרן, להיות יצירתיים, ולגלות את העולם המופלא שנפרש לפניהם בשעה שהם עוצרים בכוחות עצמם את רכבת החיים המשוגעת של המאה ה-21, יורדים ממנה בכבוד ובהדר, פורשים לגן העדן הפרטי שלהם, וחוזרים משם מצוידים בתובנות, תגליות, ובעיקר בעולם פנימי עשיר ויצירתי.

אך עד שאותו קונגרס מרשים ורב משתתפים יפתח, יושבים להם חוקרים במעבדות לחקר המוח ובמחלקות הפסיכולוגיה, ומתבוננים מודאגים מאד מהממצאים שלפניהם; פרופסור קיונג-הי קים מהפקולטה לחינוך בקולג' וויליאם אנד מרי בארצות הברית טוען כי בזמן שעקומת האיי-קיו נמצאת בעלייה, גרף היצירתיות נמצא בירידה מתמדת בעשרים השנים האחרונות.

המחקר מגלה כי במוח האנושי קיימות שתי מערכות קשב מרכזיות: אחת המיועדת לקשב חיצוני (אקסטרינזי) והשנייה אחראית על קשב פנימי (אינטרינזי). כל זמן שמופעלים על המוח האנושי גירויי קשב חיצוניים (מסכי טלויזיה, שלטי חוצות, שלל אפליקציות בטלפונים הניידים ועוד) המוח מפנה משאבים רבים על מנת להענות לאתגרים שמציבים גירויים אלו. רק משמערכת זו נכבית, יש אפשרות למערכת האינטרינזית להכנס לפעולה, ולהפנות את המשאבים הנדרשים פנימה לפעילויות הקשורות ליצירתיות, דמיון, תגליות הנובעות מתצפית שקטה על העולם הפנימי והחיצוני ועוד. בשל סיבות אבולוציוניות, שתי המערכות הללו אינן יכולות לעבוד בו זמנית, וככל שהמוח מופעל יותר ויותר על ידי גירויים חיצוניים, הסיכוי שאותה מערכת פנימית מופלאה תפעל – הולכת ופוחתת.

המוח שלי, מוח אם דרוך וקשוב, הפך יום אחד קשוב לכך במיוחד, כאשר בני הבכור, אשר זכה במשך 20 שנה ברצף בתואר הנכסף "חנון על", ואשר עד גיל מאוחר יחסית היה חוזר מהגן או מבית הספר, נשכב פרקדן על השטיח האדום העגול, שקוע בהרהוריו ונהנה מהשקט, עד שכעבור זמן כלשהו היה קם, מתייצב באמצע הסלון ומודיע לנו על ההמצאה הבאה שהגה (מדהים עד כדי לא יאומן, אך לעיתים זכינו לקרוא זמן קצר לאחר מכן על המצאות דומות ממש, שהומצאו על ידי סקרנים אחרים ברחבי העולם וכבר נמצאים בשלבי פיתוח...), אותו חנון על, מגה ילד טוב ירושלים, כיום כבר קצין בקבע בצה"ל, בא אלי בבוקר צח אחד השנה וביקש שאקנה לו סמארטפון. הוא היה עצוב, לא שמח. זה היה יום אחרי שחזר מבילוי עם חבריו, בהם הסתבר לו כי ב-90% מזמן הבילוי שלהם ביחד - ראשי כולם היו מופנים לסמארטפון הפרטי שלהם, ואפילו חלק ניכר מהתקשורת ביניהם התרחש בזמן שהם יושבים זה מול זה לא באמצעות שיחה קולחת אלא באמצעות הוואטס-אפ או הפייסבוק. הסמארטפון גזל מהם אפילו את הזכות להשתעמם ביחד. איש לא היה באמת קשוב זה לזה, להגיגיו, לחלומות הנעורים הפרטיים והמשותפים להם, לרקימת תוכניות לתיקון פרטי ותיקון עולם, בדיוק כפי שרק מתבגרים יודעים לעשות.

סאנדי מאן, מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מרכז לנקשייר, טוענת כי סוגים מסויימים של שעמום נחוצים ואף הכרחים להתפתחות נפשית תקינה. לטענתה, "מצב תודעתי זה מאפשר למוח לנדוד למחוזות רחוקים על מנת להשיג גירוי עצמי, הנחוץ לו לפיתוח יצירתיות". אולם, כאמור, ככל שהמוח מופצץ בגירויים חיצוניים – אין לו לכאורה שום סיבה להפנות משאבים ליצירת אותם גירויים עצביים אשר יובילו בסופו של דבר להמצאות, חדשנות, תובנות, פיתוחים ועוד – בכל תחום וענף. "בפועל", טוען פרופסור פול פולוס, חוקר יצירתיות וחדשנות בארגונים מאוניברסיטת טקסס, "הסיכויים לחדשנות גדולים הרבה יותר כשעובד בודד מגיע אליך עם רעיון מקורי, לאחר שערך עליו כבר אינקובציה, חשיבה וסגירת קצוות. בנוסף, קח בחשבון שאנשים יצירתיים באמת זקוקים למרחב פרטי יותר מבלי שיופרעו על-ידי רעשים מבחוץ".

אזי, איזה מחירים משלם האדם המודרני בחייו, עבור הזכות להיות חלק מתרבות הפרעת הקשב, שהיא ככל הנראה לא ממש מחלה הדורשת כדורים אלא יותר משאלת לב של החברה המערבית? ואכן, מסתבר כי קשה מאד להמלט מאותן הפצצות אינטנסיביות ובלתי פוסקות של גירויי הקשב שמייצר העולם המודרני; אדם החי בעיר ממוצעת מודרנית יוצא מביתו עם בוקר, וכמות הגירויים שהוא נתקל בהם בטווח זמן קצרצר בדמות שלטי חוצות ענקיים ומאירי עיניים על עמודים ובניניים , תשדירי רדיו, פרסומות מכל עבר ובכל ערוץ קליטה חושי, הודעות סמס ווואטס אפ, שיחות הטלפון בנייד, האנשים שהוא רואה סביבו רצים אצים לאן שהוא, צפירות המכוניות ועוד, זהה לכמות הגירויים שאולי (וגם זאת בספק) היו נתקלים בהם אבותינו במשך חיים שלמים. ומה כבר היה יכול להשתנות בעולמם הרגוע ביום נתון? אם כך, השאלה הנשאלת על ידי הורים רבים כיצד קורה כי כמות הילדים (והמבוגרים!) המאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז עולה בטור גיאומטרי מדאיג, אינה מובילה בהכרח לתיאוריית קונספירציה של יצרני הריטלין, האדרל והקונצרטה, אלא מוסברת בעיקר בשל אי ההתאמה בין התפתחות המואצת של העולם המודרני על שלל גירוייו מחד, ליכולת המוגבלת של המוח האנושי לעבור תהליך אבולוציוני מזורז כל כך, אשר יאפשר את התאמתו לכמות המטלות, המשימות והדרישה לקשב כלשהו המוטלת עליו בכל זמן נתון מאידך. אנו מתפלאים ומוטרדים מדוע אנו מתקשים לזכור מידע ששמענו או ראינו, חשים פחות מאורגנים, פחות יעילים, ומכאן גם הרבה פעמים הרבה יותר מותשים והרבה פחות שמחים, אך מה שיותר מטריד מכך היא השאלה האם כמות הקשב החיצוני הנדרשת מהאדם המודרני אכן מסייעת לו בחייו (ואם כן, אז למה?) או אף מפריעה ומבטלת את היכולת שלו לזכות במצבי תודעה אחרים הנחוצים לו לשם איזון בין שלוות נפש מחדש ויצירתיות ונבדלות מאידך.

ממקום זה קשה שלא להזכר בימי ילדותנו נטולי המחשב / סמארטפון / שלטי פרסומת /MP / קונסולות משחק / תוכניות הריאליטי והכוכב/שף/דוגמן/רקדן/ידוען נולד. אני זוכרת את ההתרגשות שפשטה בקיבוץ לאחר המלטת תאומי עגלים ברפת. אהההה! איזה התרגשות פשטה בחדר האוכל. וכן, משה הספיק לקטוף את חלקת הכותנה האחרונה עם הקטפת החדשה רגע לפני שהחלו הגשמים, ו....אההמממ.... וואו, איזה התרגשות! החברה ניבה בהריון! .נו, טוב, סליחה על הבנאליות שנשמעת היום כה פרימיטיבית, אך כמה גירויים כבר היו בחיינו? אך... טוב שכך.

כי בזכות כך היה יותר זמן פנאי. יותר זמן למשחקי ילדות אמיתיים מחוץ לבית, גילוי קוצי הדורבנים בגבעה 113 אשר צפתה על הקיבוץ ,יצירת סליקים ומחבואים דמיוניים מתחת למגדל הסילו בקיבוץ, אותו מגדל שיום אחד כואב ונורא נחרט עליו "לא נשכח ולא נסלח 4/11/95" , תצפיות על ראשני הצפרדעים בשלוליות החורף וחקירת קסם גדילתם, מסעות אופניים לבוסתנים של אבו-חמיס שברח עם משפחתו אל השד יודע לאן לכשהגיעו ראשוני החלוצים למקום, זורקים את האופניים לצדדים ורצים לתפוס את המקום הטוב ביותר בבוסתן על מנת להתפרקד שם ביחד ולספר זה לזה את חלומותינו ושאיפותינו לעתיד. לא ברחנו מאיש, לא ברחנו עבור איש, רק היינו שם בזכות ולמען עצמנו. המילה שעמום לא היתה כלל חלק מהלקסיקון המקומי ולכל המבוגרים מסביבנו היה ברור כי זמן הפנאי הזה נחוץ לנו תורם וחשוב להתפתחותנו.

אז מסתבר, ולא ממש מפתיע, כי לא רק הקונספט של זמן פנאי הוא מושג חדש, אלא אפילו המילה "שעמום" היא מילה מודרנית. המילה שעמום באנגלית (Boredom) מופיעה רק במהלך המאה ה- 19 (למרות שהפועל שלה "Bore"מופיע קודם לכן). המילה Boredom – שעמום – החליפה כנראה מושג קדום יותר – Arcedia שפירושו אדישות ושיוויון נפש. למושג "אדישות" היתה משמעות מוסרית ובמובנו המקורי ייצג שיוויון נפש כלפי הדת. בלבול המושגים הזה בין "אדישות" לבין "שעמום" מסביר מדוע הורים מתחלחלים כאשר הם רואים את ילדם משועמם, בוהה בטלויזיה בתנוחה הדומה ביותר לכוס נוזל שכרגע נשפכה אל כל עברי הספה, ומדוע נוצרת אצלם התנייה מיידית שלילית בשנייה בה צמד המילים "משעמם לי" יוצא מפי הזאטוט הגורמת להם לרוץ כאחוזי תזזית ולחפש תעסוקה לילדם או למהר לקניון הסמוך ולקנות עוד גדג'ט מחמד שיסקרן אותו לעשר דקות הקרובות. ההורה המודרני, כך מסתבר, אינו יודע להבחין בין "אדישות" שסופה עלול להיות הרס פנימי וחיצוני לבין "שעמום" שבמהותו הפיזיולוגית והמוחית הוא מצב תודעה רצוי ואף הכרחי ליצירת משמעות לחיי הילד/המתבגר/האדם, מציאת עניין בחיים לטווח ארוך, יצירת זהות אישית וייחודית ופיתוח סקרנות ויצירתיות ויכולת ההמצאתיות. גוסטב פלובר, הסופר שכתב את הרומן הקלאסי "מאדם בוברי", הגדיר כי "הבעיה אינה לחפש את האושר, אלא להפיג את השעמום. זה אפשרי באמצעות עקשנות". זוהי אמירה מסקרנת ומאתגרת מספיק על מנת להמשיך לחקור נושא זה הלאה;

מעניין ומרתק, אך מסתבר כי שעמום אינו רגש אוניברסלי, או אבולוציוני, אלא רגש תלוי הקשר ותרבות. בעלי חיים אינם משתעממים, אנשים החיים באזורים שונים בעולם אינם משתעממים. החוקרת האנתרופולוגית יסמין מושראבאש אשר חקרה לדוגמא את האבוריג'ינים באוסטרליה גילתה כי תפיסת השעמום אצלם שונה מאד מזו של האדם המודרני ומצאה כי עבורם שעמום לא קשור לחוסר תעסוקה אלא משמעו שיש מעט מדי אנשים מסביב בכדי שהחיים יהפכו למעניינים. כמו כן, לטענתה, "לפני המאה ה-18, בני האדם לא היו משועממים כלל. השעמום תקף רק את אלו שהיה להם זמן להיות משועממים – העשירים, הכמורה והמובטלים. אולם לאחר מכן, עם המהפיכה התעשייתית ועלית מעמד הביניים כולם התחילו להשתעמם". אם כך, התפיסה המערבית של מושג השעמום היא תוצר של העידן המודרני.

את מה שאנו רק כעת מנסים להבין, להפנים ולזכור, כנראה שיאנוש קורצ'אק המחנך הדגול, כבר שכח זמן רב טרם מותו ההירואי. על פי תפיסותיו של האיש המופלא הזה, הוקם בית ילדים יתומים ייחודי מסוגו עוד טרם שנות המלחמה הקשות, אשר נשען על תפיסות הומניסטיות מתקדמות ביותר של "האדם הלומד", ואשר את רבים מעקרונותיו ניתן לראות היום מיושמים במסגרות חינוך שונות בישראל. תפיסה ייחודית זו גורסת כי תפקיד ההורה והמחנך אינו להעסיק את הילד, אלא לאפשר לו את המרחב והזמן הראוי לגלות את עולמו הפנימי, זהותו האישית, את המשמעות לחייו, וכל זאת ממקום של גבולות ברורים, קבלה, אהבה, הערכה וכבוד גדול לנפש הילד. תפיסה זו מבוטאת יפה בדבריו של ארסמוס מרוטרדם שכתב כי "מי שיודע לחיות עם עצמו איננו משתעמם". ולעניות דעתי, אדם זה גם לעולם לא יוכל "לשעמם" אחרים.

על פי תפיסה חינוכית זו, שעמום נחשב כשלב בלמידה התמידית בה נמצא האדם. יעקב הכט, העומד בראש המכון לחינוך דמוקרטי, משרטט את "ספירלת אי הידיעה" כמודל לתהליך הלמידה הפלורליסטית, אשר מאופיין בארבעה אזורים: אזור הידיעה, אזור הספק, אזור אי הידיעה ואזור הגילוי. האזור השלישי בספירלה, "אזור אי הידיעה" – מות הישן וזריעת החדש, הינו אזור קריטי ליצירתיות, מכיוון שבו האדם מונע כלפי "חוסר התאמה" , יצירת יש מאין, לעומת האזורים בהם הילד או המתבגר מונעים מהנסיון לרצות או להיות בהתאמה מלאה לסביבתו. זהו אזור הדורש שקט פנימי, התכנסות, הסרת גירויים חיצוניים או נסיונות הפעלה של המבוגרים, ומכאן מתאפשרת מנוחה ורגיעה עמוקה, קבלה עצמית, טעינה עצמית, ויצירה אישית ייחודית של האינדיבידואל, עבור עצמו או סביבתו. זהו שלב בו המבוגר נמצא בסביבה, עירני לרגשותיו של הילד, מקבל ומעודד, אולם לא מבוהל ומפוחד ממראה הילד החוקר את סביבתו הפנימית או החיצונית בשקט עם עצמו.

ש.... שקט. איזה שקט מבורך. יש בפסיכולוגיה מושג יפהפה שנקרא: "שתיקה הריונית". הכוונה היא לאותה שתיקה המתאפשרת בכוונה בקליניקה, כאשר לשני הצדדים ברור שהזמן הזה כה חשוב והכרחי ליצירתו והבשלתו של רעיון – שתיקה כהריון שמוליד רעיון. יש משהו נפלא באותם רגעים, שאינו מביך, ואינו מעיב, בה לרוב המטופל מוריד עיניו לקרקע או נושאם לשמים או בוהה בנקודה כלשהי באויר, ואז אתה יודע – משהו שם מתבשל ונוצר, יש מאין, בזכות השקט הזה. זהו לא שעמום, זהו מצב תודעה משובח, רצוי ונחשק, שרק בזכותו יכולה כרגע להגיע תובנה חדשה, יצירה, רעיון, אשר ההריון שלו הוא השקט הפנימי, הוא ולא אחר. ובדיוק כפי שהריון אינו יכול להיות מצב מתמשך, גם גם זמני השקט והפנאי העצמי צריכים להיות קצובים בדיוק במידה הרצויה על מנת שימלאו תפקידם הרצוי בנפש האדם.

כאשר הורה, מורה, מנהל, מפקד או מדריך, מלמד את חניכיו, ילדיו, תלמידיו, את סוד השקט ההריוני, במנותק מרעשי העולם, מבלי לקרוא לזאת שעמום או אדישות, יש אפשרות כי הניתוקים המידתיים מעולם ה- Doing הבלתי פוסק בו אנו חיים יאפשר מציאות של Being אשר בזכותו יווצרו עוד כמה פניני ספרות, מדע, טכנולוגיה, תרבות, או שמא רק שקט ורוגע פנימי, אותו אושר נכסף אשר בזכות "השעמום" התגלה טמון עמוק בעמקי נפשנו ויהפוך אותנו למעניינים יותר, עשירים ומיוחדים בעיני עצמנו ובעיני העולם הסובב אותנו.

סרג'יו במברן, מקדיש את ספרו "הדולפין" לחולם שבתוך כל אחד מאיתנו. הפסקה הראשונה שבסיפורו תהיה האחרונה שבמאמרי זה: "דניאל-אלכסנדר-דולפין וקצף הגלים היו בלתי נפרדים. הוא צפה בשמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, הוא יצא לגלישות בהן שכח את משמעות הזמן, אבל ידע שאין דבר חשוב יותר בחייו מהרגעים בהם רכב על גלים. ובאמת, יותר מכל, אהב דניאל לגלוש. הגלישה היתה בדמו ובנשמתו. הגלישה גרמה לו להרגיש חופשי. הגלישה עזרה לו לתקשר עם הים בצורה יוצאת דופן. הגלישה הבהירה לו שהאוקיינוס אינו רק גוש של מים בתנועה, אלא דבר חי, מלא תבונה ויופי. דניאל היה דולפין חולם. הוא היה משוכנע שיש בחיים יותר מדיג ושינה, לכן החליט להקדיש את כל כוחותיו לגילוי מטרת חייו האמיתית, באמצעות הגלישה שלו ותבונתו של הים. זה היה חלומו".

מורה נבוכים למורה, להורה, למדריך ולמנהל;

1. זכור את אשר עשה לך ארכימדס וניוטון בזכות השעמום.

2. שמור לך ולחניכיך זמן קבוע לרענן את מה שאתה יודע במידע חדש.

3. החלף את המושג "שעמום" במושג המרענן "זמן יצירתיות"

4. הקפד על "דיאטת רעש": הפרד בין הזמנים ביום המוקדשים לפעילות וקשב חיצוני, וזמנים המוקדשים לקשב פנימי ויצירתיות. כבו טלויזיות, מחשבים, סמארטפונים, ואפשרו לעצמכם "להשתעמם" ביחד או לחוד.

5. אל תבהל מה"מצ'עמם לי" הבא. אתגר את הילד או העובד להכנס לאזור "אי הידיעה".

6. תתאפק. לראות ילד נוזל כמו שוקו על הספה אינו מחזה נעים, אך אם ילמד שההתנייה הסתיימה ואינכם מודאגים, הוא ילמד לקחת אחריות על חייו ובחירותיו.

7. עודד (במידה מתונה) פעילויות מונוטוניות שגרתיות , ששומרות על הילד או המבוגר "עסוק" במטלות חיצוניות (צביעה, תיוק, סידור השולחן וכד') אך בה בעת משאיר את המערכת האינטרינזית במוח פנויה לעיסוקיה החשובים. (מסתבר כי המוח שלנו הרבה יותר יצירתי לאחר ביצוע פעולות מונוטוניות!!).

8. אל תחמוד את זמן הפנאי של הילד, ואל תאפשר לו לחמוד את זה שלך.

9. היה מודל חיקוי ראוי ל"חשיבה המצאתית" או הבאת רעיונות חדשים או הגיגים הנולדים בזמן השעמום שלך עם עצמך.

10. זכור את הדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" . מצרים היא הסמל הלאומי המיתולוגי שלנו לעבדות, השיעבוד וההתמכרויות שלנו. יציאה ממרחב ההתמכרויות של העולם המודרני מביאה לחרות האמיתית של נפש האדם לחקור את מה שטוב לו, מענין, מרגיע, מסקרן, תורם לעצמו ולחברה בה הוא חי . כן, הזכות הבסיסית של האדם לחירות אישית היא גם הזכות להשתעמם, לחלום את חלומות זהותו ולמצוא את משמעות חייו.

http://www.iba.org.il/aleph/?entity=904577&type=1&topic=963

#שיעמום #יצירה #שיעבוד #מצרים #חירות #מורים #מורה #הרה #הורים #מחנך #פנאי