חותמת פג-תוקף למחשבות
עתוני השבת היו מקופלים על השולחן בדיוק כפי שהגיעו לכאן לפני יומיים, ומתוך תחושה עמומה של "בוא נראה מה הפסדתי" שלחתי יד עצלה לעברם, והחלתי לדפדף בהם ברפרוף. הכותרות שנוסחו בקפידה על ידי עורכי העיתונים על מנת למשוך את תשומת לב הקוראים וכותרות המשנה זעקו בכל דרך אפשרית על אירועים ומחדלים, תקלות, איומים בטחוניים וכלכליים, אולם שום דבר כבר לא עניין ולא סקרן. חדשות על האסיר X ולאחריהן נסיונות הרכבת הקואליציה של ביבי והתפטרות הנגיד פישר איבדו את הרלוונטיות שלהן ברגע שיצאו כבר מבית הדפוס. לא רלבנטי. פג תוקף. כל תא בגופי צעק וזעק את השעמום על חדשות שרק לפני יומיים נמצאו עמוק בתוך קערת הצ'ולנט של כל בית בישראל.
אבל רגע. שאלתי את עצמי, מה זה אומר על כל אותן "חדשות" פנימיות, אישיות או בין אישיות. שאנו מתגעשים ונסערים לגביהם במהלך היום יום? אילו היינו "קוראים" אותם לאחר יומיים, האם התגובה הרגשית שלנו עדיין היתה כה עוצמתית ומשפיעה על מצב הרוח והבחירות שהיינו בוחרים באותו יום לגבי מה כן/לא להגיד ומה כן/לא לעשות ואם מי כן/לא להיות? ניסיתי להזכר באותן "חדשות" שלפני יום, יומיים, שלושה הצליחו להזעיק את כל מערכת הקשב הפנימית שלי, ולגרור אותי לבליל קולות פנימיים של עיסוק בלתי פוסק בהן, נסיונות ניתוח, פרשנות, סיקור רב-זוויתי, מעבר בין החלק הרגשי לחלק הרציונלי – וואו, זה די מביך, אני אפילו לא ממש מצליחה להזכר על מה היתה כל המהומה. וכך קורה גם בקליניקה – המטופל מגיע נרגש, נסער, גועש, רוגש, ולאחר שבוע – רק אני עדיין זוכרת את סערות נפשו – ואילו ספינתו כבר המשיכה לשייט במימי האוקיינוס הגועשים שלו לעבר אירועים חדשים הנעים כמעט תמיד בין 5-9 בסולם ריכטר של רעידות האדמה של הנפש. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא הידיעה שהסערה הבאה כבר בדרך.
מדי יום חולפות במוח האנושי אלפי מילים של דיבור פנימי המתגבשות לכלל מחשבות, כאשר לחלקן הגדול אין שום משמעות. אצל חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה, אותו בליל מילים ומחשבות אין סופי יוצר עומס בל יתואר על משאבי המוח האנושי, דבר המורגש בסופו של דבר הן מבחינת הרגש השלילי שהן יוצרות (עצב, דכדוך, פחד, חרדה) והן מבחינה התנהגותית: חוסר כוח ומוטיבציה לעשות דברים, המנעות, או לחילופין כעס ואגרסיביות. תהיתם פעם כמה משעשע ואולי אף מועיל יכול היה להיות לו היו ממציאים חותמת "פג תוקף" לאותן מחשבות בלתי יעילות? מוזר, אך למזון יש חותמת "פג תוקף" כאשר יש חשש כי הוא עלול לגרום לנו נזק גופני, לתרופות יש חותמת "פג תוקף", לסוללות למכשירים אלקטרוניים כנ"ל, אולם דווקא לאותה "סוללה אנרגטית" או "מזון רוחני" או "תרופה מנטלית" שהיא היא אולי החשובה מכולן לבריאותו ולרווחתו הנפשית והגופנית של האדם – הלא אלו מחשבותינו החיוביות או השליליות, המקדמות או המעכבות, הממוקדות או העמומות- אנו לא טורחים לשים חותמת "פג תוקף". אותן מחשבות אין סופיות על העבר, על העתיד, על מילים סתמיות שנאמרו, על דא ועל הא לא חשובים בעליל – יש אותן תכונות של מזון, תרופות או סוללות שפג תוקפן – הן מרעילות את הנפש והגוף, ולא רק שאינן טוענות את האדם באנרגיה כלשהי, הן גורמות לכך שהאדם יצטרך לאחר "השימוש" בהן להשתמש בתרופה נגדית על מנת להוציאן ממחזור הדם.. (או בשפה המקצועית יותר, להפחית את כמויות האדרנלין והקורטיזול הזורמות למחזור הדם בשעת מצוקה ולהכניס במקומם יותר סרוטונין, נוראפינפרין, דופמין ודומיהם התורמים לשיפור מצב הרוח והאנרגיה).
אך עד שיקום הגאון התורן במעבדות מכון ויצמן או שאר מכוני המחקר המובילים בעולם וימצא את חותמת "הפג-תוקף" הגואלת, נשארת השאלה הגדולה, שאלת מיליון הדולר, "איך משחררים" את אותן מחשבות שבאמת פג תוקפן ואיננו זקוקים להם יותר. איך, איך משנים הרגל נפשי הדומה להתמכרות להפוך עניין פעוט למשהו שיכול להחריב את יומנו? כמה מתסכל יכול להיות לראות אנשים אחרים אשר אפילו לא מזכים במבט נוסף, לא כל שכן במחשבה נוספת, אדם שזרק לעברם הערה כלשהי, סמס שנכתב לאחר יד, שיחת טלפון לא ממש מפרגנת... אתה רואה שזה לא מצליח לחדור אצלם אפילו לא את שכבת האפידרמיס העליונה ביותר, ומקנא... מכל עבר זועקים לעברנו "תשחרר", "תזרום", "זה לא חשוב", "תדפדף הלאה".. נכון, אבל איך עושים זאת? איך נפטרים מההרגל להפוך זבוב לפיל והופכים את החיים ליותר קלילים וזורמים?
"אנשים רגישים מדי" יודעים להבחין בדיעבד כי מד הפגיעות שלהם עומד על ערכים גבוהים מדי בפרופורציה לסביבה שלהם. הם יודעים שהם תגובתיים מאד לכל מילה הנאמרת להם או לפרשנות שהם נותנים לשפת הגוף והפנים של הסובבים אותם, שקל מאד להפעיל ולדרוך אותם, שעוצמת התגובה שלהם לרוב אינה מתאימה לאירוע, יודעים, ואינם מצליחים לשלוט ברגישות היתר שלהם. הם יודעים שאנשים מתהלכים לידם כמו על ביצים מפחד לומר מילה מיותרת או באינטונציה הלא נכונה, הם יודעים שהם מרחיקים מעצמם אנשים שאינם יודעים כיצד לחיות עם רגישות היתר שלהם, הם יודעים שפעמים רבות הם חיים ליד החיים, ולא ממש בתוכם, כי כל דבר פוגע, מעליב, חודר עמוק לנשמה, מפעיל, דורך, מעורר, מכעיס... יודעים, ואינם מצליחים לעשות עם ידיעה זו דבר.
לעיתים צריך להעזר בבעל מקצוע על מנת להפטר מאותן אלפי מחשבות טורדניות המסתובבות בראש ללא הרף, אולם חשובה לא פחות העלאת המודעות העצמית לדיבור העצמי ההרסני, לאותן אלפי מחשבות "פג תוקף" אשר עלולות לגרום נזקים לגוף, לנפש, ולסביבה החברתית – כפי שאף אחד בעולם לא יוכל לעולל לו.
בדיוק כמו עם עתוני סוף השבוע, גם עם ה"חדשות" החיצוניות והפנימיות שמעסיקות אותנו, ניתן לעשות בחינה קצרה ומיידית אשר תתן לנו אינדיקציה לגבי מהות ועוצמת התגובה המתבקשת, ועם התרגול גם תאפשר לנו חוויה של שחרור והקלה מהעומס הרגשי שאנו צוברים ללא צורך על עצמנו, כמו משקל עודף ומעיק, עלינו ועל סביבתנו; השתמש בשאלות אלו כמפת"ח המסנן ומשמר רק את המידע החשוב במערכת הפנימית שלך. אין חשיבות בהכרח לסדר השאלות, ולא תמיד חייבים להשתמש בכל סט השאלות, אלא רק באלו שרלבנטיות לנו לאותו רגע;
שאלה 1: "משמעות": איך תדע שנתת לדברים את המשמעות הנכונה?
כאשר המחשבות נודדות ל"הוא אמר לי" "היא עשתה לי" ודומיהן, כדאי לבדוק את הדברים מנקודת מבטו של הצד השני, להכנס רגע לנעליו בדיוק כפי שאנו מכירים אותו/ה, יודעים איך הוא מגיב, מדבר, חושב, מתנהל בעולם הזה. לרוב כשאנו בוחנים את הדברים מנקודת מבטו של הצד השני נוכל בנקל לראות שהפרזנו במתן המשמעות השלילית/שיפוטית/ביקורתית שנתנו לדברים, או שלא היתה שם כלל כוונה אישית. ברגע שהבנת את משמעות הדברים ללא בליל של פרשנויות אישיות ועומס רגשי של הכללות והקצנות – הצמד משמעות זו בדמיון לארוע והורה למוח שלך למחוק את כל המידע המיותר. לדוגמא: "חשוב לה להשיג ציון שנתי ממוצע גבוה לשם התואר השני – זה לא נוגע בי", "הדייקנות זה ערך שהוא ספג מהוריו, הוא לא ניסה לפגוע בי", וכיו"ב.
שאלה 2: "פג תוקף": האם המידע הזה יהיה בעל ערך עבורך בעוד מספר ימים?
כאשר את/ה מוצא/ת עצמך דש ללא הרף שוב ושוב במחשבות סביב אותו נושא, בחן האם נשוא המחשבה שלך יהיה בעל ערך עבורך בעוד זמן מה, בדיוק כפי שהיית בוחן כתבה בעיתון לו היית קורא אותה בעוד שבוע – האם ואיזה חשיבות תהיה לה עבורך? אם התשובה היא לא, זרוק/י אותה מהר ככל האפשר לפח מוצרי ה"פג תוקף" הקרוב ביותר. ממש כך. שחרר ועבור למידע הבא.
שאלה 3: "תמצית": מהי תמצית הדברים החשובים במידע זה עבורי?
פעמים רבות המחשבות נודדות להן בין הזמנים השונים – מה היה, מה הווה, מה יהיה, כאשר רוב המחשבות מתפזרות בין מידע רב חסר תכלית וערך עבורנו. כאשר אנו מגבירים את המודעות למחשבות הפנימיות שלנו – או לדיבור הפנימי שלנו אם תרצו, חשוב שנדע להפריד בין עיקר לטפל, ובעיקר לגבי הלמידה האפשרית מדברים אלו. לדוגמא, מחשבות לגבי העבר: מה חשוב לי לדעת על הזוגיות הקודמת שלי, על מנת שלא אחזור על טעויות? איזה מידע בעל ערך אני יכולה להפיק מהאירועים שהיו בזוגיות זו למען העתיד? (במקום לדוש שוב ושוב בזכרונות שמלבד כאב וצער אינם מקדמים אותנו לשום מקום). דוגמא למחשבות לגבי העתיד: אילו דברים הקשורים לעתידי תלויים בי? מה עלי לעשות על מנת להשיגם? (במקום לחשוש ולקפוא במקום מהחשש והפחד שמחשבות אלו זורעות). ברגע שמצאת את תמצית הדברים החשובים, זרוק את כל שאר הפרטים הקטנים, הטפלים ושאינם תלויים בך לפח ה"פג תוקף" והתרכז ב-Doing במקום ב- Being.
שאלה 4: "חיובי": מה עלי לעשות מיידית על מנת להשיג את הכוונה החיובית?
בכל בליל של מחשבות מסתתרת לה איזושהי כוונה חיובית של הנפש עבורנו. לדוגמא: כאשר המחשבות נסובות סביב תחושת חוסר בטחון שאני מרגיש ברגע זה, כאשר אעלה את המודעות למחשבות אלו אוכל להסיק מיד כי הדבר לו אני זקוק כרגע יותר מכל הוא לתחושת בטחון. כאשר אני חש חוסר שייכות הדבר לו אני זקוק כנראה יותר מכל הוא לתחושת שייכות, אי אהבה --> אהבה, חוסר הערכה --> הערכה, חוסר ודאות --> וודאות וכד'. מכאן אפשר לבחון מיידית אלו פעולות אני יכול לבצע מיידית על מנת להוציא את המחשבה מן הכוח לפועל, בכדי שהנפש תקבל את מה שהיא זקוקה לו, במקום להתבוסס בבוץ המחשבות המדכדכות. לדוגמא: להזמין חבר/ה לקפה, ללכת לביקור אצל המשפחה, לקיים שיחת טלפון טובה עם כמה חברים, פעילויות המגבירות את תחושת השייכות, אהבה, הערכה ובטחון, או סדרת פעילויות אחרות הנוגעות לבטחון כלכלי או קיומי, או ודאות מסויימת בנוגע לעתיד.חשוב ללמד את המוח להפריד בין דברים שבידי להשיג (ובכלל זה גם לאפשר לסובבים אותי לדעת למה אני זקוק כרגע) לבין דברים שהם כרגע מחוץ לטווח השגתי. כן, המוח שלנו לא חדל מללמוד ולהתאים עצמו למציאות. ברגע שאנו מציירים עבורו את התמונה הנכונה, של מה אפשרי ומה לא, מה ישים ומה הוא בגדר פנטזיה, יש לו אפשרות להתגמש וללמוד כיצד לעבור יותר מהר למצב של עשייה במקום חשיבה מדכדכת.
המפת"ח עוזר לכל המערכות המוחיות והחוויתיות שלנו להתמודד עם מציאות החיים הבלתי מושלמים אך אפשריים שלנו, במקום לבהות ולשקוע במחשבות "פג תוקף" של "מה היה אילו", או/ו "הדשא של השכן ירוק יותר". לא, השכן לא מושלם, הדשא שלו בוודאי שלא, וכך גם את/ה וחייך. וזה בסדר גמור. אפשר להקהות רגישויות מיותרות, עלבונות ומצבי רוח על כמעט-כלום, ולהתנהל בחיים אלו פחות אי אלו קילוגרמים מיותרים של מחשבות עודפות ולהפוך את חיינו לקלים יותר (תרתי משמע) ומכוונים תזוזה וזרימה במקום תקיעות ודריכה במקום.
אסיים במשל קצר, שממחיש אולי יותר מכל את החשיבות של התודעה העצמית שלנו לצייר עצמנו נכון על כל חוסר מושלמותנו, לומדים מהעבר, חיים בהווה, ופועלים לקראת העתיד;
היה היה מלך אהוב ומקובל על נתיניו, אך אבוי. הוא היה בעל רגל אחת בלבד, סבל מגיבנת בגבו וכדי להשלים את מראהו הבלתי מושלם, אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי...
ברבות ימי שלטונו, החליט המלך כי ברצונו להוסיף את דיוקנו לשאר הדיוקנאות התלויות בארמונו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה וביקש ממנו לצייר את דיוקנו תמורת שכר הגון. הצייר היה גאה בבחירתו על ידי המלך וניגש בשמחה למלאכת הציור. לאחר מספר חודשים הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור המדוייק ונמלא כעס, ואף נזף בצייר: "כיצד אינך מתבייש? כך אתה מבזה אותי? אתה מצייר אותי נלעג ובעל מום?..." הצייר נדהם: "אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זהו דיוקנך המדויק..." אך המלך לא נרגע.
קרא המלך לצייר נוסף והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר והחליט "לשפץ" את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון המלך עם יצירת המופת. "מדוע אתה משנה את המראה שלי?" נזף בו המלך, "האם איני מושלם במראה הנוכחי?"
קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר ששמע על נסיונות חבריו, התלבט כיצד יצייר את המלך. חשב וחשב, ולבסוף "הבריק" במוחו רעיון. הוא יצייר את המלך מהצד, כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. יראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה נמצאת מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה, ועין אחת עצומה כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה... מיותר לציין שהמלך נהנה מאד מהציור ונתן לצייר את שכרו המושלם...
כעת, כל שנותר בידכם, הוא לאמץ אל ליבכם את הצייר השלישי עם המפת"ח בידו, ולאפשר לו בכל רגע נתון לצייר עבורכם את תמונת חייכם.
