משפחה מושלמת מדי "אני אבא מושלם!, מעולם לא פגשת ולא תפגשי עוד אבא טוב כמוני"!, בהכרזה דרמטית זו נכנס אלי לפני שבוע לפגישה אייל, אביה של טלי, בת ה 16, אשר מטופלת אצלי מזה מספר חודשים בשל הפרעת אכילה ובעיות רגשיות נוספות מהן היא סובלת. כאילו לא היה די בכך, התקשרה אלי השבוע אסנת, אמה של בת-אל בת ה-19 המטופלת אצלי בגלל קשיים רגשיים שחרצו בנפשה העדינה חריצים עמוקים, לא על מנת לשוחח על מצבה של בתה או לקבוע עמי שיחה להדרכת הורים, אלא על מנת לשאול אותי האם אני יודעת שבת-אל.......... מעשנת! אם לא היה די בהלם מנושא השיחה שלא דן כלל במצבה הרגשי החמור של הבת, היא מייד הוסיפה והבהירה "כי אצלי במשפחה לא מעשנים!". כן, גם אסנת וגם יוסי הנם חלק מקבוצת ההורים המתיימרים להשתייך למועדון המפוקפק למדי של "המשפחות המושלמות", אלא שאיך לומר זאת בעדינות, יש להם ילדים "שמקלקלים" להם את תמונת הפסטורליה המשפחתית, ולו ניתן היה למחוק את אבחנות הפסיכולוגים לגבי מצבם של ילדיהם ללא ספק הם היו ישנים טוב יותר בלילה בודאות ברורה כי הם הורים מושלמים. דונלד וויניקוט, רופא ילדים ופסיכולוג ידוע טבע כבר מזמן את המושג "האם הטובה דייה" (The good enough mother) כמענה לתסכולן של אמהות אשר שאפו להיות "אמהות הכי טובות" שאפשר. אולם במקרה זה איני דנה במקרים בהם הבעייה הינה בשאפתנות הבלתי מרוסנת של ההורים להיות הורים טובים, אלא דווקא באותם מקרים בהםשאיפתם של ההורים לשלמות באה על חשבון ראייה עמוקה ורחבה של צרכי הילד, רגשותיו או מאווייו. SMLXL אולי נתחיל בכך שהשאיפה לשלמות הינה בראש ובראשונה אינסטינקט אבולוציוני המגיע מחוקי הטבע בהם רק החזק והמוכשר (והמושלם?!) ביותר שורד, והחזק פחות (או המושלם פחות) הופך לסוג של מוטציה או נכחד. השאיפה להיות טוב ולהגיע להשגים אינה בעייתית בבסיסה, וניתן לומר כי היא אפילו טבעית ובמקרים מסויימים אף רצויה. אלא שברגע שאנו הופכים להיות הורים – אנו נחשפים מבית ומחוץ ליכולות אנושיות שאיש לא לימד אותנו או פיתח בנו קודם לכן. אנו מתחילים למדוד עצמנו על התפקוד שלנו, והמדד הכי טוב הוא לא פחות מאשר היצירה המפוארת שלנו..... קרי - הילד עצמו! האם יש לו מידות טובות? איך הוא לבוש? האם יש לו חברים או האם הוא מבודד? האם הוא מצליח בלימודים או מדשדש מאחורי חבריו לכיתה? כמה פעמים בשבוע הוא מוזמן לביתם של חבריו וכמה חברים באים אליו כאשר הוא מזמין? האם הוא יפה/גבוה/רזה/ספורטאי ועוד אין סוף פרמטרים בהם אנו מודדים את ילדינו, מודדים את ילדיהם של אחרים, ואחרים מודדים את שלנו. שלא כמו כל מוצר אחר מעשה ידינו (עוגה, ציור...) שלא תמיד יוצא מושלם, כאן אין אפשרות להזדמנות נוספת, ואת הילד שקיבלנו במתנה מבורא עולם, גם אם אינו מושלם, הוא שלנו לעולמים. לא כל הדוגמאות של המשפחות השואפות לשלמות כל כך קיצוניות כמו אלו המתוארות לעיל. לעיתים יהיו אלו מקרים בנאליים יותר של משפחה בה יש שני אחים מוכשרים שהכל הולך להם בקלות, וילדה אחת, ש... מה לעשות, יותר קשה לה בחיים.. וההורים אשר חוו עם שני ילדיהם הראשונים תחושת גאווה והצלחה ביכולותיהם כהורים , לפתע עם הבת השלישית, עמה הדברים הולכים קשה יותר, מרגישים כשלון ופגימה בתחושת השלמות. אני פוגשת במהלך עבודתי גם במשפחות אשר מוכנות להוציא את כל הונן על ג'יפ יוקרתי, וכל האיבזור, הביגוד, והשפע החומרי האפשרי, אך להתמודד עם ילד הסובל מבעייה רגשית כלשהי, אופפפססס... לפתע נתקלים במחסומים פנימיים (ובלי סוף תירוצים) מדוע לא להגיע לטיפול. והאמת ברוב המקרים יושבת שם עמוק בפנים על תחושת הכשלון ההורי: כיצד זה נכשלנו? הלא היינו כל כך מושלמים כהורים – איך משהו כאן "התקלקל", ולמה דווקא לנו?. קשה גם שלא לחשוב בהקשר זה על האשה/גבר "המושלמ/ת" אותה מנסה למכור לנו החברה הקפיטליסטית באמצעות הפרסומות; לעיתים תוך כדי שאתה מעיף מבט בתמונות אלו אתה מוצא עצמך תוהה האם מדובר ביצור מהונדס גנטית או שבאמת המנתח הפלסטי בעזרת המאפרת והצלם המושלמים דיים עשו עבודה טובה כל כך שנחשוב ששלמות היא באמת משהו אפשרי, שלא לומר – שלמות עד כדי שלא-למות. צעירים לנצח. אז כן, יש בעיה עם המושג "שלמות" כאשר הוא בא בסמוך למושג "משפחה". האם יש בכלל משפחה מושלמת? מהי משפחה מושלמת? האם צריך לשאוף למושלמות? ולמה חלקנו כל כך מתקשים לקבל חוסר מושלמות בעצמנו או ממשפחתנו? ישנם הורים אשר חלומם היה לתקן חוויות ילדות קשות שחוו באמצעות גידול ילדיהן במציאות אחרת, ואשר לא חלמו שלמרות התיקון התוצר לא יהיה מושלם. זה יכול לקרות אצל הורים שגדלו במשפחות גרושות, ואשר קיוו שבזוגיות טובה ילדיהם יגדלו "מושלמים" ונטולי צלקות ופצעים. ישנם הורים שחלמו על השגים לימודיים גבוהים ולא ניתנה להם התמיכה, וקיוו כי באמצעות מה שכסף יכול לקנות (מורים פרטיים, חוגים ועוד) ילדיהם יהפכו לגאוני הדור. הורים אחרים קיוו כי ילדיהם יפתחו אישיות מסויימת (חברותיים, פתוחים, כריזמטים) ומתקשים עד מאד לקבל ילד מופנם המתעניין בעיקר בספרים ובסרטי מדע וטבע. האמת – רבות הדוגמאות מספור על מנת לשרטט את קווי המשפחה שקיוותה להיות משפחה מושלמת ולפתע גילתה מציאות שונה מהאידיליה והפנטזיה של תחילת דרכם. אז איך לרדת מהעץ הגבוה של המשפחה המושלמת, ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו כהורים? העצה הראשונה שהייתי רוצה לתת להורים המזהים עצמם כאן במאמר זה – אנא, הסירו את המילה "מושלם" ממילונכם בהקשר של גידול ילדים, והכניסו במקומה את המילה "שלם". כי בתפקיד ההורי שלקחתם על עצמכם, אף אחד לא מצפה מכם לגדל ילד מושלם, אלא לכל היותר ילד שיהיה שלם עם עצמו, עם מי שהוא, שיקבל באחדות ובאיזון את יתרונותיו וחסרונותיו, שיכיר בערך עצמו ויהיה מספיק גאה במי שהוא ויקבל את חוסר מושלמותו. אמר שלמה המלך בספר משלי: חנוך לנער על פי דרכו. כלומר, לא התבקשנו להקים פס ייצור של ילדים מושלמים, אלא לקחת את המתנה היקרה הזו שניתנה לנו, להכיר אותה (שאלה טובה: האם אתם מכירים לעומק את ילדיכם? מה מאפיין אותם? מה הם אוהבים? ממה הם מפחדים? היכן הם מרגישים חלשים והיכן חזקים? מה הם צריכים מכם? ועוד) ולחנוך אותם לחיים, כלומר, אנו קודם כל חונכים ומחנכים!! (חונכים, לא חונקים, כפי שמגדירה זאת בציניות מחוייכת מיכל ידידתי). ואם אנו מכירים בכך שאנו אמורים לחנוך את הילד שלנו לקראת חייו הבוגרים, מושלמות בודאי אינה מטרה, כי אם דרך החניכה הארוכה שלפנינו לאט ובסבלנות. אני אוהבת קלישאות, כיוון שלעיתים הן מתארות טוב יותר מספרי פסיכולוגיה שלמים מציאות מורכבת: "אני זה מי שאני, כי כל שאר האחרים כבר תפוסים". או במילים אחרות: למד לקבל את הילד שלך כפי שהוא, בלי לרצות לשנות או לתקן אותו שיתאים לתמונת המושלמות שבנית בראשך. בעולם היהדות ישנו מושג מדהים שנקרא ה"אחד", עליו חוזרים בתפילה מספר פעמים ביום: "השם אחד ושמו אחד". אחד מהפירושים המדהימים של תפילה זו הוא כי למרות שלשם לפחות 70 פנים, וכמו שיש לו מידות רבות ומגוונות, ולעיתים אפילו סותרות, בסופו של דבר הוא "אחד", כלומר שלם. ואנחנו, שרוצים כל כך להיות קרובים למלאכים, רק יכולים לאמץ את תפיסת האושר העילאית הזו ולקוות עבור עצמנו ועבור ילדינו כי נדע אושר ועושר, שמחה וגיל אם נוכל לקבל את עצמנו על כל מגוון תכונותינו, הגבורה מול החסד, הנוקשות מול הגמישות, הכעס מול השמחה, אהבת הזולת מול אהבת עצמי ועוד. ה"אחד" כמובן שאינו מושלם, אך הכי קרוב לתפיסת האושר שבקבלת מורכבותנו והעושר הפנימי שבתוכנו. ב"מדריך להורים" שעדיין לא הושלם למרות שהוא בתהליך כתיבה כבר אלפי שנים, בודאי היינו מוצאים באחד מהעמודים הראשונים תיאור של זוג הורים הגאים בכך שכל אחד מילדיהם שונה בתכלית השינוי זה מזה, בעידוד מלא של הוריהם, תוך טיפוח והעצמה של יכולות ספציפיות של כל אחד מהם, לצד קבלה של העדר-יכולות אחרות. מן הסתם באותו ספר מושלם שטרם הושלם, היינו למדים כי להיות הורים דורש הרבה חמלה עצמית מול חוסר מושלמות העולם, חוסר המושלמות האישית והזוגית שלנו, והעובדה כי למרות מאמצינו העילאיים להיות הורים טובים, ילדינו יגדלו להיות בוגרים מאוזנים ובריאים יותר בנפשם אם נקבל אותם כפי שהם, והם ילמדו לקבל את עצמם מגיל צעיר, בחמלה, בחסד, ברוך, באהבה להיות "אחד", להיות שלם, אך לא מושלם. פורסם באתר מאמרים #משפחה #ילדים #שלמות #מושלמים #טיפול #מטפלת #הורים #הורות #מצבחמור #פסיכולוג #פסיכולוגיה #תפילה
"אני אבא מושלם!, מעולם לא פגשת ולא תפגשי עוד אבא טוב כמוני"!, בהכרזה דרמטית זו נכנס אלי לפני שבוע לפגישה אייל, אביה של טלי, בת ה 16, אשר מטופלת אצלי מזה מספר חודשים בשל הפרעת אכילה ובעיות רגשיות נוספות מהן היא סובלת. כאילו לא היה די בכך, התקשרה אלי השבוע אסנת, אמה של בת-אל בת ה-19 המטופלת אצלי בגלל קשיים רגשיים שחרצו בנפשה העדינה חריצים עמוקים, לא על מנת לשוחח על מצבה של בתה או לקבוע עמי שיחה להדרכת הורים, אלא על מנת לשאול אותי האם אני יודעת שבת-אל.......... מעשנת! אם לא היה די בהלם מנושא השיחה שלא דן כלל במצבה הרגשי החמור של הבת, היא מייד הוסיפה והבהירה "כי אצלי במשפחה לא מעשנים!". כן, גם אסנת וגם יוסי הנם חלק מקבוצת ההורים המתיימרים להשתייך למועדון המפוקפק למדי של "המשפחות המושלמות", אלא שאיך לומר זאת בעדינות, יש להם ילדים "שמקלקלים" להם את תמונת הפסטורליה המשפחתית, ולו ניתן היה למחוק את אבחנות הפסיכולוגים לגבי מצבם של ילדיהם ללא ספק הם היו ישנים טוב יותר בלילה בודאות ברורה כי הם הורים מושלמים. דונלד וויניקוט, רופא ילדים ופסיכולוג ידוע טבע כבר מזמן את המושג "האם הטובה דייה" (The good enough mother) כמענה לתסכולן של אמהות אשר שאפו להיות "אמהות הכי טובות" שאפשר. אולם במקרה זה איני דנה במקרים בהם הבעייה הינה בשאפתנות הבלתי מרוסנת של ההורים להיות הורים טובים, אלא דווקא באותם מקרים בהםשאיפתם של ההורים לשלמות באה על חשבון ראייה עמוקה ורחבה של צרכי הילד, רגשותיו או מאווייו. SMLXL אולי נתחיל בכך שהשאיפה לשלמות הינה בראש ובראשונה אינסטינקט אבולוציוני המגיע מחוקי הטבע בהם רק החזק והמוכשר (והמושלם?!) ביותר שורד, והחזק פחות (או המושלם פחות) הופך לסוג של מוטציה או נכחד. השאיפה להיות טוב ולהגיע להשגים אינה בעייתית בבסיסה, וניתן לומר כי היא אפילו טבעית ובמקרים מסויימים אף רצויה. אלא שברגע שאנו הופכים להיות הורים – אנו נחשפים מבית ומחוץ ליכולות אנושיות שאיש לא לימד אותנו או פיתח בנו קודם לכן. אנו מתחילים למדוד עצמנו על התפקוד שלנו, והמדד הכי טוב הוא לא פחות מאשר היצירה המפוארת שלנו..... קרי - הילד עצמו! האם יש לו מידות טובות? איך הוא לבוש? האם יש לו חברים או האם הוא מבודד? האם הוא מצליח בלימודים או מדשדש מאחורי חבריו לכיתה? כמה פעמים בשבוע הוא מוזמן לביתם של חבריו וכמה חברים באים אליו כאשר הוא מזמין? האם הוא יפה/גבוה/רזה/ספורטאי ועוד אין סוף פרמטרים בהם אנו מודדים את ילדינו, מודדים את ילדיהם של אחרים, ואחרים מודדים את שלנו. שלא כמו כל מוצר אחר מעשה ידינו (עוגה, ציור...) שלא תמיד יוצא מושלם, כאן אין אפשרות להזדמנות נוספת, ואת הילד שקיבלנו במתנה מבורא עולם, גם אם אינו מושלם, הוא שלנו לעולמים. לא כל הדוגמאות של המשפחות השואפות לשלמות כל כך קיצוניות כמו אלו המתוארות לעיל. לעיתים יהיו אלו מקרים בנאליים יותר של משפחה בה יש שני אחים מוכשרים שהכל הולך להם בקלות, וילדה אחת, ש... מה לעשות, יותר קשה לה בחיים.. וההורים אשר חוו עם שני ילדיהם הראשונים תחושת גאווה והצלחה ביכולותיהם כהורים , לפתע עם הבת השלישית, עמה הדברים הולכים קשה יותר, מרגישים כשלון ופגימה בתחושת השלמות. אני פוגשת במהלך עבודתי גם במשפחות אשר מוכנות להוציא את כל הונן על ג'יפ יוקרתי, וכל האיבזור, הביגוד, והשפע החומרי האפשרי, אך להתמודד עם ילד הסובל מבעייה רגשית כלשהי, אופפפססס... לפתע נתקלים במחסומים פנימיים (ובלי סוף תירוצים) מדוע לא להגיע לטיפול. והאמת ברוב המקרים יושבת שם עמוק בפנים על תחושת הכשלון ההורי: כיצד זה נכשלנו? הלא היינו כל כך מושלמים כהורים – איך משהו כאן "התקלקל", ולמה דווקא לנו?. קשה גם שלא לחשוב בהקשר זה על האשה/גבר "המושלמ/ת" אותה מנסה למכור לנו החברה הקפיטליסטית באמצעות הפרסומות; לעיתים תוך כדי שאתה מעיף מבט בתמונות אלו אתה מוצא עצמך תוהה האם מדובר ביצור מהונדס גנטית או שבאמת המנתח הפלסטי בעזרת המאפרת והצלם המושלמים דיים עשו עבודה טובה כל כך שנחשוב ששלמות היא באמת משהו אפשרי, שלא לומר – שלמות עד כדי שלא-למות. צעירים לנצח. אז כן, יש בעיה עם המושג "שלמות" כאשר הוא בא בסמוך למושג "משפחה". האם יש בכלל משפחה מושלמת? מהי משפחה מושלמת? האם צריך לשאוף למושלמות? ולמה חלקנו כל כך מתקשים לקבל חוסר מושלמות בעצמנו או ממשפחתנו? ישנם הורים אשר חלומם היה לתקן חוויות ילדות קשות שחוו באמצעות גידול ילדיהן במציאות אחרת, ואשר לא חלמו שלמרות התיקון התוצר לא יהיה מושלם. זה יכול לקרות אצל הורים שגדלו במשפחות גרושות, ואשר קיוו שבזוגיות טובה ילדיהם יגדלו "מושלמים" ונטולי צלקות ופצעים. ישנם הורים שחלמו על השגים לימודיים גבוהים ולא ניתנה להם התמיכה, וקיוו כי באמצעות מה שכסף יכול לקנות (מורים פרטיים, חוגים ועוד) ילדיהם יהפכו לגאוני הדור. הורים אחרים קיוו כי ילדיהם יפתחו אישיות מסויימת (חברותיים, פתוחים, כריזמטים) ומתקשים עד מאד לקבל ילד מופנם המתעניין בעיקר בספרים ובסרטי מדע וטבע. האמת – רבות הדוגמאות מספור על מנת לשרטט את קווי המשפחה שקיוותה להיות משפחה מושלמת ולפתע גילתה מציאות שונה מהאידיליה והפנטזיה של תחילת דרכם. אז איך לרדת מהעץ הגבוה של המשפחה המושלמת, ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו כהורים? העצה הראשונה שהייתי רוצה לתת להורים המזהים עצמם כאן במאמר זה – אנא, הסירו את המילה "מושלם" ממילונכם בהקשר של גידול ילדים, והכניסו במקומה את המילה "שלם". כי בתפקיד ההורי שלקחתם על עצמכם, אף אחד לא מצפה מכם לגדל ילד מושלם, אלא לכל היותר ילד שיהיה שלם עם עצמו, עם מי שהוא, שיקבל באחדות ובאיזון את יתרונותיו וחסרונותיו, שיכיר בערך עצמו ויהיה מספיק גאה במי שהוא ויקבל את חוסר מושלמותו. אמר שלמה המלך בספר משלי: חנוך לנער על פי דרכו. כלומר, לא התבקשנו להקים פס ייצור של ילדים מושלמים, אלא לקחת את המתנה היקרה הזו שניתנה לנו, להכיר אותה (שאלה טובה: האם אתם מכירים לעומק את ילדיכם? מה מאפיין אותם? מה הם אוהבים? ממה הם מפחדים? היכן הם מרגישים חלשים והיכן חזקים? מה הם צריכים מכם? ועוד) ולחנוך אותם לחיים, כלומר, אנו קודם כל חונכים ומחנכים!! (חונכים, לא חונקים, כפי שמגדירה זאת בציניות מחוייכת מיכל ידידתי). ואם אנו מכירים בכך שאנו אמורים לחנוך את הילד שלנו לקראת חייו הבוגרים, מושלמות בודאי אינה מטרה, כי אם דרך החניכה הארוכה שלפנינו לאט ובסבלנות. אני אוהבת קלישאות, כיוון שלעיתים הן מתארות טוב יותר מספרי פסיכולוגיה שלמים מציאות מורכבת: "אני זה מי שאני, כי כל שאר האחרים כבר תפוסים". או במילים אחרות: למד לקבל את הילד שלך כפי שהוא, בלי לרצות לשנות או לתקן אותו שיתאים לתמונת המושלמות שבנית בראשך. בעולם היהדות ישנו מושג מדהים שנקרא ה"אחד", עליו חוזרים בתפילה מספר פעמים ביום: "השם אחד ושמו אחד". אחד מהפירושים המדהימים של תפילה זו הוא כי למרות שלשם לפחות 70 פנים, וכמו שיש לו מידות רבות ומגוונות, ולעיתים אפילו סותרות, בסופו של דבר הוא "אחד", כלומר שלם. ואנחנו, שרוצים כל כך להיות קרובים למלאכים, רק יכולים לאמץ את תפיסת האושר העילאית הזו ולקוות עבור עצמנו ועבור ילדינו כי נדע אושר ועושר, שמחה וגיל אם נוכל לקבל את עצמנו על כל מגוון תכונותינו, הגבורה מול החסד, הנוקשות מול הגמישות, הכעס מול השמחה, אהבת הזולת מול אהבת עצמי ועוד. ה"אחד" כמובן שאינו מושלם, אך הכי קרוב לתפיסת האושר שבקבלת מורכבותנו והעושר הפנימי שבתוכנו. ב"מדריך להורים" שעדיין לא הושלם למרות שהוא בתהליך כתיבה כבר אלפי שנים, בודאי היינו מוצאים באחד מהעמודים הראשונים תיאור של זוג הורים הגאים בכך שכל אחד מילדיהם שונה בתכלית השינוי זה מזה, בעידוד מלא של הוריהם, תוך טיפוח והעצמה של יכולות ספציפיות של כל אחד מהם, לצד קבלה של העדר-יכולות אחרות. מן הסתם באותו ספר מושלם שטרם הושלם, היינו למדים כי להיות הורים דורש הרבה חמלה עצמית מול חוסר מושלמות העולם, חוסר המושלמות האישית והזוגית שלנו, והעובדה כי למרות מאמצינו העילאיים להיות הורים טובים, ילדינו יגדלו להיות בוגרים מאוזנים ובריאים יותר בנפשם אם נקבל אותם כפי שהם, והם ילמדו לקבל את עצמם מגיל צעיר, בחמלה, בחסד, ברוך, באהבה להיות "אחד", להיות שלם, אך לא מושלם. פורסם באתר מאמרים #משפחה #ילדים #שלמות #מושלמים #טיפול #מטפלת #הורים #הורות #מצבחמור #פסיכולוג #פסיכולוגיה #תפילה
