אימוץ – הסיפור שאינו נגמר
החל מסיפור הבריאה בה יוצר ה' את האדם ומתייחס אליו כאל בן, מבקש אותו, רוצה בשבילו את הטוב ביותר, את גן העדן, מחפשו בשבילי החיים או הגן וקורא לו "אייכה?", כועס עליו כשהוא סורר מדרכו, מעניש אותו אך גם מכוונו להמשך חייו, דרך פרשת נח ופרשות נוספות המתארות לנו בפרוטרוט שושלות של דורות המסמלות את ההמשכיות הבין-דורית בה אב מוליד את בנו וכך הלאה והלאה, מובהר לנו כי דרך השם מלאה במשמעות רבה להמשכיותה של שושלת משפחתית על פי סדר ההולדה.
אולם בפועל, לעיתים קורה שאמא, או זוג הורים, מחליטים שלא לגדל את הילד שהרו והולידו, ומוסרים אותו למשפחה אחרת חשוכת ילדים או אשר מסיבה אחרת החליטה לאמצו.
אימוץ של ילד הוא תהליך מורכב ומתמשך, לעיתים כואב מאד ורב השלכות, לא כולן מודעות בהכרה ובתודעה, הן עבור ההורים והן עבור הילד.
בחרתי להביא לפניכם סיפור של טיפול בגבר בוגר אשר אומץ בילדותו, המלווה בתהליך הגדילה, הצמיחה והריפוי שהגיעו בעקבות הטיפול;
-------------------------------------------------------------------------------------
קוראים לי אבנר ואני בן 56. אבל מה זה משנה הגיל, או השם, כשהדבר הכי חשוב הוא שקרה לי משהו שחיכיתי לו כל חיי. שנים הלכתי לכל מיני מטפלים על מנת שיעזרו לי לפתור את חידת חיי, מדוע אני עושה מה שאני עושה או מתנהג כפי שאני מתנהג וכיצד לשנות את מסלול הכאב החד כיווני הזה, אך אף לא אחד מהם הצליח להעמיק לעומק נפשי ולסדר לי את הפאזל הגדול הזה, המורכב מאלפי חלקים שקוראים לו נפש, או נשמה, או זהות אישית. חלקם אף הגדילו לעשות ושלחו אותי לפסיכיאטר לקחת כדורים נגד דכאון ובזה חשבו שסיימו את תפקידם.
עד גיל 7 לא ידעתי שאני ילד מאומץ. הורי האהובים והמסורים זכרונם לברכה רצו להגן עלי בכל כוחם מהרגע בו אחשף לידיעה שלא הם ילדו אותי, אלא אמא אחרת, במקום אחר ובנסיבות כל כך קשות. אבל הרגע הזה של הגילוי הגיע, ומאותו רגע השתנו חיי. עד אז גדלתי במושב, מאושר ושמח בחלקי, ילד אהוב שגדל בחיק הטבע, חיות, חקלאות וטרקטורים שכל כך אהבתי, שעבורי נחשבו כעולם קסום ונהדר. גן העדן של ילדותי.
צבע עורי השחום עורר את תשומת ליבם של הילדים והם קראו לי "כושי", אך עד לאותו רגע מכריע בחיי זה לא שינה לי רבות. כילד הייתי חולה לא מעט בברונכיט ודלקות ראות, ואמי האהובה, תהא מנוחתה עדן, טיפלה בי ברוך ובמסירות אין סופית. מעבר להיותה האמא שלי, הטובה, המגינה, החומלת והמטפלת היא גם היתה מורה לחינוך מיוחד ומשוררת עדינת נפש. אבי היה אמן מוכשר, צייר ופסל, שעלה עם אחיו לארץ לאחר השואה. איני יודע עליו הרבה, וכבר אין את מי לשאול. מהיום בו נודע לי כי הוא אינו אבי הביולוגי, הכעס מחק כל רצון להתקרב אליו ולדעת מיהו, מה היו חייו ונסיבות עלייתו ארצה ומה עלה בגורלם של שאר בני משפחתו. חייו ומערכת יחסי עמו עדיין לא פתורים ולא סגורים.
איני יודע מה גרם להורי לספר לי בגיל 7 שאני מאומץ, וגם איני יכול לזכור ולהעיד כיצד הרגשתי ומה חשבתי. יותר מדי זמן עבר מאז, של כאב איום שאינו מרפה והרבה הדחקות והכחשות, ואימוץ דפוסי חיים שרק יבטיחו לי שאני אהוב ורצוי, על מנת לפצות ולו במעט על הידיעה שהיכתה בי שיש אי שם בארץ אשה שילדה אותי ולא רצתה בי, ומסרה אותי למישהו אחר שיגדל אותי.
רק מי שחווה אימוץ יכול להבין את גודל כאב הנטישה, והשאלות שלא מרפות: "למה"?. למה היא לא רצתה בי? למה היא לא יכלה לגדל אותי כמו כל אמא נורמלית, ואיך אמא שגידלה בבטנה תינוק במשך תשעה חודשי הריון יכולה ברגע קטן פשוט להעבירו כחפץ לידיהם של אנשים זרים. זה לא נתפס. זה כואב. זה הזוי.
אני רוצה רגע לקפוץ לסוף, ליום שאחרי הטיפול, שאולי במובנים מסויימים הוא יום הלידה השנייה שלי, החשובה והמשמעותית. לידה מחדש. התחלה של דרך חדשה של ריפוי וצמיחה. שינוי דפוסים. שינוי מחשבות. שינוי רגשות. שינוי מערכות יחסים עם הקרובים והאהובים עלי. התאלמנתי לפני כ- 10 שנים ויש לי שלוש בנות מדהימות אשר סיימו תארים אקדמאיים מרשימים ובונות כיום את הקן המשפחתי שלהן. את 20 שנות נישואי ליוותה אהבה עזה, אך גם כאב וכעס גדול והרבה האשמות של אשתי כלפי, שמעולם לא הצלחנו לפתור.
תמיד ידעתי שעובדת היותי ילד מאומץ השפיעה על כל תא ותא מגופי, אך לא דמיינתי לעצמי לאיזה מקומות עמוקים בנפש ידיעה זו חילחלה, וכיצד זה השפיע על כל רגע ורגע מחיי. הכאב היה שם כל הזמן, חרדת הנטישה העצומה שניהלה אותי והבריחה אותי מלנהל קונפליקטים, כי כל עימות בתת המודע שלי היווה אפשרות של פתיחת הפצע המדמם הזה אם חס וחלילה הוא יסתיים בריב קשה, נתק, קרע ובנטישה. לא, אין מצב שהילד שבי היה יכול לשרוד עוד נטישה. אז שתקתי, או עניתי מה שעניתי, או ברחתי לעבודה שאהבתי, העיקר לא להיות בקונפליקט, העיקר לא למות מחדש אם אנטש שוב.
הדרך שבשבילי היתה האפשרות היחידה להמשיך ולהתקיים – לא להתעמת, לתת את כל כולי אך רק לא להכנס לקונפליקטים, נחוותה בעיני האחר כהתעלמות, כאדישות, כבריחה, כרוע, כעקשנות, כחוסר אהבה בעוצמות של כעס שלא יאמנו. לו רק ידעו את מה שגם אני לא ידעתי, שכל מה שאני רוצה זה לחיות, ולא למות. כי נטישה בשבילי היתה כמו מכת מוות, מכת גרזן שאין לאדם שעבר נטישה ברגע לידתו יכול לעבור שוב. איזה אבסורד – להיוולד לעולם ומייד למות מרוב כאב.
היום אני יודע כי גם תינוק בן יומו יודע שהאמא המאמצת היא אינה אמו. הוא מכיר מהבטן את הקול של אמו הביולוגית, את קצב ליבה, את קצב פסיעותיה, את המיית גופה מבפנים. ולכן, כאשר הוא נמסר לאמא אחרת, הוא יודע בתוך תוכו שהיא אינה אמו ולכן הורים מאמצים אינם מבינים כיצד קורה שתינוק בן יומו לא מפסיק לבכות, או מפתח כל מיני התנהגויות של משיכת תשומת לב, או אנטי ודווקא או מחלות פסיכו-סומאטיות למרות כל שפע האהבה הנפשית והגשמית המושפעת עליו. וכמה סימבולית היא העובדה שהמחלות שאני פיתחתי קשורות לנשימה; כי נשימה היא חיים, ואת החיים שלי מסרו הלאה ונותרתי ללא נשימה. הורי, כמו הרבה הורים בזמנם בהם הידע על תהליכי אימוץ היה מצומצם ביותר, לא יכלו להבין; הם הרי ההורים הכי טובים בעולם שמשקיעים בי את כל נשמתם ואהבתם, אז למה הילד הזה חולה כל כך הרבה? ולמה הוא סובל? ולמה קשה לו להתרכז וללמוד ומה מפריע לו בחיים? אוי, לו רק ידעו אז את מה שיותר ויותר יודעים היום על ילדים מאומצים, אולי היו נחסכים ממני שנים רבות של התנהלות בעולם הזה בדרך שאפילו לא ידעתי להסבירה וגבתה ממני מחירים כבדים מנשוא.
בנעורי הפכתי למרדן. לא רציתי ללמוד, לא רציתי שום קשר עם אבא, רציתי לעשות רק את מה שבא לי וכייף לי. וכן, עשיתי כייף בדרכי. סוג של כייף שהיום אני מבין שהיתה בו גם בריחה מכל מה שלא הייתי מסוגל לשאת. אולי היו גם הפרעות קשב וריכוז שלא טופלו, אולי היו גם לקויות למידה שלפני 30 שנה אף אחד לא ידע לטפל בהן, ואולי בעיקר קשיים רגשיים שאף אחד מעולם לא יכל לעבד יחד איתי ולהסביר לי את מקורם.
בגיל 25 הכרתי את מי ששנה לאחר מכן תהפוך לאשתי האהובה. כמעט מהרגע הראשון חווינו עליות ומורדות, דפוסים של התקרבות והתרחקות, האשמות ופיוס. אך לא ידענו לפתור אותם והתנחמנו ברגעי החסד שבהם האהבה חזרה לשרור בינינו והאפילה על כל הקשיים, עד המשבר הבא.
אם אדם לא מכיר את עומק נפשו והפאזל הגדול של זהותו, הוא גם לא יכול להסבירו לאחר. והזהות שלי היתה מורכבת מאלפי חתיכות קטנות של פאזל שאיש לא ישב איתי להרכיב: הייתי הבן של אמי הביולוגית והייתי הבן של אמי המאמצת. הייתי הבן של אבי הביולוגי שלא הכרתי והייתי הבן של אבי המאמץ שהכרתי היטב אך לא רציתי בנוכחותו. הייתי תימני יחיד בין רוב מוחלט של אשכנזים. הייתי ילד שונה וחריג, מבלי להבין מהיכן מגיעה השונות, הייתי תלמיד שלא הצליח להתרכז ולחוות הצלחות, שמעולם לא הבין כיצד חברו הטוב שנחשב גאון הכיתה אוהב אותו כל כך. הייתי ילד חולני. הייתי נער מרדן. הייתי ילד אהוב על כל סובביו. וכשהפסקתי למרוד, התחלתי רק לרצות אנשים אחרים. עשרות שנים הייתי עסוק בלרצות אנשים אחרים, לעשות להם טובות, לתקן להם לסדר להם להביא להם לסחוב בשבילם לקחת על עצמי אחריות שאינה שלי, העיקר שיאהבו אותי. "אבנר אדם טוב", "איזה איש מדהים שעוזר לכל אחד", "איזה כייף שיש חבר כמוך". גם ללא תמורה, כל אמירה כזו או תחושה כזו בתוך ליבי שמישהו אוהב, מעריך, מכבד, רואה אותי, כל גרם כזה של אהבה חיצונית מילאה חצי מיליגרם של בור בלי תחתית של כאב פנימי עמוק וצורב של חוסר אהבה ונטישת אם. הייתי מבחוץ מאצ'ו קטן, אחד שחולה על אופנועים וטרקטורים ונסיעות שטח ועבודה מאומצת בשדה. תמיד ידעתי לעבוד קשה ולהפגין את מסיכת המאצ'ו מאחורי עבודה קשה ואופנועים מדהימים שבניתי שחיזקו את תחושת הגבריות שלי בין חבורות אופנוענים שאולי ברובם כולם כמוני חיפשו מפלט לנפשם בפעילות סופר מאצ'ואיסטית, אך מבפנים אפרוח רטוב ופגיע כל כך ורגיש מוסתר מאחורי שכבות עבות של המסיכה שעטיתי על עצמי כל חיי.
ואת כל חלקי הפאזל הללו הבאתי לנישואי. אשתי גידלה את שלושת בנותינו, נעזרת בהוריה שגרו בסמוך, ואני עבדתי הכי קשה שאפשר על מנת לכלכל ולפרנס ולדאוג לכל צורכי הבית. לא היה לי מקצוע, כי לא יכולתי להשלים בגרויות, אך השם נתן לי מספיק כישורים על מנת לעבוד במגוון כל כך רחב של עבודות כך שפרנסה מעולם לא חסרה לי. כן, למדתי קורסים שאהבתי, כי את מה שאהבתי הצלחתי ללמוד בקלות רבה. ידעתי שהפוטנציאל שלי עצום ומאחורי כל הכשלונות עומד גם גבר אינטליגנט עם IQ גבוה, אך לא ממומש. עבדתי וב"ה הצלחתי. אך הייתי חוזר יום יום הביתה לאשה ממורמרת וכואבת וכעוסה שבאה אלי בטענות אין סופיות על כל מה שאני לא עושה: אני לא עוזר, ואני לא נוכח, ואני לא אבא מספיק טוב, ואני לא מבין, ולא מקשיב, נאלם ונעלם. משנה לשנה התסכול והמרמור שלה הלכו וגברו, וככל שהיא הפכה להיות כאובה יותר ומאשימה - פחד הנטישה השתלט על כל חלקה טובה בי, ועשיתי את הדבר שאני הכי אלוף בו:התכנסתי בתוך עצמי, נאלמתי דום, וחיפשתי כיצד לקחת על עצמי עוד ועוד עבודות, העיקר לא לשמוע האשמות. העיקר לא להתעמת ולדבר ולפתוח ולפתור. איזה לפתור. מי חשב בכלל שיש פתרונות. לא הצלחתי להבין כיצד בחוץ אני כל כך מוערך ואהוב וידוע כאיש שעוזר ונותן ושם את עצמו תמיד במקום האחרון. גם כבעל ואבא שמתי את עצמי במקם האחרון, עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה על מנת לפרנס את אשתי ואת ילדי ולדאוג לכל מחסורן באהבה וברצון. אך בתוך הבית כל הנתינה והאהבה הזאת נעלמו בתוך תסכול של אשה שמעולם לא הצליחה לראות ולהבין את המתחולל בנבכי נפשי וזהותי, מתוך סיפור חיי. לא חוויתי הכרת הטוב, לא כבוד ולא מילת תודה, אלא רק ביקורת אין סופית והאשמות על מה שאני לא, שחילחלו גם לנפשן של בנותי. הפער הזה בין הזהות שלי בעולם שבחוץ לבין איך שנתפסתי בתוך הבית, בלבלה אותי וקרעה אותי מבפנים. לא הבנתי איך יכולים להיות כאלו פערים בין מה שאחרים רואים ומעריכים, את אבנר המרצה, הטוב, שרץ לעזור לכולם גם לפני הוא עצמו וצרכיו, לבין איך שחווים ומפרשים אותי בבית כאיש אטום שלא רואה ולא עוזר ולא איכפתי ורגיש לזולת. וככל שהדברים נמשכו והתדרדרו רק חיפשתי יותר איך לעזור לזולת, או כמו שאני מבין את זה היום, לרצות את האחר ללא גבולות, על מנת לקבל את הכרת הטוב והאהבה והערכה והכבוד של אנשים אלי בחוץ על ידי עבודה קשה ועזרה אין סופית לזולת. כבר אמרתי, לפעמים לרצות אנשים אחרים ולמחוק את עצמך נותן פלסטר ולו קטן, ולו רגעי, לצורך באהבה ובהכרה ובמילוי הבור האין סופי הזה של בדידות וחרדת נטישה. הרגשתי כיצד אני הופך בתוך ים ההאשמות שאני סופג ליותר ויותר קטן ואפסי, יותר ויותר מכווץ, יותר ויותר נעלם ובלתי נראה. התכנסתי בשתיקות ובכאב, ואלו התפרשו כהתעלמות ואדישות.
כל מה שראיתי לנגד עיני היתה רק תמונה אחת: אני לא רוצה עימותים. כיום אני מבין כי בשבילי עימות פירושו היה נטישה. גם אם זה היה עמוק עמוק בתוך תת המודע שלי, זה ניהל אותי. זה רדף אותי. זה לא איפשר לי לעצור את הסחרחורת המטורפת של חיינו ולעשות לה ברקס גדול, וללכת לבדוק לעומק מה קורה כאן ולחפש פתרונות ל"למה זה לא עובד בינינו" על ידי איש מקצוע שיוכל להסביר לי ולה את כל הדברים הללו שאני יודע היום.
האמת שגם שכשהלכנו לפסיכולוגים הם שמעו את הכעסים והאשמות שלה, ואותי יושב שם בדומיית אין קץ, מכונס בכאבי, מבלי שיכלו או ניסו לדעת ולהבין מה מקור הדומיה, מה מקור ההתרחקות וההתכנסות, מה מקור הפחדים שלי, מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה. אבל אני לא יכול להאשים איש; כל עוד אני לא דיברתי, ולא דיברתי כי לא הבנתי, אף אחד אחר לא יכל היה לנחש מדוע אני מתנהל כפי שאני מתנהל.
היום יש בי הרבה תסכול ואכזבה מכל אותה שרשרת ארוכה של מטפלים שידעה שאני ילד מאומץ, ושהיתה אמורה לדעת ולהבין את עומק החרדות של ילדים מאומצים ונטייתם להמנע מעימותים בשביל למנוע פרידה נוספת ולא טיפלו בנשמתי ועזרו לה להחלץ מכאב הבדידות והצער האין סופיים לקראת חיים אחרים. היום אני מבין שגדלתי וצמחתי לתוך טראומה מתמשכת ולא מטופלת, וכל צל צילה של האשמה או כעס מצד הזולת נעל אותי ואת נשמתי וגרם לי להתרחק מכל מקור של אש שמותירה עוד כוויות בנשמתי.
אבל תמיד היה שם גם פתרון נוסף: על כל האשמה על דברים שלכאורה לא עשיתי בתוך הבית, היו עשרה פידבקים של אנשים שהחמיאו לי וטפחו לי על השכם על טוב ליבי בעבור הדברים שעשיתי למענם. ברור שעשיתי למענם. הייתי מוכן לרצות את כל העולם על מנת לקבל אהבה. הפכתי מילד מרדן וכואב לגבר מרצה וכואב.
אני חוזר מעט אחורה בסיפור. בגיל 24 בעידודה של אשתי, הלכתי לפתוח את תיק האימוץ. פגשתי את יעל, עובדת סוציאלית מקסימה, רכה ומכילה, שליוותה אותי בכל התהליך הקשה הזה רווי התלאות עד שאמי הביולוגית הסכימה לפגוש אותי. הבנתי אט אט שחוץ ממני יש לה עוד 4 ילדים שהיא מסרה לאימוץ, ושאבי הביולוגי אפילו לא היה בעלה. גם היא היתה קורבן, אך מסוג אחר. קורבן לגבר רודף נשים שפיזר ברחבי העולם למיטב ידיעתי לפחות 14 קורבנות קטנים , נשמות רכות שהוא הטיח אל מול קיר העולם הקר והמנוכר. 14 ילדים ואולי אף יותר, שחוו את מה שאני חוויתי, במנותק, בלי לדעת שיש לי אחים לצרה, ולא שזה היה משנה בכלום את כאבי. צרת רבים במקרה זה רק מעצימה את הכאב, ולא מפחיתה אותו.
זכור לי באחת הפעמים שכשאמי הביולוגית אושפזה בבית חולים, באתי לבקרה ובצאתי החוצה מבית החולים אני מקבל טלפון מיעל, העובדת הסוציאלית, שאומרת לי שיש כרגע לידה עוד שתי בנות שבאו לפתוח את תיק האימוץ ומסתבר שהן אחיותי. עוד אחיות?! שוק. הלם. עוד רעידת אדמה בתוך נפשי וזהותי השסועה. האח או האחות הרביעית שנמסרו לאימוץ על ידי אותה אמא לא פתח/ה את תיק האימוץ ואולי היא/הוא אפילו לא יודעים עד היום שהם מאומצים, ואיני יודע מי היא/הוא.
בתוך חתיכות הפאזל שנקראות "אחים", כן אחים – הדבר הזה שאמור לשמח אותך להיות המשפחה שלך ללוות אותך בכל יום הולדת, נישואין, לידת ילדים ועוד לא היו ולא יכלו להיות מעולם אחים. לא הכרתי אותם והם לא אותי, וכנראה כל אחד גם היה שקוע בכאביו ובנסיונו להחלץ מהבור הגדול והעמוק הזה שקוראים לו נטישה ואימוץ. כיום אני בקשר רק עם אחד מהם שגר בחו"ל. אחות אחת חזרה בתשובה והשניה חייה את חייה בישראל. איני יודע הרבה אודותיהן וגם לא נרקם קשר של אחים. אחים לצרה אנחנו. אחים לכאב. כאב גדול מדי של שנים בהן כל אחד מאיתנו חי אצל הורים מאמצים מבלי לדעת זה על נוכחותו של זה בעולם, חיים שונים לחלוטין, כאלו שלבנות גשרים ביניהם יקח שנים – אם בכלל .ומי בכלל רוצה לבנות גשרים שיש עכשיו משפחה חדשה שמתפרקת לי בין הידיים ואני אובד עצות כיצד לתקן. כל כך רוצה לתקן, לאהוב, לתת את הכל שיהיה טוב, לחזור אחרי יום עבודה מטורף לבית שיש בו אשה אוהבת ושמחה, ולא מצליח. לא מצליח.
עשר שנים עברו מאז שאשתי נפטרה ממחלה קשה. לא פחות ולא יותר אחותה האשימה אותי במותה, ולא איפשרה לי להכנס ולהיות שם לצידה בחוליה. היום אני יודע שקוראים לזה דמוניזציה. כשמישהו כואב כל כך ממשהו שהוא לא מסוגל להבין, הוא הופך בתוך ליבו את האחר לשטן של חייו. ובמקרה שלנו, הדמוניזציה חלחלה גם לכל שאר בני המשפחה. אני האיש הרע, היא האשה הטובה, הקורבן של נישואינו, אשתו של גבר שהיא לא מסוגלת להבין ולחדור לנפשו ולהבין מדוע הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל ואיך אפשר לתקן. קורבן של נישואיה עמי לצד חוסר יכולת תהומי לתהות ולרדת לעמקי נפשי ולהבין את הדרמה של חיי.
היום אני יודע שהיו שם גם מספיק נשמות טובות סביבה לטפח את תחושת הקורבנות והדמוניזציה, במקום לעזור לי ולה להבין, לרדת במעלית הארוכה והעמוקה הזאת לנבכי הקשר, לנבכי נשמתי ולנבכי נשמתה, ולהבין את המורכבות, ולעזור לשנינו לבנות את הפאזל מחדש. לאפשר לי לחוות אהבה-ללא-תנאים, אהבה ללא שיפוטיות וביקורת והאשמה, ובכך לפתוח לי שער ענק לתת לה את כל מה שהיא היתה כה זקוקה לו.
אומר זאת שוב, אני לא מאשים ולא מבקר. אם אני לא יכולתי לרדת לעומק נשמתי וזהותי ולהבין מדוע אני פועל כפי שאני פועל, מדוע אני מתכנס, מדוע איני יכול להתעמת, מדוע אני בורח, מדוע אני מוותר, לא יכולתי לצפות שהאחר יעשה זאת בשבילי.
חתיכות הפאזל הראשונות החלו להתחבר בזקנתה של אמי האהובה שגידלה אותי וטיפלה בי בחום והכילה את כל הבעיטות שלי לאורך כל חיי. היא תמיד היתה שם עם חיוכה החם והאוהב מקבלת אותי באהבה-לא-תנאים וגבולות, לא משנה מה עשיתי ואיך דיברתי ואיך כאבתי. אבי המאמץ נפטר מדום לב בגיל צעיר לפני 25 שנה. מעולם לא סגרנו בינינו את הדברים. לא זכיתי שיכיר אותי בבגרותי, בשל יותר, מבין את עצמי, מתחיל לרדת לעומק זהותי המורכבת ונשמתי הפצועה, לבקש ממנו סליחה על כל התסכולים שהוצאתי עליו מבלי שהבנתי מדוע אני עושה את מה שאני עושה, מדוע הוא הפך למושא שלי לכל הצער והכאב הזה, לקיר עליו זורקים את כל הכאב, והקיר הזה סופג וסופג ללא הרף צונאמי של כאב ומרד ופחד ומורא. לא הבנתי מדוע דחיתי את אהבתו, מדוע לא יכולתי להכיל את נוכחותו. בנבכי נשמתי ומודעותי אמנם לא ידעתי על כל מעלליו של אבי הביולוגי, אך אולי במקום נשגב יותר ורוחני, עוד שנים רבות לפני שפתחתי את תיק האימוץ ידעתי ש"האיש הרע" והמכוער בכל הסיפור הזה לא היתה אמי הביולוגית, שהיתה עוד אחת משרשרת קורבנות של גבר שרמנטי שהכניס נשים להריון ללא הכרה ונטש את ילדיהן בקן כמו ציפור קוקיה עלובה. אולי מבלי להבין השלכתי על אבי המאמץ את הכאב הגדול הזה על דמות האב הביולוגי שעשה מה שעשה ונטש נשים חסרות אונים לטובת קורבנות חדשים. אולי הוא היה שק החבטות של כל כאבי ילדותי, והיום הוא איננו ואין עם מי לסגור מעגל. רק ציוריו המדהימים עוטפים אותי היום מכל עבר וממלאים את כל קירות ביתי, כאילו הם יכולים להחזיר חלק ממהותו מנשמתו מהוויתו לתוך חיי, לדעת שהוא שם דרך אומנותו, אולי מביט בי דרכם, מקווה שגם יכול לסלוח.
כשאמי חלתה, הדבר היחיד שהיה חשוב לי היה להעניק לה את כל האהבה שהיתה בי כלפיה ולא באה לידי ביטוי במהלך חיי, לסעוד אותה, לקחת אותה לשכונת ילדותה, גם כשכבר לא היתה בדעה צלולה, לקבל ממנה עוד בדל של אהבה גדולה עוטפת ומכילה שרק היא היתה מסוגלת להעניק לי, וזה גם היה הזמן שלי להחזיר לה טובה תחת טובה. כבוד אם. אהבת אם אמיתית חסרת גבולות. לא החסרתי ממנה דבר וסעדתי אותה עם כל נשמתי ואהבתי. כשהעובדת הזרה נסעה לשלושה חודשים להודו, לא משתי מאמא לרגע ולא הרשיתי לאף אחד לסעוד אותה. רציתי לעשות זאת בעצמי. עשיתי כמיטב יכולתי שלא תסבול, גם כשדיברה על סבלה הרב, בדידותה וגלמודיותה בעולם זה. הייתי שם בשבילה, הייתי אתה, הענקתי לה מכל טוב, החזרתי לה טיפה מהדבש שהיא האכילה אותי כל חיי באהבתה הגדולה אלי ללא תנאים וגבולות, ללא שיפוטיות וביקורת, ללא האשמות, רק אהבה, אהבה, אהבה. עוד מבלי שהבנתי, אלו היו חתיכות הפאזל הראשונות שהחלו להתחבר בנשמתי ובזהותי, לראות את עצמי בזכות עצמי, בסביבה נטולת כעס ודמוניזציה. לראות את עצמי מעניק אהבה לא בשביל לקבל אהבה בשקל כי התקנתי למישהו שקע חשמל, אלא לראות עצמי כאדם שמעניק אהבה שלא על מנת לקבל כלום בתמורה. אמא איפשרה לי להתחיל את מסע התיקון והריפוי של חיי.
כשהחזירה נשמתה לבורא עולם לפני כשנה חשתי כיצד ליבי גופי ונשמתי מתפרקים לרסיסים. הבית שהיה בית המשפחה כבר לא היה בית, HOME, אלא רק אני ועוד שלוש נשמות אהובות ויקרות של בנותי שאיבדו אם בתוך 4 קירות גשמיים נטולי רוח ונשמה, שמחת חיים ואהבה, וכעת גם אני איבדתי אם ובית, במלוא מובנו הרחב של מושג זה. היו שם שלוש נשים צעירות שינקו את כל התסכול והכאב והמרמור של אמם והן לא הפסיקו להטיח אותו בי. שוב חזרתי לדמות ה"דמון", השטן האטום שרק מגיע על מנת לפגוע, אך כעת לא מול אשה אחת אלא מול שלוש בנותי אהובותי. אך עדיין לא הצלחתי לשנות מאום. כל פעם שניסיתי לדבר ולפתוח את הדברים הייתי זוכה למטר מילים קשות מסכין שחרצו את ליבי ונשמתי, אך עדיין העדפתי ללכת עם האוטומטים שלי של לספוג ולהכיל, ולא להתעמת. ה"ביג בוס" שלי, חרדת הנטישה היקרה שלי, משלה בכיפה, והיא זו שהדריכה אותי להמנע מכל קונפליקט, כי קונפליקט זה עימות, ועימות זה מסוכן, ומסוכן זה אומר שוב קרע, ניתוק ונטישה. אז הייתי מוכן לספוג את כל הסכינים שבעולם, המילים הקשות ביותר, על מנת שלא להעזב, לדעת שהן שם, שהן לא הולכות, מוכן לקבל מעט שבמעט ולו רק בכדי לשמור על הקשר הזה, גם כשהוא לא מוביל לשום מקום אלא רק לאותו דפוס שהיה לי עם אימן של יחסי אהבה-דחייה, קרבה והתרחקות, מבלי לפתור מאום.
ואז קרה לי נס. נס גדול בתוך טיפול שאיפשר לי להתחיל להבין את סיפור חיי כסרט שלם עם עלילה, עם משמעות, עם הבנה כיצד כל תמונה בסרט השפיעה על זהותי האישית, על האוטומטים שלי ומדוע התנהלתי כפי שהתנהלתי.
עדיין אני הולך ב- Baby steps, בצעדים קטנים, מנסה לגשש דרכי לקראת דרך חדשה לבניית קשרים עם אנשים בחיי. לא לאפשר מחד הטחת האשמות וביקורת, הקטנות ומחיקת זהותי, ומאידך להפתח ולראות את תמונת נשמתי, כיצד כל חתיכות הפאזל שלה נרקמות אט אט למארג גדול שאני מסוגל להבין. מסוגל לראות כיצד הכל השפיע על הכל. מי אני, מה היא זהותי, מה חשוב לי ומה אני רוצה להשיג, לא בחומר אלא ברוח.
את הכאב הזה של ילד מאומץ, כנראה איש לעולם לא יבין לכל עומקו ורוחבו, אך כשתמונת הפאזל של זהותי מתבררת, אני יודע שאני מחפש כיום שינוי גדול בחיי. בדפוסי תגובתי. לא לחפש יותר אהבה והערכה בשקל מבחוץ על מנת שיגידו לי איזה חבר טוב אני, אלא לדעת בתוכי מי אני ומה אני, לפעול אחרת בתוך הקשרים שלי, וגם לדעת, עד כמה שזה כואב, שמי שלא יוכל לשאת את זהותי המורכבת, את צלקות ילדותי ואת השפעתן על כל מהלך חיי – זה גם בסדר. אני הולך לדרך בה זה יהיה בסדר גם להפרד כשהאחר לא רוצה או לא יכול להבין ולהתמודד עם כל הטוב שבי, אך גם עם כאבי העזים, עם הזכרונות, עם רגשותי ואישיותי. וזה בסדר להפרד כשהאחר לא שם, רוצה רק את הטוב שיש לי לתת אך לא מסוגל להיות שם גם בשבילי ועבורי, להכיר, להבין, להפנים ולכבד שאני זה אני. לתת על מנת להעניק, ולא על מנת לרצות ולשמור אנשים בקרבתי כחבר הטוב הזה שכולם רוצים בקרבתם שתמיד יעשה בשבילם הכל ללא כל תמורה, מבלי שיבינו את המחירים הכבדים ששילמתי על דפוס זה.
אני מוכן היום לעשות תהליך של שינוי עוד מבלי לדעת כיצד ועם מי ואיך. אך זו התחלה של דרך. אברך כל מי שירצה להיות שם עמי על מנת לרקום מערכות יחסים שונות בתכלית המבוססות על העצמה, כבוד ואהבה אמיתית והדדית, לא על נתינה גשמית חד צדדית שלרוב אינה בונה קשר של אמת, עמוק ומודע, אוהב קרוב ומכיל. לא אסכים יותר לשים את עצמי בסוף הרשימה רק בשביל אגורה שחוקה של הערכה וכבוד או התואר המפוקפק "אבנר בחור טוב", כי הם כמו כל התמכרות סם שעובר אחרי רגע ואני נשאר שם עם כאבי. אני צריך להסכים לקבל את סיפור חיי, ולהכניס את זכרון והכאב החד של התינוק שבי שננטש ונפגע למגירות הנפש הנכונות, על מנת שאני כאדם בוגר ומודע אנהל את חיי, ולא הפחדים וחרדות הנטישה בדרך שתמיד תוביל לאבדן הזהות שלי, ולעיתים גם למחיקתה והקטנתה על ידי אחרים במודע או בתת מודע.
איני מושלם, ולעולם לא אהיה. אך אני מסכים להיות פאזל שלם שאני מבין אותו ורואה את כל חלקיו. מוכן לומר סליחה למי שפגעתי בלא יודעין, מוכן היום להיות כמו WAZE הפותח כל פעם את המפה ומחשב מסלול מחדש באהבה ובטחון למצוא פתרונות לקושי שלא על ידי בריחה והתחמקות מכאב ומצער. מי שיסכים להצטרף אלי לתהליך ומסע זה יבורך, ומי שלא יוכל להיות שם איתי, או לא ירצה, גם זאת לטובה. איננו יודעים תמיד את דרכי השם, אך לעיתים לדעת לשחרר אדם לעשות את מסע חייו עד שיגיע גם הוא למילוי הפאזל זו גדולה ויכולת נפשית שאני היום מסכים ללמוד אותה.
אני יודע שה' איתי ויצליח את דרכי לחיות את חיי באהבה וחמלה לכל מה שעברתי, לחבר יחד עמי אט אט עוד חתיכת פאזל ועוד אחת, לשנות דפוסי חשיבה, רגש והתנהגות, ולהגיע למקום של שקט עם עצמי. אני יודע שרק כשיהיה לי שקט עם עצמי אוכל לבנות מערכות יחסים בוגרות ובשלות שאינן מבוססות על בריחה וויתור, או ריצוי אין סופי, או מחיקת והקטנת עצמי . המסע הוא מסע של העמקת מודעות וגדילה, אך אני מודע לכך שזהו מסע, ועלי להתמיד בו כבתהליך תשובה אם אני רוצה לפנות לדרך חדשה, למצוא איך מגיעים לאהבה בדרכים שהוויז הפרטי שלי ינחה אותי בע"ה, בחן בחסד וברחמים גדולים.
עד כאן סיפורו של אבנר דרך הטיפול שעבר. אך כמו אבנר חיים במדינת ישראל אלפי ילדים מאומצים, מהארץ ומחו"ל, שלמרות וברוב המקרים שאני פוגשת אומצו על ידי משפחות נפלאות, העובדה כי בינקותם חוו נטישה כואבת של אם, לא מרפה מהם לעולם. ככל שמתקדם עולם המחקר, אנו יודעים היום כי אפילו עובר מודע למתרחש סביבו, לא כל שכן ילד שכבר נולד. עוד בלי שיש לו שפה ויכולת להביע רגשותיו, הוא חש בכל נימי נפשו כי האם שהרתה אותו כבר לא איתו. מאוחר יותר הוא יקרא לכך נטישה, אך בתחילת דרכו בעולם הוא בעיקר יבטא פחד ומצוקה באין ספור דרכים, למרות הנתינה האין סופית של ההורים המאמצים. גם בלי מילים הוא יודע שהם אינם הוריו ולמרות כל מאמציהם הוא יחווה חוסר אמון ועלול לגלות קשיים פיזיים ונפשיים על אף כל הטוב שאופף אותו. לא פעם אותם ילדים יגלו בהמשך קשיי למידה ומוסחות רגשית (לא דווקא על רקע של הפרעת קשב וריכוז שבסיסה נוירולוגי) שיקשו על הגברת בטחונם העצמי. יש ילדים שברבות הימים ידחיקו תחושות אלו, יש ילדים שיצליחו לדבר על כך עם הוריהם, ויש ילדים שיאמצו התנהגויות לא-אדפטיביות ואף הרסניות, ברוב המקרים שלא במודע.
החדשות הטובות והנפלאות הן שאפשר לטפל! הורים שרוצים לאמץ מן הראוי שיקבלו הדרכה הורית לפני ולאחר האמוץ. ילד מאומץ שמגלה סמני קושי בכל שלב בחייו ראוי לטיפול, בכל גיל בדרך המתאימה לו. הטיפול לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולשכנע את האם הביולוגית שלא לנטוש אותו, אלא לתת לו את הכלים הדרושים על מנת להבין התנהגויות ודפוסים שפיתח, ובעזרת מודעות זו גם לצאת לדרך חדשה עם שלל כלים ותובנות שיובילו אותו ל"לידה מחדש", אלא שהפעם הוא זה שיילד ויגדל את עצמו באהבה גדולה ובטחון, ולעולם לא יטוש את עצמו. לעולם.
