אדישות
הוא מגיע אלי לקליניקה, צעיר, חתיך, מנסה דקות ארוכות להסביר לי את בעייתו ללא הצלחה מרובה. התחיל חוג יוקרתי באוניברסיטה, והפסיק. לימודים שהיו יכולים להביא אותו למקצוע יוקרתי ששכר נאה מאד בצידו. עובד פה, עובד שם, מצליח, אך לא מאושר. החברים שלו שמחים איתו כי הוא תמיד זורם ולא תקוע. יושב מולי – עצוב. מבטו מלווה תקווה שאולי אצליח להבין את בעייתו, שאוכל לעזור לו לצאת לדרך חדשה.
אני מזמנת אותו לעצום עיניים, ולהתחיל עמי מסע קסום בדמיון, עד שאנו מגיעים לארץ שממנה הגיע. לארץ הזו לא קוראים ארץ ישראל. לארץ הזו לא קוראים דכאון. לארץ הזו קוראים א-ד-י-ש-ו-ת. נעשה זאת ביחד, אני מבטיחה לו, נותנת לו משימה לשבוע הקרוב, שיתחיל לזוז, לנוע. במסע כמו במסע, הוא מתחיל בצעד אחד קטן.
כמו בשיר על "שניים סינים עם כינור קטן", ככה זה התחיל גם אצלי בקליניקה, "שני ישראלים עם פיהוק קטן" ומשועמם, והפך למגיפה שלמה. אני רגילה לטפל באנשים רגישים מדי, אנשים עדינים מדי, כמעט נטולי עור, שכל דבר חודר דרכם, מפיל אותם, גורם להם לעיתים לדכאון ולעיתים אף לתהות על פשר החיים וחלקם אף לרצון למות. ופתאום – כל התסמינים ההפוכים, למעט העצב בעיניים - על כך שהפכו אפילו אדישים אפילו לאדישות של עצמם. לרוב אלו "ילדים" (לא באמת, אני מדברת על גילאי העשרים פלוס) שיש להם כמעט כל מה שירצו. יש להם מכוניות משלהם, דירות, נסיעות לחו"ל, הם לובשים בגדים חתיכיים, וכנראה הולכים גם למקומות הנכונים. פעמים רבות ציון הפסיכומטרי שלהם מאפשר להם להתקבל לפקולטות הנחשבות ביותר, אך שום דבר מכל זה לא מצליח לאפשר להם להזיז את מחוג הרגש למעלה או למטה – הכל ברור, הכל מובן מאליו, הכל חסר כל מאמץ, וכן, הכל חסר כל משמעות. ויקטור פרנקל כתב את ה"האדם מחפש משמעות", אלא שאני מעריכה שהוא לא יכל היה לדמיין מצב שבו אנשים בורחים ממשמעות, או שלחיפוש המשמעות אין שום ערך, או שאולי רק לא דמיין שיהיו אנשים, דור אחד מאז כתב את ספרו הנודע, שיצטרכו עוד לעשות מסע שלם עד שיתחילו להבין למה משמעות חשובה לחיי אדם?.
יצאתי רגע לטיול פרטי מחוץ לסקלות של ה- DSM או שאר ספרי האבחון שאנו צמודים אליהם, ופתאום מצאתי את עצמי מתבוננת מהצד על הסקלה הפרטית שנוצרה בקליניקה הפרטית שלי: הסקאלה שבין "האנשים הרגישים מדי" לבין "האנשים האדישים מדי". התבוננתי בעצמי ושאלתי את עצמי מה בהכשרה שלי עד היום הכין אותי להתמודד עם אנשים שחייהם נטולי משמעות, ולא מתוך הפרעה פתולוגית. למדתי לטפל בחרדות ובדכאון, למדתי לטפל בהפרעות אכילה ובהפרעות חשיבה, ועל הדרך עוד כל מיני הפרעות וסימפטומים, אך שאלת האדישות, אדישות כזו, לא עלתה אף פעם כדילמה טיפולית.
פניתי לחברי הוירטואלים היהודים הסקרנים בעולם לארי פייג' וסרגי ברין, מייסדי גוגל, על מנת שיעזרו לי להבין מהי בעצם אדישות? והם, מלאי מוטיבציה ומשמעות, התגייסו בחלקיקי שניות למצוא עבורי אין סוף רעיונות והסברים לתופעה, החל מהגדרה מילונית, ועד מדרשים מהגמרא העוסקים במושג זה. וכך אט אט החלתי להחשף למלוא עומק התופעה, רוצה להשאר עדיין אופטימית ולא לקרוא לה עדיין מגיפה. מגיפה של דור שלישי או רביעי בארץ שהוריו או סביו היו מקימיה, דור שכבר נולד למצב כלכלי סביר ומעלה, דור המתרחק מהגדרות פוליטיות או דתיות, אינו רוקד יותר הורה-עצמאות, לא מתחייב לאורח חיים מסויים או לערכים שרק לפני דור-דוריים אנשים התגאו לחיות לפיהם, אפילו לגבי הצורך להמשיך לגור בארץ-היהודים הוא כבר די אדיש, אם רק תגיע ההצעה הנכונה לעבודה באוסטרליה, ארצות הברית, גם ברלין ממש הולכת טוב היום.
הרגשתי מוטרדת, אותו זבוב שממשיך לזמזם לי בבטן ואומר: אתם הפסיכולוגים – תמיד חושבים שאתם יודעים הכל.. עד שמשהו לא מסתדר לכם ממש כשורה ואז אתם נבהלים.... לכי, צאי מהשורה, תלמדי הכל מהתחלה. מה את בכלל יודעת על אלו שחיים חיים שלמים בשלווה סטואית, "זורמים", כי אין שום דבר לדאוג או לפחד ממנו, נהנים במסלול חיים על הגל הקל, תמיד תרמיל ענק של בטחון קיומי מונח על כתפיהם ואינו מאפשר להם ליפול. כלום אינך יודעת על אלה- בדיוק אלו שתיארת לעיל, שלפתע האדישות התחילה לדקור להם בכפות הרגלים ולשרוף להם את הלב? מה את יודעת על הפחדים של אדם כזה שהפחד הכי גדול שלו הוא להתעורר עוד 60 – 70 שנה ולהבין שכל חייו עברו עליו באדישות אחת גדולה לחייו, לקיומו? צרת רבים נחמת טיפשים – אז מה אם זו מחלה של דור שלם, שאינו מחפש משמעות, ולעיתים אפילו עושה אידיאליזציה מהאדישות?
ויקיפדיה: אדישות - בלעז: אפתיה) היא מונח פסיכולוגי למצב שבו הפרט אינו מגיב לכל ההיבטים הרגשיים, החברתיים והפיזיים השזורים בחייו. אדישות קלינית היא דרגה גבוהה של אפתיה. דרגה בינונית של אדישות עשויה להיות התגלמות של דיכאון, דרגה קיצונית של אדישות עשויה להיות מאובחנת כמוגבלות דיסוציאטיבית. ההיבט הפיזי של האדישות, אשר כרוך בהתדרדרות פיזית, אובדן מסת שריר וחוסר אנרגיה, מכונה עייפות. אדישות עשויה להיות מכוונת אדם, פעילות או סביבה. היא מהווה תגובה שכיחה לדחק פסיכולוגי ובמקרה זה היא מגולמת כ"חוסר אונים נרכש" אשר קשור לרוב בדיכאון קליני. האדישות עשויה לשקף חוסר עניין, שאינו פתולוגי, בעניינים בהם הפרט אינו מוצא חשיבות.
עד כאן אני בסדר, אני חושבת לעצמי. המושגים מוכרים, אך לא מתארים לי את מה שאני רואה בקליניקה, לא את אותם ילדים יפים-חכמים-זורמים שמגיעים אלי לפתע כשזרם תודעה פתאומי חודר ליישותם וממלא אותם פחד- לא על האדישות, אלא על אדישותם לאדישות המלווה אותם קרוב לחצי יובל מחייהם.
"אדישות מוסרית היא מחלתם של אנשים תרבותיים ." אנרי פרדריק אמיאל. הסופרים והוגי הדעות כבר מתחילים לחבר אותי יותר ויותר לחוויה מהקליניקה, אבל זו רק ההתחלה. כן, נכון, יש כאן איזה מחלה תרבותית של דור שחווה כבר את היציבות והביטחון, אך זה לא יכול להיות הטריגר שלהם להגיע לקליניקה. "תשוקה היא מחציתם של החיים. אדישות היא מחציתו של המוות"~ ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. אני יכולה להתחיל לחוש אמפטיה עולה וזורמת ממעמקי הבטן שלי למקרא דבריו של ג'ובראן. האם כך הם מרגישים? חצי מוות? האם זה מה שכל כך מבהיל אותם? לא מה יעשו, או איזה משמעות תהיה לחייהם – אלא פתאום נתקפו בפחד מוות, כי זה הרגש הכי קרוב שיכול להרגיש אדם חסר תשוקה?. ומה בכלל הטווח הרגשי שלהם? האם זה הרציונל שכבש אצלם כל חלקת רגש רעננה וטרייה? שיקולים של כסף ואגו או שמא אני מפספסת משהו? אני ממשיכה לקרוא הלאה מרותקת מתובנותיהם של סופרים והוגי דעות וכל מילה מכה בי בעוצמה גדולה יותר ויותר: "אדישות היא שיתוק הנשמה." אנטון צ'כוב. כן, שיתוק, מוות, פחד, אימה. אדישות רעה. אדישות שהופכת אותם לרובוטים חסרי רגשות, חסרי עניין, אולי לעיתים אפילו חסרי רחמים ואמפטיה? אולי לפעמים ממלאת אותם בוז וציניות למראה אנשים בוכים או רגישים? יש שם עוד ציטוטים טובים ועמוקים שלוקחים אותי לחשיבה רחבה יותר על הקשרים חברתיים, מוסריים, פוליטיים, אך אני רוצה להשאר עם נשמת היחיד. עם פחד המוות המשתק ברגע שבו אדם מגלה בתוכו תכונה שהיא עבורו כמו מחלה קשה, כרונית, שאולי אינה ברת מרפא, והוא מגיע קודם כל מתוך הבהלה, עוד לפני התובנות העמוקות, עוד לפני האנליזה העמוקה של ילדותם, עוד לפני תובנות החינוך, בתי הספר, תנועות הנוער, המסרים החברתיים. רוצה להשאר צמודה לחווית הרגש, להבין אותה, לחוש לרגע אחד כמותם, לא להבהל מהרגש הזה שעולה לי מכתביהם של ג'ובראן, צ'כוב, אמיאל ועוד, להבין את החוויה שהביאה אותם לקליניקה, לחוש את פחד המוות המשתק של האדישות שפשטה בהם כמו מחלה.
בחלוף הימים והמשך המסע הטיפולי, אנו עוברים דרך חווית הרגש המבהילה הזו שוב ושוב, כל פעם ממקום אחר, בודקים אותה, חיים אותה, נושמים אותה, מבטיחים לעצמנו לא להבהל. אני כאן בשבילם מיצגת את הקצה השני של הרצף - אלו הרגישים מדי, האלו ששום דבר לא עובר לידם בלי שיחושו בו או יגיבו אליו – מייצרת עבורם איזה חלון לעבר עולם אחר, שבו רצף רחב של אפשרויות אליו הם יוכלו להתחבר – לכשיהיו מוכנים לכך.
הם מגלים לי את סודותיהם הכמוסים אט אט, מה הפחיד וסגר ונעל אותם.
מה ריגש אותם עד דמעות, עד שנסגר ונעלם.
מה החלום הכמוס שלהם, שאולי לעיתים פחדו שיאכזב את אבא ואמא והחליטו מין החלטה לא מודעת שאם לא זה אז כלום לא מעניין.
מה קרה להם כשהפכו יקירי החבורה בהיותם "הזורמים" האולטימטיביים שלא לוקחים שום דבר ברצינות תהומית, ומאפשרים לכל החברה רגעים של תחושת שלווה וצחוק אינסופי מהכל, כמו בית חרושת אין סופי לתסריטים בהם מותר לצחוק על הכל. איזה כייף היה שם , לפני שהגיע הפחד.
כיצד "הרציונל" לכאורה (או איך אחרת ניתן לקרוא לדבר הזה שמכוון אנשים לחשיבה מוטת חומריות וסטטוס, ודורסת כל אפשרות לרגש או תשוקה, רצון של הנשמה, להעיז ולהביע את קולה? האם זה באמת רציונלי לנסות ולהיות כמו כולם, לדהור עם העדר ולא לאפשר לקול האינדיבידואלי להשמע– גם אם יש לו לכאורה משמעות חומרית? ואיך זה רציונלי בעולם שאלו שבאמת מצליחים כלכלית הם אלו שהתחברו עד הסוף ל"שגעון" הפרטי שלהם ודהרו עמו עד הסוף דוגמת סטיב ג'ובס, צוקרברג ואחרים?)
אט אט הם מסכימים להתחבר לחלום. לגלות מהו. מסע דרך חושים, קולות, ריחות, צבעים, צלילים, תובנות, דמיון ויצירה. לפעמים אלו חלומות עמומים, לפעמים לפתע מתגלה התשוקה הגדולה בהארה גדולה וצבעונית.
אני שמחה שבאחת הפגישות אפילו יצא כעס, סוף סוף. עוד לא תשוקה, אך כבר ודאי לא אדישות. הם נבהלים מהכעס, ולפעמים שם יוצא הסוד – חיים בצל הורה אפוף כעסים שהבריח אותם לצד השני של היקום, למחוזות של אדישות תהומית. לא רק מחלה של דור שיש לו הכל, אלא סיפור אישי עצוב שהתחבא שנים מתחת לים של קלישאות.
לכל מסע שכזה יש את הדרך הייחודית שלו, שעוברת ובודקת את הקצוות; "אם תפסיק לקחת ללב תהיה אדיש, אם יהיה לך אכפת מדי זה ישבור אותך." ~ ויליאם וורדסוורת'. לא כולם מחפשים את דרך האמצע, את האיזון והויסות. ישנם אלו המחפשים סוף סוף לטבוע בים הרגשות, הים הזה שהיה רחוק מהם שנים כל כך ארוכות, ים שנדמה להם לעיתים כמו מערת האוצרות של אלאדין. הם רוצים לחטוף מתוכו מכל הבא ליד, לפני הריסון, לפני האיזון, להרגיש, לחוש, לנשום, לחיות. הכל, רק לא עוד את תחושת עפר המוות של מחלת האדישות אשר מילאה את פיהם וכלי הנשימה עד כמעט מחנק;
ומעבר לאופק אנו מרשים לעצמנו ביחד לעשות הכרות עם עולם חדש לחלוטין, עולם של רגשות. חלקם לא חוו אותו לעולם. מילים מהבגרות בלשון או בספרות, אך לא מחייהם האישיים צוללים ביחד למסע לארץ הרגשות, צוללים ביחד לעולם לא מוכר, בלי פחד, בלי מורא, יהיה אשר יהיה, רק לא עוד אדישות;
