הזכרונות שהייתי רוצה לשכוח
וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי,
משליך גיטרה ואבי עלי צורח,
ואימי אומרת "זה החוטא שלי",
ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.
זכרונות הן פיסות הפאזל הראשונות אשר מרכיבות אט אט את אישיותנו. הזכרונות, כמה מוזר, ולמרות שאיש מעולם לא ראן, בנויים כמיכלים של מידע מסוגים שונים, צורות, ריחות, טעמים, קולות. מפתיע, אך מסתבר כי מרבית הזכרונות שלנו מקודדים בשל ההבט הרגשי המסויים אשר נלווה לאותו אירוע. וכיוון שהזכרונות מכילים בתוכם מימד כה משמעותי של רגשות, הרי שיש להם השפעה אדירה על המשך חיינו; אם הזכרונות הרגשיים שצברנו בחיינו חיוביים בעיקרם – הרי שסביר שיתפתח דימוי עצמי חיובי ומאוזן. ואם הזכרונות הרגשיים שליליים ופסימיים – סביר כי בהמשך חיינו נתקל בקשיים, כאבים, מהמורות ומורכבויות אשר ידרשו זמן ארוך וכואב לעיתים לשם ריפויים.
בועה קטנה של זכרון: איני זוכרת כמעט כלום מהיום בו אמי הזמינה להתארח בביתנו איש צעיר, עולה חדש מרוסיה שהגיע ללא הורים לארץ. הייתי בת 4 או 5 אולם זכרון תחושת ההתרגשות שלפני הפגישה עם אדם זר שאו טו טו יגיע לביתנו חי וקיים בתוכי עד היום באותה ודאות של זכרון ריח בושם מוכר אותו אזהה ממרחקים. אני זוכרת בודאות שמרוב התרגשות דיברתי ללא הרף, קיפצתי סביבו, הצחקתי אותו ואולי גם בין לבין הבכתי את הורי. אני כמעט בטוחה שהבכתי את הורי, כי ברבות השנים הצלחתי לצבור אין ספור זכרונות בהן הבכתי את הורי.. מדהים... היום אני יודעת כי זכרון רגשי בראשיתי זה מן הסתם שימש תחילתו של בניית חלק מסויים באישיותי שיתפתח ברבות השנים לתכונה ארורה לפיה כל כך חשוב לי לרצות... לרצות את הורי, לרצות את חברי... לרצות אפילו זבנית מזדמנת בחנות כלבו – שתאהב אותי ותספר אחר כך לחבריה איזה קליינטית נחמדה ביקרה בחנות...
וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,
עוזב את הבית אל סיכוני הזמן,
כששאלתי אותך "האם תהיי לי לעולמים?"
ענית: "תביט לירח שם יש כבר אדם".
מדענים הצליחו לשלוח כבר חלליות לירח, מטוסים טסים ללא טייס, כמות המכשירים האוטומטיים סביבנו הולכת ומתרבה מדי יום ומאידך כה מעט ידוע על מבנה המוח והזכרון. שנים רבות מנסים החוקרים לפצח את החידה כיצד יכולים מספר חומרים כימיים ושלל מעגלים חשמליים ליצור תיעוד עצום ומדוייק של ידע, ובפרט תיעוד של משהו כה אמורפי ווירטואלי כ"רגש", המעצים את זכירתה של החוויה לאורך השנים. ברור מכאן, גם אם עדיין איננו מבינים חידה זו עד סופה, כי לזכרונות רגשיים אלו השפעה דרמטית על התפתחות אישיותנו האינדיבידואלית, ופרשנותם הסובייקטיבית על ידנו מהווה מעין מפתח בעזרתו ניתן להבין את ההבדלים בין אנשים שעוברים חיים כמעט זהים – אך מתפתחים באופן שונה לחלוטין.
לא מעט אנשים מגיעים לטיפול כאשר אירוע מסויים בחייהם משמש טריגר לזכרונות רגשיים מודחקים מהעבר, העולים לפתע ומשנים באופן דרמטי אורחות חיים. כזהו סיפורה של יעל, אשה בשנות ה-30 לחייה, בעלת מקצוע חופשי, נשואה ואם לשני ילדים, אשר הגיעה לטיפול לאחר פרסום אחת הפרשות המזויעות של רצח ילדים בידי הוריהם. יעל לא היתה קרובה גיאוגרפית או חברתית לדמויות אלו, אך משהו בסיפור עורר את מפלצת הזכרונות מתרדמתה, ולפתע היא מצאה עצמה מפוחדת לחזור הביתה לבד, לעמוד מול חלון המטבח החשוך או לגשת בלילה לבד לילד בוכה. במהלכם של שני מפגשים קצרים יחסית נדהמנו שתינו לגלות כיצד זכרונות ילדות טראומטיים שנחקקו במוחה וגרמו לה לחוש באותה עת מוות ומחיקה רגשית, הודחקו לאורך השנים לתהומות הנשייה של הזכרון – אך הם מעולם לא באמת נמחקו משם. לאורך השנים הם קיבלו לגיטימיציה מסויימת באישיותה על ידי פעילותה למען תיקון "עוול חברתי", "חוסר צדק", "התעלמות" ואף "קיפוח". יעל היתה בטוחה שהטראומות הרגשיות נמחקו מזמן, אולם כמו ה-Google בן-זמננו הזוכר הכל, כולל מידע אשר היינו מייחלים כי ימחק כבר ולא יופיע יותר בחיפושי הגולשים, גם המידע הרגשי הזה קודד ונסגר במחסני הזכרון מעלי האבק לכאורה כאבן שאין לה הופכין. עד שבא הטריגר המתאים. לאורך שנים לא הצליחה יעל, שהגדירה עצמה כאדם רציונלי ופרקטי להבין מדוע היא מגיבה כה קשה כשמישהו בסביבתה נפטר. היא לא דמיינה לעצמה אלו מאגרי זכרון רגשי עצומים היא אספה שלא מידיעתה כל השנים האלו – וכיצד הם השפיעו – מבלי שתהיה לה היכולת לקשר ולחבר בין הדברים – בכל עת שנחשפה למקרה מוות בסביבתה.
ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח,
מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר.
והם צרחו "תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו".
ורק אחד אמר: "ילד ילד, עוד תוריד את הירח בשבילם".
יעל, כמו מטופלים רבים, מודעת כעת למאגר הזכרונות הרגשיים העצום הטמון בחובה, ויודעת איזה מאמץ אדיר היא השקיעה כל חייה על מנת להדחיקו ולנהל את חייה כאילו לא אירע דבר. אולם הדבר המטריד את מנוחתה, כמו גם את מנוחתם של מטופלים רבים אשר עשו כברת דרך ניכרת בטיפול על מנת להתגבר על אותם זכרונות מסייטים, הוא מתי יגיע הטריגר הבא אשר יהפוך שוב את אותו זכרון רגשי רחוק לפעיל, ואילו מאמצים היא תצטרך להפעיל שוב על מנת להחזיר את מהלך חייה לקדמותם.
לכל אחד מאיתנו לפחות זכרון אחד (ולחלקנו הרבה יותר) שהיינו רוצים לשכוח, או לשנות, בתחושה שלולא זכרונות אלו היינו יכולים להיות אנשים שמחים יותר, מאוזנים יותר ופחות מעוכבים ומפוחדים. ולעומתם זכרונות אחרים אותם אנו רוצים לשמור לנצח, ולעיתים משקיעים מאמצים לא קטנים על מנת לתעדם בתמונות, כתיבה, סיפורים בעל פה – על מנת להעבירם הלאה והלאה. אך נדמה היה עד לאחרונה כי לאדם אין את היכולת לשלוט אילו זכרונות יקח עמו הלאה, ואלו ישאיר מאחוריו. גם שיטות הריפוי אשר התייחסו לסוגייה זו (בפרט הגישות הנרטיבית והקוגניטיבית) אשר הציעו לספר את סיפור החיים מחדש ולתת פרשנויות חדשות למידע הרגשי ולמחשבות אשר אגרנו בתקופות מסוימות בחיינו, לא איפשרו תמיד ריפוי מלא כך שהזכרון הרגשי ימחק לחלוטין ממאגר הזכרונות.
היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.
והנה, בשנים האחרונות מתנהלים מחקרים דומים במקומות שונים בעולם, כולל במכון ויצמן, בנוגע לפיתוח אמצעים למחיקת זכרונות. הרעיון לשעצמו נשמע מזעזע עבור אנשים מסויימים החוששים מהפיכתנו ל"רובוטים נטולי רגש", אך קרש הצלה עבור רבים אחרים החשים כי זכרונות מסויימים מסייטים את חייהם ואינם מאפשרים להם להנות מחיי רגש חיוביים עשירים, כגון בקרב אנשים שעברו טראומות קשות אשר השפיעו על כל מהלך חייהם, אשר גם פסיכותרפיה מתקדמת משולבת טיפול תרופתי אינם מצליחים לרפא.
האפשרות התיאורטית של "העלמת" זיכרונות טראומטיים, בין אם באמצעות התערבות תרופתית ובין אם באמצעות טכניקות גרייה מוחית לא פולשניות מעסיקה רבות חוקרים רבים מתחומי הרפואה והפסיכולוגיה, זאת במצבים בהם לא מתקיים תהליך אוטונומי של החלמה ספונטנית של המוח ממצבים טראומטיים. לדברי יובל עודד, נוירופסיכולוג החוקר הבטים פסיכופיזיולוגים של מצבי לחץ קיצוניים ופיתוח חוסן מנטלי, ניתן לדבר באופן כללי על שלושה איזורי מוח המהווים "שחקני מפתח" בהיווצרות הזכרון הטראומטי; האמיגדלה (המהווה את אחד ממרכזי עיבוד הרגשות המרכזיים), ההיפוקמפוס (שלו תפקיד משמעותי בתהליך הזכרון) והקורטקס הפרה-פרונטאלי (אחראי על תהליכי חשיבה גבוהים כגון עיבוד מידע, תכנון ועוד). אזורים אלו מעורבים בקישור ושיוך רגש לזכרון מסויים, ולאחר מכן קידודו באזורי מוח שונים.
חשוב להבין, לדברי עודד, כי בעת שאדם עובר ארוע (או סדרת ארועים) בהם מתעוררות תגובות רגשיות עזות כגון חרדה, פחד וכד', מתחוללת באותו זמן בגופו עוררות פיזיולוגית גבוהה (קצב לב, נשימה, מטבוליזם, שרירים וכד') הגורמת להפרשת הורמוני דחק המשפיעים על קידוד הזכרונות בצורה "רגשית" מסויימת. ככל שארוע הלחץ היה חריף (לעיתים עד כדי חווית מוות) או מתמשך (ארועים חוזרים), כך קידוד הזכרונות הרגשיים על ידי המערכת הנוראדרנרגית במוח יהיה "חזק" יותר, ולכן קשה יותר לטיפול.
מכאן ניתן גם להבין מדוע אנשים בעלי מבנה אישיות שונה מגיבים בשונות גדולה זה מזה לאותו מצב נתון; מינון הפרשת הורמוני הדחק בתגובה למצב מסויים, רמת עוררות פיזיולוגית, התניות והכללות של רגשות פחד וחרדה שאדם צובר מילדותו, כל אלו עלולים להשפיע על קידוד החלקים הרגשיים שבחוויה ב"תיקיית הזכרון הטראומטי", או לחילופין ב"תיקיית הזכרון הרגילים".
המחקרים הנערכים כיום באוניברסיטאות שונות בעולם מנסים לאתר במדוייק את אזורי המוח ותהליכי העברת המידע המעורבים בתהליך קידוד הזכרון הטראומטי. באוניברסיטת פורטו-ריקו דיווחו זה לא מכבר חוקרים על פיתוח תרופה המבוססת על חלבון BDNF אשר אמורה לסייע למחוק זכרונות רגשיים המקושרים לזכרון טראומטי ובעידוד זכרונות חיוביים.
באחד המחקרים שנערכו במכון ויצמן נחשף אזור מיוחד במוח האחראי על הדחקת זכרונות, הנקרא ברודמן 10, אשר הוכיח בפועל את טענתם של זיגמונד ואנה פרויד מלפני 100 שנה בנוגע למנגנוני ההגנה אותם מפעיל האדם במקרים של טראומות או זכרונות הגורמים לו כאב, בושה, עצב וכד'. אותם מנגנוני הגנה נצפים כרגע במעבדות המחקר כאמצעים ביו-כימיים אשר לא באמת מכחידים את הזכרון, אלא מהווים מעין וסת חד כיווני אשר בשגרת חיים סדירה לא מאפשרים לזכרון לצוף החוצה.
לאורך שנים חוקרי זכרון היו תמימי דעים כי זכרונות חדשים הנמצאים בתהליכי העיבוד בשעות הראשונות לרכישתם עוברים תהליך הבשלה ההופכים אותם עמידים לעיבוד או מחיקה בשלבים מאוחרים יותר. סברה זו הניחה כי קיים "חלון הזדמנויות" קצרצר לעיבוד זכרונות אלו, אשר נסגר בשלבים מאוחרים כאשר הם עוברים למאגרי הזכרון לטווח ארוך. אולם מחקר חדש שנערך במכון ויצמן על ידי פרופ' ידין דודאי וקבוצת סטודנטים גילה, כי גם זכרונות אלו משאוחזרו והפכו להיות זכרונות פעילים, הפכו שוב ניתנים למחיקה. בתהליך מרתק זה מנסים החוקרים לבודד מה היה אותו גורם רגשי פעיל אשר קיבע את אופי החוויה באופן מסויים כך שבסופו של דבר היא קוטלגה במאגר הזכרונות הרגשיים הטראומטיים – ואותו ניתן למחוק בעזרת תרופות בעת איחזור הזכרון.
בסדרות נוספות של מחקרים אשר פורסמו במגזינים היוקרתיים Science ו- Nature Neuroscience תיעדו חוקרים לפחות 117 מולקולות להן תפקיד כלשהו בהיווצרות זכרונות. מחקרים אלו תיעדו בין השאר מולקולה בשם PKMzeta אשר לה הסתבר במהלך השנים תפקיד מכריע באפשרות למחוק זכרונות. מסתבר ממחקרים אלו אשר נוסו עד כה רק על עכברים וחולדות כי חסימת מולקולה זו עשויה למנוע זכרונות כואבים והתמכרויות באופן יעיל בהרבה מדרכי הטיפול הקיימות כיום. לחוקרים בתחום הביולוגיה של הזכרון תקווה כי מחקרים אלו יסייעו בעתיד הלא רחוק גם בטיפול במיליוני חולים באלצהיימר ובעיות זכרון נוספות הנוצרות בתהליך הזקנה.
בעולם הטיפול, ליכולת זו עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת על מטופלים פוסט-טראומטיים, אשר זכרון מסויים (התעללות, מלחמה, תאונת עבודה, תאונת דרכים וכד') הפר את שגרת חייהם באופן דרמטי . הזכרונות החודרניים מאירועים אלו כל כך חזקים שהם חוזרים ומציפים את האדם בעוצמות הדומות לחווית האירוע מחדש כולל אותה תחושה רגשית עוצמתית כמו באירוע עצמו כגון תחושות חוסר אונים, חרדה וייאוש, ובכך משבשים לחלוטין את יכולתו לחזור לשגרת חיים.
יובל עודד מציין כי אצל אנשים שחוו טראומה ניתן לתעד שני שינויים מרכזיים החלים במאפייני הזכרון שלהם:
זכרונות חודרניים (Intrusive) – מלווים ברמות עוררות גבוהות, חוויה חושית מחודשת של אירוע או אף תגובות התנהגותיות הנחוות כחוויה חוזרת של ארוע הטראומה המקורי (פלאשבקים).
תפקודי זכרון לקויים עקב קשיים בקידוד או שליפה; אבדן רצף האירועים, קשיים בהזכרות בעובדות או פרטים, שכחה (אמנזיה) זמנית או חלקית ועוד.
בשני המקרים, המחקר מייחס את השינוי שחל בזכרון למימד הרגשי של החוויה עבור האדם שחווה אותה, ולא בהכרח לחוויה עצמה. ומכאן, החשיבות הרבה בהתאמת שיטות הטיפול וכן המשך נסיונות המדע להתמודד עם המימד הרגשי של הזכרון, סובייקטיבי ואישי ככל שיהיה.
שאלה מעניינת שהפניתי לעודד בהקשר זה, היתה, האם ניתן אם כך לפתח מבעוד מועד חוסן מנטלי בכלל האוכלוסיה, או בפרט לכזו הנמצאת ברמת סיכון גבוהה יותר לחשיפה לארועי חיים אשר עלולים להחוות בסופו של דבר כטראומה?
לדברי עודד, העובד כיום עם יחידות צבאיות בארץ ובחו"ל והן עם גופים אחרים הנמצאים ברמת חשיפה גבוהה למצבים מעוררי לחץ, נעשה כיום מאמץ ניכר לחקור ולפתח תוכניות התערבות אשר ימנעו התקבעות הזכרון הרגשי אשר יוביל מאוחר יותר לתגובות פוסט-טראומטיות. התוכניות כוללות הגמשת מערכת העצבים אשר תסייע לשיקומה לאחר סטרס באופן יעיל וכן התערבות פסיכולוגית ופיזיולוגית בעת יצירת הזכרון עצמו (קרוב ככל האפשר לזמן האירוע). הדבר נעשה באמצעות שיטות של ביופידבק משולב עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אימון נשימתי, אימון קבוע במדיטציה המחזק את יכולת האזורים הקדמיים במוח לווסת בצורה יעילה את תגובתיות היתר של האמיגדלה, צמצום מתח הציפייה השלילי והדריכות הגופנית המיותרת לפני, במהלך ואחר מצב הלחץ. האימון הפסיכולוגי כולל רכיבים של העלאת הערך העצמי, תפיסת האדם את תפקודו באופן חיובי, חיזוק תחושת המסוגלות והפחתת רגשות האשם ככל שניתן. כמו כן מושם דגש על ניטרול תגובות ההתנייה וההכללה של הפחד, אשר עלולים בשלב מאוחר יותר להביא לתגובות המנעות קשות של האדם מהמשך שגרת חייו.
קבוצות המחקר החוקרות את הנושא ברחבי העולם מדגישות כי הכוונה היא לא למחוק את הזכרון, אלא את חווית האימה האופיינית לאנשים שעברו טראומה מסויימת, המתעוררת מחדש בזכרון בתהליך של התנייה קוגניטיבית (יצירת הקשר תודעתי) לאחר שמיעת קול מסויים, תמונה, ריח או אפילו בדל זכרון רחוק של משהו שאינו קשור לחלוטין לארוע. תהליך הטיפול בזכרון הטראומטי מנסה מחד לנטרל את תגובת ההתנייה וההכללה של הפחד לסיטואציות חדשות שכלל לא קשורות לטראומה, כגון יציאה לקניון, נסיעה באוטובוס וכד' ומאידך מיועדת לטפל גם בשלב שבו הזכרון הטראומטי עובר לאחסון לטווח ארוך. פיצוח מנגנון ההתערבות בשלב זה עשוי בעתיד להחליש את עוצמת הרגש המעורב בזכרון הטראומטי ובכך לסייע למטופל להתמודד עם זכרון זה באופן ממוקד יותר ועוצמתי פחות.
קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי,
קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.
אז המחקר מוכיח את מה שאנו בעצם יודעים כבר זמן רב – אנו לא באמת שוכחים, אלא "רק" מנסים לגייס את מיטב מנגנוני הגוף והנפש על מנת לא לאפשר לזכרונות רגשיים להשתלט על חיינו ולהטביע אותנו בים של יגון ודמעות. מחקרים אלו מחדדים קונפליקט נוסף הקיים בין אנשי המקצוע בנוגע לשאלה האם יש טעם בלנסות להציף רגשות מודחקים בתקווה כי בעזרת שחרורם למודע נוכל לתקן בחדר הטיפולים את החוויה הרגשית הטראומטית, או שהתערבות תרופתית-כימית אשר תסייע למחוק את ההתנייה הרגשית בין זכרון של טראומת העבר לבין ארועים שונים שקורים לנו בהווה תשחרר את המטופל ליצור הקשרים חדשים חיוביים לזכרונות מוקדמים – ובכך תסייע לו ביתר קלות ומהירות לפתח רגשות חיוביים כלפי ארועים שונים בחייו, וכן בטחון ודימוי עצמי מוצק וחזק יותר.
