תסמונת הלב השבור
העיניים קרועות לרווחה, האוזניים מצלצלות מעוצמת הפיצוץ בנשמה והגוף נרעד כולו. כמו כוס זכוכית המתרסקת לאלפי רסיסים, כך הלב נשבר באחת בעוצמה אדירה. אט אט מחלחלת ההבנה כי הזוגיות שהייתה התפרקה בן רגע וכי החיים שהיו לא ישובו במהרה למסלולם.
שירה חזרה הביתה לאחר פגישת עסקים קצרה בעיר, ומיד ניגשה כהרגלה למחשב הנייד הפתוח על שולחן המטבח. הודעת מייל קצרה חיכתה לה שם: "את אישה מיוחדת במינה, אך איני יכול עוד להיות כאן. לקחתי חלק מחפציי ואגיע בהמשך כדי לאסוף את השאר. שיהיו לך חיים מאושרים, דודי".
עמית התקשר לרווית לאחר חודשיים של פרידה ובפיו הודעה משמחת במיוחד: "הפרידה עזרה לי להבין שאת האישה של חיי. אני רוצה לשאת אותך לאישה!". שתיקה מעברו השני של הקו בישרה לו רעות, ובסיומה הגיעה תשובה קצרה: "סליחה, אך המשכתי כבר בדרכי, איני רוצה בך עוד".
ענבל ניהלה קשר יציב וחם עם שי, שהיה בהליכי גירושים מתקדמים מאשתו. לאחר שכבר שינתה את הסטטוס שלה בפייסבוק מ= Single ל-In a Relationship, היא הייתה בטוחה שסוף סוף, בגיל 33, היא הולכת לשנות את הסטטוס באופן סופי ל=Married. שי חזר מפגישת עסקים בחו"ל והודיע לענבל בהפתעה גמורה שהוא ופרודתו הולכים לטיפול זוגי כדי לנסות לשקם את יחסיהם, ולכן הוא חייב לנתק את הקשר עמה באופן מיידי.
אהבה שהייתה ונגמרה
שירה, עמית וענבל, כל אחד בזמנו ובדרכו, התרסקו לרסיסים. הפרידה מבן הזוג האהוב הציפה אותם בחרדה גדולה וגרמה להם להתקפי בכי קשים, לקשיי שינה, לשינויים בהרגלי האכילה, להאצות פתאומיות של דפיקות הלב ולפלשבקים מהאהבה הגדולה שהייתה ונגמרה ומרגע הנטישה שבו הכל קרס. שאלות חסרות תשובה ניקרו בראשם: למה? מה עשיתי רע? למה דווקא לי זה קרה? האם אפשר עדיין לשנות את התמונה?
שירה, עמית וענבל לא הבינו מדוע הפעם, בניגוד למשברים קודמים בחייהם, הכל שונה ומדוע הם אינם מצליחים לחזור ולתפקד כמו לפני המפץ הגדול. תסמונת "הלב השבור" מלווה פעמות רבות בחרדה ובדיכאון ואפילו בסימני טראומה בעוצמות שונות, שבאים לידי ביטוי ברמה הפיזיולוגית, ברמה הרגשית, ברמה המחשבתית וברמה ההתנהגותית:
הרמה הפיזיולוגית. התחושות הפיזיולוגיות כוללות דופק מוגבר, נשימה מואצת, כאבי ראש, כאבים שונים בגוף (לעתים הלב כואב פיזית), היעדר תיאבון, שינוים במערכת המטבולית ועוד.
הרמה הרגשית. האדם חווה עצב, פחד, בדידות, חוסר אונים, חרדת נטישה, תחושת אבל ואבדן ומצב רוח ירוד, עד לכדי דיכאון קליני.
הרמה המחשבתית. המוח אינו מפסיק לייצר "סרטים" קדימה ואחורה בזמן שבמרכזם הקשר הזוגי, אך לרוב אין קשר ממשי בינם ובין המציאות. הראש מסנן את הבעייתיות בקשר שהייתה עשויה להיות תמרור אזהרה, ויש נטייה להאדיר ולהלל את בן הזוג. חלק מהמחשבות מופנה לתקווה שאולי עוד אפשר להציל את הקשר, אך רובן שליליות, קטסטרופליות, קוטביות ומכלילות.
הרמה ההתנהגותית. החוויות הגופניות, הרגשיות והמחשבתיות הקשות גורמות לרוב לשינוי חד בהתנהגות. בן הזוג הננטש עשוי לאבד עניין בסביבה, בעבודה, בחברה, במשפחה ובמטלות השגרתיות של החיים, ורמת התפקוד הכללית שלו עלולה לרדת.
ואולם, ייתכן שההיבט המעניין ביותר של טראומת הפרידה קשור דווקא בפעילות המוחית. ככל שטכנולוגיית חקר המוח (CT,MRI , FMR וכדומה) מתקדמת יותר, כך מדענים יודעים יותר להסביר כיצד המוח חווה את משבר הפרידה ומדוע הוא מגיב כפי שהוא מגיב (ומכאן גם לעזור בקליניקה, באמצעות שיטות שונות). ממחקרי המוח האחרונים מתברר כי במצבים רגשיים מעין אלו קיימת אינטראקציה רב מערכתית ורב צדדית במוח: מערכת העצבים משפיעה על המערכת ההורמונלית, על מערכת החיסון ועל המערכת העצבים האוטונומית. כל אחת ממערכות אלו תורמת את חלקה לעוררות הרגשית ולתגובות הפיזיולוגיות וההתנהגותיות השונות הנלוות לאירוע.
המוח אינו אוהב שינוי
כדי שתתעורר תגובה רב מערכתית כה עזה, צריך להתרחש קודם לכן אירוע משמעותי במוח. קיימות במוח שתי מערכות עיקריות: המערכת האקסטרינזית, המפנה קשב לגירויים חיצוניים (כגון עיבוד מידע ויזואלי או שמיעתי), והמערכת האינטרינזית המפנה קשב לעולם הפנימי, לעצמי. כפי שתיאר זאת חוקר המוח פרופ' מרקוס רייכל במאמרו "האנרגיה האפלה של המוח": המערכת האינטרינזית עסוקה לרוב בניבוי מצבים כדי להשאיר את המוח במצב של שליטה וודאות. כל מצב שאליו המוח מורגל ויודע כיצד להגיב אליו – עדיף על פני מצב לא ידוע. זוהי אחת מהסיבות שבעטיין המוח "מתנגד" לתהליכי שינוי, גם בעת טיפול, אף שחלקים אחרים בנפש כמהים לשינוי זה. המוח מפרש את השינוי כאיום הישרדותי ואינו חפץ לשתף פעולה. מטפלים מיומנים יודעים כיצד לזהות התנגדות זו ולהגביר את המוטיבציה של המטופל לשינוי בלי שהמוח יחווה זאת כאיום.
במצב של פרידה לא צפויה, המערכת האינטרינזית עוברת מעין קריסה זמנית. כשל מערכתי בזיהוי או בניבוי של הפרידה מתפרש במוח כאבדן שליטה. ככל שהאדם פחות גמיש וזקוק לשליטה (("Control Frick", כך הסיכון למשבר גדול יותר. אבדן השליטה במצב נחווה על ידי המוח כאסון קולוסלי, דוגמת טביעת הטיטניק: אירוע שאפשר היה לצפותו וכל האמצעים הטכנולוגיים והמכניים היו כשירים לחיזויו, אך נגרם בכל זאת בגלל כשל אנושי. אותה מערכת אינטרינזית, או "מלכת הרשתות" כפי שרייכל מכנה אותה, שעיקר עיסוקה הוא בעצמי ושבזמן מנוחה היא הכי פעילה מכל הרשתות במוח, פישלה ובגדול.
לא נעים, לא נורא
פרופ' ריצ'רד דיווידסון, אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם ומחבר הספר "The Emotional Life of The Brain", מצביע על שישה קריטריונים רגשיים - עמידות, נקודת השקפה, אינטואיציה חברתית, מודעות פנימית, רגישות להקשר וקשב - שכל אחד מהם מיוצג על ידי מערכת מוחית שונה. לדבריו, הביטוי שלהם על הרצף (הטווח) הנוירולוגי עשוי לנבא את יכולת האדם להתמודד עם מצבי משבר.
למה הכוונה? המוח, הנקרא כיום גם "מערכת עולם קטן", כולל בתוכו מעין מרכזיות מידע (Hubs), הפועלות בדומה למערכות האינטרנט והתקשורת המוכרות לנו. אחת מהן היא האמיגדלה, המרכזת זיכרונות רגשיים ומחוברת ברשתות נוירונים להרבה תחנות אחרות במוח. אם במרכזיית המידע הזאת מצטבר ידע על פגיעות רגשיות מחד גיסא ועל חוסר שליטה מאידך גיסא, שתי מערכות הנוירונים הללו "יירו" ביחד כשיגיע הגירוי הבא שיפעיל אותן. במקרה של פרידה, מדובר בגירוי הנחווה כחוסר שליטה וכחוסר אונים. יש רשתות שהן יותר עמידות ויש כאלו שפחות. לרשת עמידה יש מנגנוני ויסות גמישים ויציבים שמאזנים אותה ומצליחים להחזיר אותה לשיווי משקל אחרי התקפה. לדברי דייווידסון, הם גם עשויים לנבא מי ישרוד טוב יותר משברים בחייו ומי פחות. מלבדם יש עוד "שחקנים" במשחק, שיקבעו אם האדם יחווה התפרקות קולוסלית או רק משבר לא נעים אך לא נורא: מספר הטראומות והדרמות שהאדם חווה בחייו ועוצמתן, גנטיקה ודפוסי טמפרמנט, סביבה, דפוסי אינטראקציות חברתיות ועוד.
זיגמונד פרויד תהה כבר לפני מאה שנה מתי ייפגשו מדעי המוח והפסיכולוגיה, והנה אנו חיים בעידן שבו הקשר בין השניים נראה יותר ברור מאי פעם; מדענים מבינים כיום מה קורה במוח החווה את הפרידה הכואבת כאבדן שליטה וכחוסר ודאות טראומטי, ואנשים יכולים לגשת לטיפול ממוקד המובל על ידי מדעי המוח, טיפול שהוא פחות עמום מזה שהתוותה עד כה הפסיכולוגיה הדינמית.
בחזרה לחיים
כל אחד בכל גיל עלול לחוות פרידה טראומטית. היא עשויה להתרחש לאחר מערכת יחסים קצרה יחסית או ארוכה, בתוך קשר של חברות ואף במהלך נישואים. אז מה כן אפשר לעשות כדי לעזור למי שמתמודד עם פרידה קשה וטראומטית?
חברים ומשפחה. למעגל החברים והמשפחה תפקיד מכריע בשיקום האדם שחווה את טראומת הפרידה. כמו בתהליך אבל, עצם הנוכחות של אנשים אוהבים וקרובים חשוב יותר ממה שנאמר או אינו נאמר. לעתים חברים מרגישים כל כך מבוהלים מעוצמת התגובה הרגשית של חברם, ודווקא בתקופה כזאת מתרחקים. חלק מהתהליכים שהאדם עובר יישארו סמויים, כחלק מהדיבור הפנימי שלו, אך גם שתיקה משותפת בעת הליכה על שפת הים עשויה להיות משמעותית בתהליך ריפוי הנפש. אם האדם במשבר חפץ לדבר – הקשיבו לו. הוא אינו מחפש בהכרח עצות או פתגמי "יהיה בסדר". דווקא אמירות אלו עלולות להתפרש אצלו כחוסר אמפתיה וכחוסר רגישות לטראומה שכרגע חווה. כמו בכל תהליך אבל, יכולים לעלות אצלו לסירוגין ביטויים של הכחשה, של כעס, של צער, של השלמה וחוזר חלילה. אין לנסות "לתקן" את רגשותיו או מחשבותיו, גם אם יטיח בכם שאיש אינו יכול באמת להבין מה הוא עובר. תחושת השבר הפנימי שלו כה קשה עד שהוא אינו יכול לדמיין באופן ריאלי ורציונלי שעוד אנשים עברו חוויה כזו, וחשוב לו לשמר את תחושת הייחודיות של האבל הפרטי שלו ולא להשוותה לחוויות של אנשים אחרים. לזמן יש משמעות חשובה בתהליך העיבוד של החוויה. ככל שהוא יחלוף כך תעומעם עוצמת הרגשות, הפרשנויות, המחשבות והתגובות, עד שהם יתאזנו ויקודדו במרחבי הזיכרון של המוח כעוד אירוע חיים לא פשוט, שהיה וחלף.
חזרה למעגלי פעילות ועשייה; הנטייה הטבעית להתבודד ולהתכנס, לא רק שהיא אינה תורמת לתהליך הריפוי וההחלמה, היא אף עלולה להיות מסוכנת ולהוביל להידרדרות של ממש במצבו של האדם. לנפש יש כוחות ריפוי, אך היא פועלת באופן יעיל יותר שהאדם נמצא במצב אקטיבי. בעת פעילות גופנית, מופרשים בגוף באופן טבעי חומרים המשפרים את מצב הרוח (כגון סרוטונין, נוראפינפרין ודומיהם), שנמצאים באופן כימי בתרופות ההרגעה למיניהן. פעילות מוחית מעוררת חשובה למוח ולנפש כדי לעורר קשרים נוירונליים בין הרשתות השונות שיכולות להביא את האדם לחוויות חיוביות ולהחלמה מהירה יותר.
ריפוי עצמי באמצעות כתיבה או יצירה; רבים מוצאים כי כתיבת יומן אישי מסוג כלשהו מסייעת מאוד בהתמודדות עם ההצפה הרגשית שהם חווים כשלבם שבור לרסיסים. פורקן הרגשות והמחשבות "מאוורר" את הנפש ובה בעת מאפשר הכנסת מחשבות ורגשות חדשים פנימה. ציור, פיסול, נגינה וכל פעילות יצירתית אחרת יכולים לסייע לנפש הדואבת לבטא את כאבה באופן אותנטי, בלי "לעשות חשבון" לאף אחד.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי; שיטת הטיפול הקוגניטיבי=התנהגותי (CBT) על גווניה השונים הוכחה כיעילה ביותר במצבי חרדה ומשבר. במהלך השנים צמחו ממנה כמה גישות, בהן סכמה=תרפיה, PE, EMDR, EFT וNLP=, שמטפלות בהצלחה במצבי משבר, בחרדות ובטראומות. הטיפול עוסק בעיקר בהבנת הפרשנות הטראומטית שהאדם נתן לאירוע, בהשלכותיו הרגשיות שלא אותו אירוע ובמציאת כלים מגוונים כדי לעבד מחדש את החוויה, תוך כדי שימוש בתהליכי הרפיה גופנית ודמיון מודרך.
טיפול תרופתי; כשהגוף והנפש אינם מצליחים להחלים באופן ספונטני מהטראומה שחוו, לעתים יש צורך בטיפול תרופתי להקלת הסימפטומים של החרדה והדיכאון שהתעוררו, לפחות לזמן מוגבל. יש צורך להיוועץ ברופא המשפחה או בפסיכיאטר שיתאימו את הטיפול לפי הסימפטומים. קיימות בשוק גם תרופות טבעיות הניתנות ללא מרשם רופא, אך הן אינן תמיד יעילות במצבים אלו, אם כי אין מניעה מלנסות להשתמש בהן.
מעגלי חברים ומשפחה עוטפים, תהליכי ריפוי עצמי באמצעות חזרה למעגלי העשייה והפעילות, תהליכי יצירה וביטוי עצמי שונים, טיפול נפשי ולעתים גם טיפול תרופתי - כל אלה יסייעו אט אט באיסוף רסיסי הלב השבור ובאיחוים לכדי לב שלם שפועם בעוצמה ובעוז.
בחלוף הזמן מהפרידה הטראומטית, היו שירה, עמית וענבל יכולים להשקיף על האירוע ממרחק ולהפעיל גם את החלק הרציונלי במוחם (האונה הפרונטלית, שלרוב כמעט מנוטרלת במצבי חרדה והלם), שעזר להחזיר לפרופורציות את דמות בן הזוג הנוטש. פתאום הוא הצטייר כאדם אנושי רב חולשות שלא בהכרח התאים להם מלכתחילה. הם הבינו שיש לפניהם עוד חיים שלמים ואפשרות למערכות יחסים טובות להם בהרבה. הם הגיעו לתובנה מפתיעה: שבאותו זמן שבו חשו שחרב עליהם עולמם עוד רבים מספור חוו משבר דומה, ושלאיש בעצם אין תעודת ביטוח שלו זה לא יקרה.
הקלישאה אומרת כי נפש האדם צומחת דווקא כשהיא מגיעה לתחתית התהום, וכמו רוב הקלישאות, גם היא מדויקת לגמרי. הפרידה ששירה, עמית וענבל חוו גרמה לזעזוע כה עמוק בחייהם, עד כי כל אחד מהם ערך שינוי כלשהו בחייו. שירה הפכה לתרפיסטית שעיקר התמחותה הוא בשיקום אנשים שחוו שכול ואבדן, עמית עשה שינוי חד בקריירה ומאיש מחשבים הפך לאמן יוצר, וענבל הלכה ללמוד פיתוח קול, לא כדי להיות זמרת אלא משום שחשה שהביטוי הקולי מאפשר לה לבטא גם רגשות ותחושות. במשך הזמן היא גילתה להפתעתה ששיריה מסייעים לאנשים אחרים שלבם נשבר.
כל אחד מהם ערך בדק בית עמוק עם עצמו לגבי מערכות היחסים בעברו ולגבי מערכת היחסים הספציפית ששברה את לבו, מי לבד, מי בעזרת חברים טובים ותומכים ומי בעזרת מטפל מקצועי. בחלוף הזמן הם מצאו עצמם שוב בקשר זוגי שהתנהל באופן שונה לחלוטין מבעבר, כשיקוף מדויק לשינוי המרגש שחל באיבר שהיה התסריטאי, הבמאי, התאורן והתפאורן של הדרמה הגדולה שעברו: המוח האנושי הגמיש.
