חיים מפחד "מה יגידו"

בס"ד

4/4/18

בימים בהם השיח כולו סובב על מהי חירות, והאם יש בכלל אפשרות לחירות מלאה בעולם המודרני מבלי להיות משועבד לדבר כל שהוא, מצאתי עצמי, בלי התנצלויות, פותחת שוב את הפייסבוק לראות מה חדש בעולם המהונדס הזה של האח הגדול האוסף עלינו כל פירור אפשרי של מידע, אך לעיתים גם מחבר בין אנשים ומעורר מחשבה.

ואז צץ לו הפוסט הבא: "סגרתי את כל התריסים כדי שאלוהים לא יראה שאני אוכל פיתה." טאטא. טאטא – רק אתה יכול באותו יום ללמד אותי שיעור ולאחר מכן להראות לי כיצד הדברים נראים בעולם הזה; הבוקר למדתי בשיעור התניא מובאה מדברי רבי יוחנן בן זכאי שבאו אליו תלמידיו לפני מותו ואמרו לו: "רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".*

חשבתי על כך בעת שהאזנתי לשיעור, ותמהתי. מדוע אנו כה חוששים ממה יגידו עלינו בני אדם, ומוכנים "לסגור תריסים" שאבינו שבשמים לא יראה? הרי גם מי שכתב את הפוסט יש בו מורא שמים מסתבר (אחרת לא היה סוגר את התריסים) אך לא מספיק על מנת שלא לקיים את המצווה.

ותהיתי. הרבי אומר כי קיום המצוות בדחילו ורחימו, ביראה ובאהבה, נושאת אותן מעלה מעלה כציפור בעלת שתי כנפיים מאוזנות הישר אל הקב"ה. קיום המצוות רק מיראה, או רק מאהבה, הריהו כמו ציפור שקצצו לה כנף אחת. האם תוכל לעוף כה גבוה? האם תוכל לעוף בכלל? וקיום מצוות שלא מיראה ולא מאהבה, מה תכליתן?

אך הוספתי לתהות. אנו מצווים להיות בני חורין. האם לחיות כל העת בתחושת מורא זו חירות? התחושה הזו שיש כל העת מי שמשגיח מבין החרכים ורואה ושומע כל מעשינו, יכולה לעיתים להבהיל. מאידך, ואיזה פרדוקס, בפועל אנו מפחדים מבני אדם יותר משאנו מפחדים מהקב"ה. מרצים, עושים חשבון, מבטלים רצוננו, זורמים עם הזרם, העיקר שלא להיות חריגים. לחיות לפי מה שהחברה מכתיבה. הרצון להיות נאהבים, מקובלים, נראים, מכובדים מנהלת אותנו לעיתים גם אם הדברים לא תמיד במודע. אם כך – גם כאן יש מורא מפני העדר אהבה, העדר שייכות, העדר קבלה, אך הדברים לא נעשים מאהבה. מרחימו. רק מדחילו.

וכך הוסיפו מחשבותי לנדוד בין דברי חכמים לדברי אנשים בעולם הזה והבנתי שללא בירור מהות המצוות לא אוכל להבין דבר. אמת, יש מצוות שגם שלמה המלך החכם באדם לא הצליח להבינן, אך את מרבית המצוות שאנו מקיימים היום ניתן להבין לעומקם וגם לתת להם פירושים מעולמות תוכן שונים כגון סוציולוגי, פסיכולוגי ואפילו לעיתים פירוש תזונתי, המעניקים להם מובן ושכל מאז ועד ימינו. ההתנגדויות שאני שומעת סביבי היא לרוב בעקבות החומרות השונות שאנשים לקחו על עצמן למרות שכתוב " את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (פרשת ראה, לג א). אך זו מתיקות התורה וזה טעמה – המצוות נועדו להורות לנו דרך חיים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, כאדם החי בחברה החייבת כללים ולא יכולה להתנהל באנרכיה.

אך מה יועילו המצוות אם לא יהיה לנו תמריץ לקיימם? יותר קל וכייף ונעים לחיות בלי לתת חשבון. ללא מורא, וללא אהבה. פשוט לחיות, לנשום, לאהוב, להתרגש, לנסוע, להתפעל, לעבוד, לממש... זה נשמע כמו מתכון מופלא לאושר, הלא כן? מתכון לחיי חירות מלאה, הלא כך?

אז מה חסר לו לאדם שיום אחד הוא קם ומתחיל ללכת. ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא שלום (וברכות לשלמה ארצי שכה מגיע לו סוף כל סוף להדליק משואה ביום העצמאות) עד שמרים עיניו לשמים ומבין שגם ליושב במרומים מגיע שיגיד הוא שלום? שלום אבא יקר. חזרתי אליך. דור אחד או שניים הלכתי ממך לארץ לא זרועה, בה מצאתי כסף וזהב, טיולים לחו"ל, אהבה, בתים גדולים וג'יפים יפהפיים, אך משהו זעק לי מתוך נשמתי: אבא, אייכה?

השבוע שמעתי את טוני רובינס, אחד מהקואצ'רים המובילים בעולם שסיפר על מות חברו רובין וויליאמס, שהיה לו לכאורה ה-כ-ל: אשה מקסימה, ילדים נפלאים, כסף בשפע, תהילה, הגשמת כל חלום שרק חלם אך כל זה לא הספיק על מנת לטעת טעם בחייו ולבסוף נטלם במו ידיו. וטוני אמר שהיה זה הפחד. חיים שיש בהם הכל, אך הפחד לא סר מהם ומנהל אותם ללא רחם. פחד אבולוציוני כזה, משתק, מבהיל, הזורע במוחך זרעי אימה מהמחר. פחד המוביל לסבל בלתי נסבל. מה חסר לוויליאמס ואחרים? מה חסר לנו? מה יתן טעם לחיינו ויפיג את האימה והסבל?

אז חזרתי לפיתה של אותו אחד מהפייסבוק. וחשבתי עליו בליבי. חשבתי על כולנו. כן, כמה זה נכון. כמה אנחנו מבוהלים מ"מה יגידו" עלינו ולא פעם מבטלים עצמנו, מרצים, מתנחמדים, שותקים, אך זו אינה הדרך לחירות הנפש מהסבל הקיומי האנושי. ה"מה יגידו" אינה הופכת אותנו למאושרים.

אז אבא יקר. בחג הזה אני לא אוכלת פיתה, גם לא מאחורי תריסים סגורים. חשוב לי מה אתה תגיד, חשוב לי שתראה אותי. חשוב לי שתדע שאת המצוות שקיבלתי עלי בלי שאף אחד הכריח או כפה אני רוצה לעשות מאהבה אליך ומיראתך. ועדיף לי מורא שמים ממורא בני אדם. ועדיף לי להיות ציפור עם שתי כנפיים העפה מעלה מעלה ועמה מצוותי שיגיעו היישר אליך.

מועדים לשמחה!

• ------------------------------------------------------------------------------

תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי התפלאו על ברכה זו שהרי באמת המורא שמים הוא עצום ורב ממורא בשר ודם, וכפי שאמר להם רבי יוחנן עצמו קודם לכן: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסרו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון... ולא אבכה"? לפיכך התפלאו התלמידים מדוע ברך אותם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"?

על זה השיב להם רבי יוחנן בן זכאי, שאמנם כן בפועל מורא בשר ודם גדול יותר ממורא שמים. אמת, מצד ההכרה השכלית גדול המורא שמים הרבה יותר ממורא בשר ודם, אך ההכרה החושית פועלת הרבה יותר על האדם מההכרה השכלית, ולכן המציאות היא שהמורא מפני בשר ודם גדול יותר ממורא שמים.

#חרדהחברתית #הפחדלהיותאני #זהותעצמית #בטחוןעצמי #טריוינברג #טיפולבחרדהחברתית #זהותאישית