כך היית רוצה שתראה התקשורת הזוגית שלך

ב"ה י"ח חשון תשע"ו

האם גם בבית שלכם יש ריבים בלתי פוסקים? האם גם את מוצאת את עצמך פעם אחר פעם מנסה להסביר לבעלך (או הוא לך) משהו פשוט ובן רגע מתלהט השיח לויכוח קולני? וגם אם לא לויכוח קולני, אתם מוצאים עצמכם אחרי 5 דקות מוותרים, מתייאשים ומתכנסים בעצמכם בתחושת ייאוש ש"אין עם מי לדבר"? ולא רק בינך לבין בעלך, אותו תסריט יכול לחזור על עצמו גם בינך לבין ילדיך, או בין בעלך לבין ילדיך או עם שאר בני משפחתכם; אתם מנסים לדבר ובסופו של דבר נזרקות לחלל העולם אלפי מילים אשר לא מצליחות לשנות במאום את המצב הקיים?

החדשות הרעות הן שאת/ה לא לבד, אבל זה כמובן לא ינחם אותך. החדשות הטובות הן שיש לכך פתרון, והוא ממש קרוב ובר השגה, אם רק נשכיל להבין מדוע אנו רבים והדבר החשוב ביותר הוא ללמוד "איך לריב נכון".

ישנן שלוש סיבות עיקריות מדוע אצל אנשים רבים הופך כל נסיון לשיח לקונפליקט עז, ועל כך אעמוד במאמר הבא:

חוסר במיומנויות הקשבה
קושי בביטוי ודיוק רגשות וצרכים
הקושי לקבל את שונות הזולת

מסתמא אמור להיות ברור לכם מהיום שנישאתם שאינכם גוף אחד, בשר אחד, נשמה אחת. לכל אחד נשמה משלו, עולם שלם משלו, בית גידול שונה שבו צמח ובגר, הורים שונים, סביבה שונה, את אשה והוא גבר על כל המשתמע מכך, יש לכם כאבים שונים מילדותכם או פחדים, תסכולים, קנאות ורגשות נוספים שונים שאיתם כבר הגעתם לנישואין או התפתחו במהלך הנישואין. כבר הגעתם מראש לנישואין עם ערכים שונים או גישות שונות לפתרון בעיות או ראיית עולם שונה לגבי נושאים שונים, וכל אלו מסתכמים בהיותכם בעלי אישיות שונה זו מזו, גם אם קיימים קווי דמיון ביניכם, ואפילו אהבה ורצון עז לחיות ביחד כשהשכינה שורה ביניכם.

בוודאי דברים דומים נוגעים גם לילדים: ילדך, גם אם יצא מרחמך ונושא את המטען הגנטי שלך ושל בעלך, הוא בעל נשמה משל עצמו אותה נתן להם הקב"ה. נשמה שונה משלכם. נשמה עם רגשות, רצונות, תובנות, ודרך משלה בעולם הזה. אם אנו מאמינים ב"תיקון", הרי ברור לכם שכל נשמה שהבאתם לעולם יש את התיקון שלה, שאינו דומה במאום לתיקון של כל שאר בני הבית. הם יצטרכו למצוא את הדרך שלהם בעולם הזה על מנת לעשות את התיקון שלהם, ולחזור אל מתחת לכסא הכבוד לאחר שהשלימו את אותו תיקון בדרכם הם.

הבסיס לכל ריב טמון בחוסר היכולת שלנו להקשיב. אנו לא מורגלים בהקשבה עמוקה, בהפנמת הנאמר, בהבנה מאיזה מקום בנשמת הדובר המילים נאמרות ומה הצורך הרגשי שמנסה להשמע תוך כדי הבעת אותן מילים ועד כמה לעיתים הדברים כל כך עמוקים ולא מודעים שאנו יכולים להתחיל שיחה ב"למה אתה לובש את הסוודר האפור" ובהקשבה עמוקה נגלה מקום נסתר בילדות שעליו יושבים כל כך הרבה זכרונות וכאבים, לו רק יהיה מי שיקשיב לנו ויאפשר לנו להגיע לאותו מקום שכה מפעיל אותנו, ישחרר אותנו מאותו כאב, ואז... לא יהיה צריך שוב ושוב לריב על הסוודר האפור..

נהפוך הוא, אנחנו מורגלים לשיח בו יש יותר חסמי הקשבה מהקשבה מלאה ואמפטית. או אז אנו יוצרים אחד בשני תחושה של חוסר איכפתיות, חוסר מוכנות להקשבה, חוסר רצון לכבד את רגשותיו או רצונותיו של הזולת, נסיון לשתלטנות וכפיית דעות, תחושה של תוקפנות ומתוך רגשות תסכול יאוש כעס ואכזבה הנובעים מתחושות אלו הדרך מכאן להתלקחות הויכוח קצרה ביותר, ללא שיש בשיח רווי מתח זה שמץ מן האפשרות לשינוי המצב.

חסמי הקשבה נפוצים הם:

שמיעה היא לא הקשבה: אנו מתבלבלים בין "לשמוע", שהוא תהליך פיזיולוגי לחלוטין לבין "הקשבה" שמהותה הוא רוחני ונשמתי ומשלב בין אזנים, עיניים ולב.
הקשבה אינה הסכמה; אנו מתבלבלים בין "הקשבה" לבין "הסכמה". אתם יכולים להקשיב בקשב רב לדברי הזולת אולם לא להסכים עם מילה מדבריו. הפחד הזה שאם עכשיו אקשיב בשקט רב לנאמר על ידי בן זוגנו הוא עלול לפרש זאת כהסכמה - לעיתים גורם לנו להתפרץ באמצע הדברים ולהביע את חוסר הסכמתנו לנאמר ובכך פספסתם הזדמנות פז לתת לאחר תחושה שהוא יכול להיות הוא עצמו ולבטא את עצמו, גם אם אתם לא מסכימים עם חלק או עם כל דבריו.
הפחד שקולי לא ישמע: אדם שלא למד במהלך ילדותו וחייו כי יגיע הרגע שגם יקשיבו לו, תמיד ירגיש טעון ודרוך לומר את אשר על ליבו, גם אם האחר נמצא באמצע המשפט, מהפחד שאם לא יגיד את הדברים מיד, כאן ועכשיו, לא תהיה עוד הזדמנות שמישהו יקשיב לו.
קבעון מחשבתי: אדם שתמיד בטוח בעצמו שהוא צודק, השאמת בכיס שלו ואילו האחר תמיד טועה, אינו פתוח וגמיש להקשיב ולהכיל דברים שונים מהמוכר והרצוי לו ובכך יפספס דרך לסיים את המריבות בבית ולהגיע לחיים של הרמוניה, הבנה וכבוד לזולת השונה ממנו ועליו לאמץ חשיבה גמישה ופתוחה יותר.
התפרצות לדברי האחר: אנו מתפרצים לדברים ולא נותנים לדובר לסיים את דבריו, ובכך פספסנו אולי את החלק המשמעותי והעמוק ביותר בדבריו שהוא רצה להעביר לכם.
שיפוטיות וביקורתיות: אנו שומעים את הדברים מתוך שיפוטיות וביקורתיות ולא ממקום נקי ופתוח. ניתן להקשיב לזולת רק כאשר ליבנו טהור וחף מכל רגשות שליליים. זה הזמן להתפלל ל"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי".
הצמדת תוויות: כאשר מישהו מנסה לדבר אתנו, ובתוך ליבנו, או גרוע מזה – בקול רם -אנו כבר שמים לו תוויות כגון "שקרן פתולוגי", "מניפולטיבי", "טיפש", "רשע" ועוד, ובכך אנו חוסמים כל יכולת להקשיב לו.
מתן עצות: אנשים מחפשים לעיתים אוזן קשבת לא בשביל לקבל עצות, אלא רק בשביל שיהיה מישהו בעולם הזה שיקשיב לליבם. אנשים מוכנים לשלם כסף וללכת לפסיכולוג לעיתים רק מפני ששם הם מרגישים שבאמת מישהו מקשיב להם, ללא שיפוטיות, ללא ביקורת, ללא ניסיון לתקן אותם ולשנותם. לעיתים רק בדרך זו הם יכולים לברר לעצמם מה הם באמת רוצים או צריכים, את הדבר הנכון והמדויק ביותר עבורם. כאשר אתם מקשיבים בכל ליבכם, שאלו את הדובר האם הוא מבקש את עצתכם לפני שאתם עושים זאת באופן אוטומטי. כשאנו מתפללים להשם הוא שם מקשיב באופן מלא לתפילתנו ואינו משיא לנו עצות, ולכן השיח עם השם יכול להיות כל כך נעים, מעצים ומרומם.
השוואות: כאשר אנשים מדברים אתכם, באופן אוטומטי אתם משווים את הנאמר לדברים שקורים לכם. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הן שחברות באות לבקר אשה שזה אך ילדה ושואלות אותה "איך היתה הלידה"? אולם לאחר דקה שתים כבר לרוב יתפרצו כולן לשיחה ויתחילו לספר איך היתה הלידה הראשונה, השלישית, השביעית שלהן... יופי. סיפרתן, אך האם חשבתן לעצמכן איך חשה כעת אותה יולדת שרצתה רק לענות לשאלתכן איך היתה הלידה ולא הקשבתן לה?.. אותו הדבר גם בין בני זוג, האחד מדבר לדוגמא על שיח שהיה לו עם אמו והשני/ה ישר מתפרץ ומשווה זאת לשיח שהיה לו עם הוריו. פספסתם בענק! זוכרים שאתם שונים? העובדה שהשיח עם הוריכם מתנהל אחרת לא איפשר לצד השני להביע בפניכם כיצד הוא הרגיש ומה הוא חווה בעת שהוא ניסה לדבר עם הוריו ולשתף אתכם בחוויותיו.
פרשנויות אוטומטיות: מבלי לרצות בכך, לכל אחד מאתנו יש את הפרשנות האוטומטית שלו לדברים הנאמרים על ידי הזולת. אדם רגיש מאד יכול לפרש אמירה תמימה שנאמרה על ידי הזולת כ"לא אוהבים או מעריכים אותי" ויגיב לכך בעלבון למרות שהצד השני התכוון למשהו שונה לחלוטין. כשאתם מקשיבים לזולת, נסו לנטרל את כל הפרשנויות האוטומטיות שעולות בכם, ולנסות לראות את הדברים דרך עיניו גופו ונשמתו של האחר מתוך אמפטיה גמורה. עדיף לשאול: "למה התכוונת כשאמרת...." מאשר ישר להפגע ולחשוב שהשני לא מעריך, מכבד או אוהב אותנו. נטרול הפרשנויות האוטומטיות מאפשר לדבר החשוב ביותר להתקיים: לראות את הזולת כמישהו שונה לחלוטין ממני, ולתת לגיטימציה לשונות זו מבלי לנסות להפוך אותו להיות אני או לגרום לו כל היום "ללכת על ביצים" מחשש שכל מילה שהוא יאמר לא במקום יגרום לי להיפגע או להתפרץ בזעם. יש דרך לחיות בכבוד ובנועם, בגאווה ובאחווה גם כשאנו מכירים בשונות בינינו, בנקודות התורפה של כל אחד מאתנו, בכבוד הדדי שמטרתו לא לפגוע אלא להעצים, לא לכפות ולכבוש אלא לתת מקום לביטוי האני העצמי שלי בתוך המרחב הזוגי.

לדעת לנהל קונפליקט בצורה בונה, על כן, זה קודם כל ללמוד להסיר את כל חסמי ההקשבה מהדרך ולהיות מוכן להקשיב לדברי הזולת בלב נקי , עד שיסיים את דבריו, ורק אז להגיד את אשר על ליבכם באופן מכבד, כאשר כעת השני מקשיב בלב טהור לדבריכם, על מנת למצוא פתרונות לשוני בתפיסות ולגשר עליהן. הרי אמרנו כבר בתחילת דברינו כאן: "זכר ונקבה ברא אותם", כלומר הנכם שונים!. אם לא תתנו מקום לשונות ביניכם, גם אם אתם כבר חיים 4-10-30 שנים ביחד, וכל הזמן תנסו להפוך את הזולת להיות מי שאתם, מבלי לאפשר לו להיות מי שהוא, מוערך בזכות עצמו, מותקף מואשם מבוקר ונשפט כל כך שהוא רואה את הדברים אחרת, הרי שאו שלעולם תמשיכו לריב, או שתחיו כשני אנשים זרים החולקים דירה אחת בדכדוך וייאוש, או שמערכת היחסים שלכם תראה כמו רכבת הרים עולה ויורדת, יומיים שקט ויום של פיצוצים ואש ותימרות עשן.

הצד השני של ההקשבה הוא הדיבור: היכולת לבטא רגשות, רצונות, צרכים, מחשבות באופן אישי, ברור ועמוק. ביטוי עצמי נטול האשמות, ביקורת, תגיות, שיפוטיות ועוד, אשר עלול לגרום לצד השני מיד לאטום את אזניו ולהוריד את כל חסמי ההקשבה האפשריים. ביטוי רגשות הוא לרוב לא משהו שמלמדים אותנו בבית ספר ולעיתים גם לא בבית: אני מרגישה מתוסכלת כש... אני מקנאה כאשר.. כואב לי כש.. מצער אותי... עולה בי כעס לאחר ש... וכיו"ב. להפך, בהרבה בתים ביטוי רגשות הוא סימן לחולשה או דבר לא מקובל, וכך עולה שהרגשות שלנו מודחקים פנימה עמוק ומוצאים את ביטוין רק לאחר שכלו כל הקיצין בצורה לעיתים אגרסיבית שחוץ מלהפגע אין לאחר שום יכולת להכיל אותן, ובטח לא לדעת מאין הן באו ומהו הצורך שמסתתר מאחוריהן. כאשר אנו מסוגלים לבטא רגשות אלו בזמן ובמקום המתאים, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהזולת יוכל להקשיב לנו, לבטא אמפטיה, ולמצוא פתרון לצורך שעלה.

הזמנה למפגש: על מנת למצוא את הזמן והמקום המתאים לשיחה רכה, נעימה ומועילה לשני הצדדים, אני משתמשת במושג Negotiating Borders, או "הקש בדלת" כפי שקורא לו עמיתי לגישור-זוגי עו"ד ניר בן נון. הכוונה של Negotiating Borders, או "משא ומתן על גבולות" בפירושו העברי, משמעו מתן כבוד לזמן ולמרחב האישי של הזולת. כל אחת מאיתנו יודעת שלא בכל זמן ולא בכל מצב יש לנו את היכולת המנטלית והנפשית להיות בהקשבה. לעיתים הילדים שלנו פונים אלינו בעת שאנו עסוקות במטבח ומבקשים את תשומת ליבנו המלאה למשהו שיש להם לספר לנו, להראות לנו ציור שעשו או משחק שבנו, ואנו צריכות לומר להם במילים פשוטות אך אסרטיביות: "מתוק שלי אמא עכשיו עסוקה, עוד עשר דקות אתפנה ואז אוכל לבוא ולשמוע את כל מה שיש לך להגיד/להראות לי". אותו הדבר עם בני זוגנו. כשאנו רוצים לדבר על משהו שחשוב לנו, אנו קודם כל צריכים לוודא, וגם ללמד את בני זוגנו לעשות כך, שזהו הזמן המתאים לכך, כמו שאמר קוהלת: "יש זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". לעיתים משהו מהעבודה מטריד אותך ואין לך יכולת להקשיב בריכוז ובלב נקי לדברים עמוקים או להפך. לעיתים אנו לא מרגישים טוב, פיזית או נפשית או פשוט עייפים ואין לנו כח לשיחה עמוקה, לעיתים אנחנו אחרי ערב כה עמוס עם הילדים והתחייבויות של משפחה/שכנים/חברים או עבודה שהראש כבר מתפוצץ, ואין שום סיכוי במצב ובזמן כזה לשיחה שקטה ומועילה שתביא לשינוי. לכן הדבר הפשוט והמתבקש הוא "להקיש בדלת,, באופן מטאפורי ולוודא עם הצד השני אם הוא פנוי כעת לשיחה שקטה.

כשאנו לא עושים זאת, ומעלים משהו שמאד מטריד אותנו באופן אימפולסיבי וספונטני בזמן ובמקום הלא מתאים, מבלי שהכנו את בני הזוג שיש משהו שאנו רוצים לשוחח איתו עליו, סביר להניח שלא נזכה לאותה הקשבה מלאה הדדית שדיברנו עליה קודם. בן הזוג ישמע את דברינו בעיקר כהטחת טענות, ביקורת, שיפוטיות, זעם ועצבים, תוויות ותגיות, ולמרות ש"דיברתם" חצי שעה, לא עשיתם בעצם כלום חוץ מאשר למלא את חלל הבית באלפי מילים שיוצרות אנרגיה שלילית, לא פתרתם כלום ממה שהעיק עליכם ולימדתם את ילדיכם בדיוק ההפך ממה שאתם מטיפים לו ("דבר בשקט, בלי אלימות מילולית, יש דרך אחרת לפתור בעיות" וכד') וייצרתם בשבילם מודל חיקוי נוראי של תקשורת זוגית.

כאשר תשתמשו בטכניקה של "הקש בדלת,, סכמו ביניכם ברוגע ובשקט מתי ואיפה יהיה הזמן המתאים לשיחה ביניכם, ללא שמטלות הבית, העבודה או צרכי הילדים מפריעים כרגע לשיחה כזו, גם אם היא אורכת 10 דקות בלבד, מלהתקיים.

אז הנה כמה טיפים חשובים כיצד לנהל תקשורת אפקטיבית:

תמיד כדאי להתחיל מהדברים הטובים, להחמיא או להגיד מילה טובה לצד האחר
קבעו ביניכם מי הצד המדבר ומי הצד המקשיב בכל "מפגש" ביניכם
דברו בגוף ראשון: "אני מרגישה ש...", "מאד הייתי רוצה ש"
אל תאשימו. תבקשו! כשאתם מאשימים את האחר - חוץ מלהרגיש רע הוא לא יכול לנחש מה הוא אשר על ליבכן. תבקשו בצורה מפורשת מהם הצרכים שלכם: "מאד הייתי רוצה שבפעם הבאה שיקרה.... תגבה אותי ותתן לי להרגיש שאני לא לבד ושאתה עומד לצידי"..
התמקדו ב"כן" ובעתיד במקום ב"לא" ובעבר בדרך בה אתם מנסחים את דבריכם. זה פותח את כל חדרי הלב.
תבקשו מהזולת לשקף לכם מה הוא הבין מדבריכם: "אם הבנתי אותך נכון את אומרת לי שכש.... את מרגישה לבד ואז את צריכה ומבקשת ממני.... ". פעמים רבות דרך שיקוף הדברים תוכלו לעלות על אי ההבנות ביניכם או כיצד דברים מתפרשים אחרת, ואז תוכלו לתקן ולחזור על דבריכם כך שבן הזוג יבין בדיוק למה שאתם מתכוונים.
כעת התחלפו בתפקידים, ותנו לזולת לספר לכם מה הוא מרגיש או חווה באותה סיטואציה, מהם רגשותיו, מחשבותיו או צרכיו.
שקפו לו מה הבנתם מדבריו
בשלב זה, אם הקשבתם בלב פתוח ונקי, ווידאתם שאתם אכן מבינים את דברי הזולת ללא ערבוב הפרשנויות האישיות שלכם, נסו לבדוק האם אתם יכולים להענות לבקשה, או לבחון אפשרויות אחרות כיצד להגיב או לפתור את המצוקה / אי הנוחות / הבעייה שנוצרה. חשוב לפתוח את "המפה" רחב ככל האפשר, ובדיוק כמו ה Waze לחשוב על כל הפתרונות שיכולים לקרב אתכם אל היעד.
עדיף וכדאי שתפנו לעצמכם לפחות פעם בשבוע זמן לתקשורת מקרבת. לא חייבים לשם כך לצאת מהבית לבית קפה, אפשר לעשות זאת גם בסלון, במרפסת או בשולחן המטבח, העיקר שיהיה זה לכם מקום נקי ורגוע, ושקט מכל הפרעות חיצוניות. ככל שתתרגלו יותר ויותר תקשורת מסוג זה, תיטיבו להכיר את בן זוגכם וכמה עד היום למרות השנים שחלפו לא הכרתם פנים נוספות ורבדים באישיותו, את פרשנויותיו, את רגשותיו ואת צרכיו, ומדוע כל פעם שניסיתם להעלות נושא מסוים לסדר היום זה התפרש כאיום או האשמה או ביקורת, ולא זכה למענה הראוי, דבר שהוביל לכדור שלג שדרדר את מערכת היחסים ביניכם.

אין כמעט זוג שלא רב בשלב כזה או אחר של חייו. אולם התלקחות תמידית של ריבים היא התוצאה של חוסר היכולת להקשיב בסבלנות, באופן עמוק ואמפטי לרצונות, רגשות, דעות וצרכי האחר. הרעיון הוא לא להפסיק לבטא רצונות, צרכים, רגשות, קשיים, מאווים וכיו"ב, אלא ללמוד לעשות זאת בדרך המכבדת את השונות בינינו, מתוך כבוד הדדי ורצון להקשיב באופן מלא על מנת ללמוד לעומק את צרכיו ורגשותיו של האחר, לעיתים גם לכאבים של ילדותו המלווים אותו עד היום, לגשר על הפערים ולמצוא פתרונות שיתאימו לשניכם. והבונוס: על הדרך תלמדו את ילדיכם אולי את אחד השיעורים החשובים ביותר לחייהם: אפשר לא להסכים, אפשר להיות שונים, אפשר לראות את הדברים לגמרי אחרת, אך יש דרך נאותה ומכובדת לעשות זאת ולמצוא פתרונות באופן גמיש ויצירתי באהבה ובכבוד הדדי גם למצבים שעד כה נראו בלתי אפשריים.

אסיים בשירו של קרל רוג'רס על הקשבה, שהיא, כפי שאמרתי בתחילת דברי, כמו תפילה, הבסיס להכל: אנו מתפללים לאלוהים בשקט, בידיעה שהוא מקשיב לנו "בקול דממה דקה", ואנו מצידנו צריכים להיות קשובים לדבריו השקטים אלינו, לרצונותיו מאיתנו, בהשגחה הפרטית שלו עלינו, מתוך ידיעה שיש כאן דו שיח חרישי בתוך מערכת יחסים אוהבת בין השם לאדם גם כשרצונותינו אינם נענים או מתגשמים מייד.

הקשבה / קארל רוג'רס

כשאני מבקש ממך להקשיב לי

ואתה מתחיל לייעץ לי

לא את שביקשתיך עשיית.

כשאני מבקש ממך להקשיב

ואתה מנסה להשיב

איך אני צריך להרגיש?

ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי

אתה מאכזב אותי.

הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב