לך בקצב שלך
בס"ד
כשנאמר בתורה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז יח) הדברים מבוארים בפשט כקריאה למנגנון של סדר חברתי והפרדת רשויות, אולם בעומק הדברים פרשנים רואים בכך גם קריאה רציונלית לכל אחד מאיתנו לשים לעצמו שופט ושוטר בכל שעריו (הפה שלנו, האזניים, האף ועוד) כסוג של התנהגות בוגרת ואחראית, יותר שקולה ופחות אימפולסיבית למה שאנחנו מכניסים ומוצאים מתוכנו.
אך בני אדם לא מונעים רק מרציונל. השאלה הגדולה של "מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים" חוצה שדות מחקר רבים, ועדיין אין עוד איש בעולם שהצליח לפצח את החידה הגדולה הזאת, אך בוודאי אנו יודעים היום יותר מבעבר עד כמה חוויות ילדות, אמונות שנטבעו בנו וצללו לתוך נבכי התת מודע, פחדים וחרדות ורגשות שונים יכולים לנהל את חיינו, והקריאה המתמשכת של משה רבנו בנאום הפרידה שלו כי נשתמש בכח הבחירה שלנו, ביכולות המוחיות הגבוהות שמבחינות בינינו לבין שאר הנבראים, ביכולת שלנו ללמוד, להסיק מסקנות, להפיק לקחים, להבין מה התוצאות הצפויות וההגיוניות של הבחירות שלנו, כל אלו לא עומדות תמיד במבחן המציאות. כמו אבא טוב, שרוצה לסלול עבור בניו את ההכי טוב להמשך חייהם הוא מפציר בנו להיות הגיוניים, ולהעמיד שופטים ושוטרים בכל פתח שבו חלקים אחרים בנו יכולים להסיט אותנו מאותה דרך רציונלית וחכמה, אך גם הוא יודע כי אין לו את הכלים, מעבר למילים, שיכולים להפוך אותנו ליצורים רציונאלים בלבד.
ובאופן פרדוקסלי למדי, השיפוטיות והביקורתיות שלנו אינה תמיד מופנית למחוזות הלמידה וההבנה כיצד להיטיב את חיינו, אלא דווקא פועלת נגדנו בעודף שיפוטיות, ביקורת עצמית, רגשות אשם והלקאה עצמית, שלא רק שאינם מובילים לשום סדר, לא חברתי ולא פנימי, אלא לכאוס גדול, תחושת כשלון, תקיעות ועצבות.
ובתוך שלל הקולות הללו אני שומעת לא פעם את ההלקאה העצמית על משהו שלא מרבים לדבר עליו, מאפיין אחד יחיד ומיוחד לכל אחד והוא הקצב האישי של כל אחד מאיתנו. וכשאותם שופטים ומבקרי-פנים אכזריים שאינם יודעים לדון לכף זכות פותחים את פיהם זה לרוב נשמע כמו "אני איטי מדי", "אחרים מספיקים הרבה יותר ממני", "מדוע לוקח לי יותר זמן מאחרים לקבל החלטות או לעשות דברים" ועוד.
ואז מתעוררות בי השאלות: מדוע קל לנו להבין כי מערכת העיכול של כל אחד מאיתנו עובדת בקצב אחר, כי קצב הגדילה של כל ילד הוא שונה, כי קצב הלב משתנה בין אדם לאדם, אך כה קשה לנו לקבל כי גם הקצב הנפשי, הרגשי, ולעיתים גם הקוגניטיבי וההתנהגותי משתנה בין אדם לאדם? וכמובן כי אם אנו לא נותנים לקצב האישי שלנו לגיטימציה כחלק ממי שאנחנו, תמיד יגיעו שדוני ההלקאה העצמית ובמקום קבלה, רוגע ושמחה נגיע בדיוק למקום ההפוך.
אני לא צריכה הרבה בשביל לרוץ מהקליניקה הישר לבסט סלר העולמי, הלא הוא התנ"ך שלנו, וכבר בפרק הראשון מוצאת את הלגיטימציה לקצב של הקב"ה לברוא את העולם; מדי יום הוא מתמקד במשימה אחת, ובסוף היום הוא בוחן את מעשיו "וירא כי טוב", והולך לנוח עד היום הבא. יש כאן מסר עמוק וחשוב: לא המהירות היא החשובה, אלא האיכות, העומק, החיבור בין הכוונה לתוצאה, גם אם זה נעשה בקצב איטי. ולקב"ה טוב מאד עם הקצב שלו.
ואני מרשה לעצמי להכנס קצת יותר לעומק הדברים: "וזרח השמש ובא השמש אל מקומו שואף זורח הוא שם" (קוהלת א, ה). תנועת השמש האיטית יש לה משמעות, שיתכן ואם יוגבר הקצב לא תשיג את ייעודה: לדברי האר"י הקדוש המובאים בשער הפסוקים קהלת סימן א' "תנועת השמש בין הזריחה ועד ביאתו אל מקומו שם הוא שואף וזורח, משלים מהלך בין הספירה הראשונה, הבינה, לספירת מלכות האחרונה, ובמהלך זה מגשימה השמש את תפקידה במלכות שמים שהעולם יתנהג בחסד וברחמים, אך גם בדין אשר בספירת המלכות, שאלמלא מוראו ישרור תוהו ובוהו בעולם בין איש לרעהו". שמים לב איך עקרון הקצב חוזר כאן? הכל חייב להיות לפי הריתמוס המתאים על מנת שהמהלך יהיה שלם. אין משחקים.
גם ב- 42 מסעות בני ישראל במדבר אנו שומעים ללא הרף את הדברים: "ויסעו... ויחנו!". מדוע? למה אי אפשר לעשות את המסע לארץ ישראל בפעם אחת ובמהירות? הרי הקב"ה הכל יכול שעשה ניסי ניסים לאבותינו והוציאם מעבדות לחירות היה יכול להביא את בני ישראל במהירות, אך לכל אחד מהמסעות יש משמעות, ובאותה מידה גם לחנייה. אי אפשר להגביר את הקצב, אחרת הדברים לא יעובדו נכון ועמוק. ובפשט של הדברים יש גם הכרה בקצב של כל אחד מבני ישראל. יש חשיבות גדולה שכולם עוברים את המסע ביחד, אך גם התחשבות בכוחו של האחד ובקצבו האישי, באנרגיות שלו, ביכולת העיבוד והעיכול של מה שעבר במסע, אחרת אין ממש טעם להמשיך הלאה.
ואם אני חוזרת לכאן ועכשיו, לימינו אלו, כאילו אבדה לנו הלגיטימציה לקצב האיטי, הטבעי והאישי של מסע החיים. הקדמה הדהירה אותנו קדימה ואינה מפסיקה. מדי שנה החוויה האנושית הולכת ומתאתגרת בנסיון של האדם לעמוד אחר דרישות הכפר הגלובלי הקטן, דרישות המעסיקים, הצורך לענות לסמסים ווואטסאפים ומיילים במהירות אחרת תקבל נזיפה מדוע אינך עונה בזמן (וזכרו איך רק לפני עשור אחד או שניים אנשים היו מחכים ימים רבים לקבלת תשובה בדואר, והיה מובן כי "פשוטים הדברים ומותר בם לנגוע" ("האמנם" לאה גולדברג.) בין מכתב למשנהו מותר היה ללכת בשדה, לגעת בשדות החיטה, לנשום את ריח הים, לחיות. וכיום – לחיות בקצב שלך, המדויק והנכון שלך, הפך להיות הרבה יותר מאתגר, אך רוצה להגיד כאן באופן שאינו משתמע לשתי פנים: הכרחי לך להכיר מהו הקצב שלך, ולקבלו כחלק ממך, חלק מפנימיותך, חלק ממסע חייך. תסע, אך תדע גם מתי מתאים לך לחנות. סימן הוא כי תש כוחך או העומס גדול מדי וטרם הפנמת ועיבדת ועיכלת את הדברים ואינך מוכן עדיין לשלב הבא, עד שתגיע ל"וירא כי טוב". זה הקצב הנכון שלך.
ןאןלי זו גם חלק מכוונתו העמוקה של קהלת באומרו: "לכל דבר זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". ואני אומרת במילים מודרניות: "לכל אדם זמן ועת לכל מעשיו תחת השמיים". אם נחיה עם פחות רגשות אשם והשוואות לאחרים, ונקבל כי הקצב שלנו הוא חלק ממי שאנחנו על מנת לעשות כל דבר בזמן שלו, באיכות שלו, בעומק שלו, לפי המתאים לנו, מתוך קבלה ואהבה, השמש שלנו תזרח ותבוא ותעזור לנו לחיות כל יום ויום במלוא משמעותו עבורנו ואת השופטים והשוטרים נחזיר לעמוד זקוף מול אמונות שווא שנטבעו בנו, מחשבות המקטינות אותנו ורגשות שליליים המציפים אותנו על לא עוול בכפנו. אמרו לעצמכם "וירא כי טוב מאד" בכל יום ויום כי נפלאים הדברים ונפלא הזמן והעת והקצב שלכם בעולם הזה.
