אם זה חשוב לי - זה צריך להיות חשוב גם לך

המשפט הזה מופיע בקליניקה שוב ושוב, כמעט בכל טיפול זוגי. לעיתים סביב נושאים יומיומיים כמו סדר, ניקיון או חלוקת תפקידים, ולעיתים סביב סוגיות עמוקות בהרבה: מיניות, כסף, חינוך ילדים, אמונה, קצב חיים, או שאלות של משמעות וערך. למרות השונות בין הנושאים, הניסוח כמעט תמיד דומה:  אם זה חשוב לי, זה צריך להיות חשוב גם לך.

כששומעים את המשפט הזה לראשונה, קשה להתווכח איתו. הוא נשמע הוגן, מוסרי, אפילו מתבקש. הרי זוגיות אמורה להיות מקום שבו אכפת לנו ממה שחשוב לבן או בת הזוג. מקום של שותפות, רגישות והתכווננות הדדית. לא מעט זוגות, וגם מטפלים, מהנהנים למשמעו. כן, ברור. אם זה חשוב לי, איך ייתכן שזה לא חשוב לך?

ובאמת, במובנים מסוימים, יש במשפט הזה אמת. אדישות מתמשכת למה שחשוב לבן הזוג פוגעת בקשר. התעלמות, זלזול או ביטול של עולמו הפנימי של האחר אינם סימן לזוגיות בריאה. הרצון להתחשבות, להרגיש שרואים אותי, שמי ומה שאני חשובים לאחר, הוא צורך אנושי בסיסי.

אבל בקליניקה, כשמתעכבים על המשפט הזה מעט יותר, מתחיל להתגלות פער עדין אך מהותי בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא עושה בתוך הקשר. לא פעם, “זה צריך להיות חשוב גם לך” אינו נאמר כהזמנה לקרבה, אלא כקו אדום. לא כבקשה, אלא כתנאי. ולעיתים כאיום שקט: אם זה לא חשוב לך כמו לי, משהו בינינו לא בסדר.

כדי להבין את הפער הזה, חשוב לעצור ולהבהיר על מה אנחנו בעצם מדברים. המאמר הזה אינו עוסק רק בסדר, ניקיון או מחוות יומיומיות, אלא בשאלה רחבה בהרבה: מה קורה בקשר זוגי כאשר אחד מבני הזוג חווה משהו כמשמעותי מאוד, והאחר אינו חווה אותו כך. בנקודות הללו, הדרישה ש“זה יהיה חשוב גם לך” נוגעת לא רק להתנהגות, אלא לזהות, לערך עצמי, לביטחון, וליכולת לשאת שונות מבלי לחוות אותה כאיום.

כאן מתחילה השאלה המעניינת באמת: מה אנחנו מבקשים מבן הזוג כשאנחנו אומרים את זה? האם אנחנו מבקשים אכפתיות ונוכחות, או הזדהות מלאה? האם אנחנו מבקשים שיראו אותנו, או שיחוו את העולם בדיוק כמונו?

יש הבדל עמוק בין הרצון שבן הזוג יהיה אכפתי למה שחשוב לי, לבין הציפייה שהוא יחווה את זה כפי שאני חווה. אכפתיות מאפשרת שונות. היא אומרת: אני רואה שזה חשוב לך, גם אם זה לא חשוב לי באותה עוצמה, באותו אופן או באותו זמן. לעומת זאת, הדרישה ש“זה יהיה חשוב גם לך” מבטאת לעיתים צורך עמוק יותר, שבן הזוג ירגיש את הדברים “כמוני”, כדי שהפער בינינו לא יעורר חרדה, בדידות או ספק בקשר.

רוב בני הזוג אינם מנסחים זאת כך. הם מרגישים זאת בגוף. כשזה לא קורה בדרך שלהם, החוויה אינה “אנחנו שונים”, אלא: לא רואים אותי, לא סופרים אותי, לא באמת אכפת לו/ה. השונות מתורגמת מיד לחוויה של חוסר ערך. כאן מתרחש בלבול נפוץ בין אהבה לבין התמזגות, לא במובן הרומנטי, אלא במובן הרגשי: הציפייה שבן הזוג יחווה את העולם דרכי.

בנקודה הזו אפשר להיעזר בתיאוריית המובחנות של דייוויד סנארש.  סנארש הדגיש כי זוגיות בוגרת אינה נמדדת בדמיון בין בני הזוג, אלא ביכולת שלהם להישאר מחוברים גם כשהם שונים. מובחנות, לפי סנארש, היא היכולת לשמור על תחושת עצמי ברורה בתוך קשר קרוב, מבלי לדרוש מהאחר לוותר על עצמו כדי להרגיע את החרדה שלי. הקושי המרכזי בזוגיות אינו עצם הקונפליקט, אלא חוסר היכולת לשאת קונפליקט מבלי לאבד את העצמי או את הקשר.

אבל חשוב להדגיש: הדרישה להזדהות מלאה אינה נובעת מרוע או שתלטנות. לעיתים היא נובעת מקושי עמוק להרגיש בעל ערך כשאני לא משוקף דרך האחר. כאן נכנסת לתמונה תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי.  בולבי תיאר את הקשר הבטוח כבסיס שמאפשר לאדם לצאת אל העולם ולחזור ממנו. כאשר הבסיס הזה אינו יציב, שונות נחווית לא כהבדל לגיטימי, אלא כסכנה לקשר עצמו. עבור אנשים עם היסטוריה של התקשרות לא בטוחה, פערים קטנים עלולים להפעיל חרדה גדולה.

גם דונלד ויניקוט הוסיף רובד חשוב להבנת המקום הזה. דרך מושג ה“סביבה המחזיקה”, ויניקוט תיאר את הצורך האנושי בסביבה שמארגנת, מגינה ומאפשרת לנפש להרגיש בטוחה. עבור חלק מהאנשים, תגובה צפויה, סדר חיצוני או קצב ברור אינם עניין טכני, אלא תנאי לביטחון רגשי. כאשר הסביבה הזו מתערערת, מתעוררת חרדה קדומה שקשה לעיתים אפילו לנסח במילים.

כאן המקום להוסיף נקודת מבט נוספת, שמשלימה את התמונה.  וילפרד ביון דיבר על מצבים שבהם אדם מתקשה לשאת חוויה פנימית לא־מעובדת כגון חרדה, בלבול, אי־ודאות, ומחפש מיכל חיצוני שיחזיק עבורו את מה שהוא עצמו אינו מצליח להכיל. במונחים זוגיים, אפשר להבין כך מצבים שבהם הדרישה שבן הזוג יעשה, יחשוב או יפעל “כמו שצריך” אינה רק בקשה זוגית, אלא ניסיון לא מודע להעביר אליו את החזקת החרדה. במקום לחשוב את הפער, האדם מנסה לבטל אותו דרך פעולה, כללים או דרישה לסנכרון מלא. כך, מה שנחווה כעיקרון או ערך, עשוי להיות גם פתרון זמני למצוקה פנימית לא־מעובדת.

מכאן ניתן להבין מדוע נושאים יומיומיים לכאורה, כמו סדר וניקיון, מעוררים לעיתים תגובות רגשיות כה עוצמתיות. עבור אחד, חדר שינה מבולגן הוא איום על תחושת הסדר הפנימי וההחזקה שבית מאורגן מייצג; עבור האחר, אותו בלגן עצמו מסמל חופש, חיות ונשימה. שני בני הזוג מגיבים לאותו מצב, אך כל אחד פוגש בו סיפור רגשי אחר לגמרי.

בנקודה הזו חשוב להבחין גם מהי אמפתיה. אמפתיה אינה ציות ואינה מחייבת זהות. היא היכולת להיכנס לנעליו של האחר, להבין מדוע משהו חשוב לו כל כך, ולהגיב מתוך הבנה זו, גם אם איני פועל באותו אופן, באותו זמן או באותה עוצמה. לעיתים עצם ההכרה וההבנה של הצורך, כבר משנות את הדינמיקה, גם ללא שינוי התנהגותי מלא.

כאן מוסיפה אסתר פרל רובד משמעותי נוסף. פרל מדברת על המתח הבלתי נמנע בזוגיות בין קרבה לבין חירות, בין הצורך בביטחון לבין הצורך להישאר אדם נפרד. לדבריה, זוגיות מודרנית נושאת על גבה ציפיות סותרות: אנחנו רוצים שבן הזוג יהיה הבית הבטוח שלנו, ובו־זמנית גם האדם שיאפשר לנו להישאר אחרים, חופשיים, בעלי זהות משלנו. היא מדגישה שקרבה שמוחקת אחרות אינה אינטימיות, אלא סכנה לחיות, לתשוקה ולתנועה בקשר. הדרישה שבן הזוג ירגיש, ירצה ויפעל בדיוק כמונו עלולה לא רק להעמיק תלות, אלא גם לשחוק את מה שהופך קשר לחי ונושם.

אולי כאן מתבהרת ההבחנה החשובה: לא כל שונות היא בעיה שיש לפתור. לעיתים היא תנאי לכך שהקשר יישאר חי. ומנגד, יש גם מצבים שבהם הפערים כה עמוקים עד שהשאלה אינה עוד על מובחנות, אלא על התאמה ובחירה.

וכאן, לקראת סיום, אולי יש מקום לעצור לרגע, דווקא כשהמשפט הזה מתעורר בתוכנו :“אם זה חשוב לי, זה צריך להיות חשוב גם לך” ולשאול למה אנחנו באמת מתכוונים באותו רגע?

האם אני מבקש/ת שבן הזוג יראה אותי ויבין למה זה חשוב לי, או שאני מצפה שהוא גם יפעל, ירגיש ויחשוב בדיוק כמוני?

האם הקושי שלי הוא בכך שבן הזוג עושה את הדברים אחרת, או בכך שהשונות הזו מעוררת בי תחושה שלא סופרים אותי, שלא מתייחסים אליי ברצינות? (אך מחשבה זו אינה משקפת בהכרח את המציאות האובייקטיבית) או שאם הדברים אינם נעשים “כמו שצריך”, משהו רע עלול לקרות?

האם אני יכול/ה להבחין בין צורך עמוק בהכרה ובאמפתיה, לבין צורך בשליטה שמרגיעה חרדה?

האם אני מבקש/ת הבנה והכרה או שאני זקוק/ה לכך שהאחר יאמץ את הדרך שלי כדי שאוכל להירגע?

ואם בן הזוג יוכל להבין באמת למה זה כל כך חשוב לי, אך יבחר לפעול אחרת, האם זה בהכרח אומר שלא אכפת לו? או שאולי זה מפגיש אותי עם קושי לשאת חוסר ודאות, שונות, או אובדן שליטה?

והאם ייתכן שלעיתים מה שאני חווה כ“עיקרון”, “ערך” או “מה שצריך להיות”, הוא גם הדרך שלי להתמודד עם חרדה עמוקה יותר שלי (שאינה קשורה בהכרח בבן הזוג), חרדה מפני כאוס, טעות, חוסר שליטה או חוסר משמעות?

זוגיות בוגרת אינה דורשת מאיתנו בהכרח לוותר על מה שחשוב לנו, אבל כן מזמינה אותנו לבדוק מתי הבקשה שלנו היא קריאה לקרבה ומתי היא בקשה שהאחר יחזיק עבורנו משהו שאנחנו מתקשים לשאת לבד.

אולי אין כאן תשובה אחת נכונה, אלא שלושה קולות שמזכירים לנו מה נדרש כדי שקשר יישאר חי, מחזיק ומשאיר מקום לשניים.

דייוויד סנארש: "אהבה בוגרת אינה נבחנת בכמה אנחנו דומים, אלא ביכולת להישאר בקשר גם כשהשונות מעוררת אי־נוחות.”

אסתר פרל: "אינטימיות אינה נוצרת מכך שאנחנו דומים, אלא מכך שאנחנו מאפשרים לאחר להישאר אחר , מבלי להתרחק.”

“דונלד וויניקוט: "רק במקום שבו אינני נדרש לוותר על עצמי, יכולה להתרחש פגישה אמיתית עם האחר.”