גפרית ומלח: עצבות, מרירות, וריקוד הכעס הנשי

מן המקורות אל חיינו: עציבו דטחול

חז"ל השתמשו בביטוי "עציבו דטחול" (ברכות סא ע"ב) כדי לתאר עצבות קודרת וכבדה. הטחול, איבר המסנן את הדם ותומך במערכת החיסון, יוחס במקורות גם למימד רגשי־רוחני של דינים, כובד ועצבות. בכתבי הקבלה, ובעיקר ב"עץ חיים" של ר' חיים ויטאל, מתוארים איברי הגוף ככלים המבטאים מצבי תודעה: הלב כמשכן השמחה והחיות, הטחול כמשכן העצבות.

הביטוי "עציבו דטחול" מתאר מצב שבו הכאב מתכנס פנימה, קופא ומכביד. בשונה מכאב או מרירות שיכולים להוליד תנועה ושינוי, העצבות הזו חוסמת את הלב ומעמיסה עליו עוד שכבה של ייאוש.

עידן האשליה של האושר

העולם המודרני מטפטף לנו אידיאל אחיד של אושר: חיוכים מושלמים בפרסומות, זוגיות נוצצת ברשתות החברתיות, גופים מחוטבים, נסיעות לחו"ל ותצלומי חופשה נוצצים. המסר ברור: מי שלא עומד בקצב – משהו לא בסדר אצלו.

הפער הזה מוליד עצבות כבדה מהסוג שהזוהר קרא לו "עציבו דטחול": עיסוק במה שאין, בהשוואות אינסופיות, בביקורת עצמית מתמדת. השאיפה הכפויה לאושר תמידי הופכת למלכודת שמכבה את החיות, מעמיקה את הכאב ומייצרת תחושה של כישלון אישי.

מנגנוני ההגנה ושכבות ההישרדות

כדי לשרוד כאב, דחייה ופגיעות, הנפש בונה שכבות של הגנות:

• ריצוי כדי למנוע נטישה.

• אינטלקטואליזציה כדי לשמור שליטה מול הצפה רגשית.

• פיצול כדי להקל על חרדה בעולם יחסים מבלבל.

• הכחשה כדי להעניק אשליה רגעית של ביטחון.

• הומור מגן כדי להרחיק כאב באמצעות קלילות.

• הימנעות כדי לא להסתכן בפגיעה חדשה.

• שליטה נוקשה כדי למנוע כל תחושה של כאוס פנימי.

לכל מנגנון הייתה סיבה טובה בראשית היווצרותו. הבעיה מתחילה כשהוא מתקבע והופך לכלוב פנימי: במקום להגן, הוא כולא את הנפש בתוך דפוס שאינו מאפשר חיות, חיבור או שינוי.

גפרית ומלח: המטאפורה הטיפולית

כאן נכנסת המטאפורה מהקבלה ומהתורה (פרשת ניצבים):

• גפרית: אש מבוקרת שממיסה דפוסים ישנים, חושפת כאב אך גם אמת פנימית.

• מלח: גבול, קרקוע ומבנה שמונעים הצפה ומחזיקים את המרחב הטיפולי יציב.

בעבודה הטיפולית, "גפרית ומלח" (דברים כ"ט, פסוקים כ"א-כ"ג, בראשית י"ט, כ"ד) אינם חוויות של שבר אלים אלא תהליך עדין, רגיש ומכבד. שכבות ההגנה נפרמות לאט, במינון מדויק, מתוך הקשבה עמוקה. המטרה היא לא לפרק את הנפש אלא לאפשר לה להפשיר, להתמסר ולבנות חוסן רגשי חדש, מבלי לאבד את תחושת השליטה והביטחון.

ריקוד הכעס: מהכאב המושתק להבנה חדשה

כאן מתחבר ספרה של הפסיכולוגית הארייט לרנר, "The Dance of Anger", שהפך לאבן דרך בפסיכולוגיה פמיניסטית ובטיפול משפחתי.

לרנר הראתה כיצד נשים רבות חונכו לתחזק קשרים בכל מחיר: להיות נעימות, מכילות, לא "לעשות בעיות". התוצאה היא כעס מושתק: נבלע פנימה ומתבטא בדיכאון, חרדה או סומטיזציה, או כעס מתפרץ שמגיע מאוחר מדי ובצורה שמכלה קשרים במקום לרפא אותם.

היא חידדה את הממד החברתי־מגדרי:

• סוציולוגית – כעס נשי סווג כ"דרמה", כמשהו מביך או הרסני, בעוד כעס גברי הוצג כסמכותי ואסרטיבי.

• מגדרית – נשים הוגדרו "שומרות הקשר", וגברים כסובייקטים פועלים; כעס מערער את הסדר הזה ולכן נשלל מנשים לאורך דורות.

• אנתרופולוגית – תרבויות רבות קידשו שתיקה נשית סביב כאב וזעם כדי לשמר היררכיות משפחתיות וחברתיות.

לרנר חיברה בין פסיכולוגיה אישית למבני כוח תרבותיים: כשהאישה מתחילה לדבר את כעסה, היא לא רק משנה את יחסיה הקרובים – היא גם שוברת שתיקות היסטוריות שנכפו עליה.

בניית הריקוד החדש: גמישות פסיכולוגית ותנועה אל שמחה

כדי להתחיל לרקוד אחרת, נדרשת גמישות פסיכולוגית: היכולת לנוע בין רגשות שונים, להכיל כאב מבלי להיתקע בו, ולשוב לבחור חיים מלאים ומשמעותיים.

בטיפול זה נראה כך:

1. הכרה בכאב בלי להיבלע בו: לא עוד השתקה, אבל גם לא הצפה הרסנית.

2. קבלה וחמלה עצמית: הקשבה לא שיפוטית לרגשות, מבלי למהר להיפטר מהם.

3. הגדרה מחודשת של גבולות: מעבר מריצוי אוטומטי לבחירה חופשית ונוכחת.

4. תנועה מתמשכת: צעדים קטנים של שינוי, כמו ריקוד שנלמד בהדרגה.

5. חיבור לערכים: הכעס והעצב הופכים לאנרגיה שמכוונת אותנו למה שבאמת חשוב לנו.

כאן "גפרית ומלח" (דברים כ"ט, פסוקים כ"א-כ"ג, בראשית י"ט, כ"ד) פועלים יחד: אש שממיסה את מה שלא משרת אותנו עוד, ומלח שמחזיק גבול כדי שהמרחב הפנימי לא יתמוטט אלא ייבנה מחדש.

מהעציבו לשמחה

אם נקודת המוצא היא "עציבו דטחול" – כובד, דינים, השוואות אינסופיות וביקורת עצמית – הרי שהמסע הטיפולי מזמין אותנו לאיזון חדש: מקום שבו יש אש שממיסה ומלח שמחזיק גבול, אבל בסופו גם מרחב לשחוק ולרינה, לחיות רגשית מלאה שמכירה בכאב מבלי להגדיר את עצמה דרכו בלבד.

חז"ל דיברו על "הופך ים ליבשה, בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו" (תהילים ס"ו) – היפוך של כאב ותנועה דרך מקומות סוערים אל קרקע יציבה ושמחה מחודשת. זהו לא חיוך מזויף אלא שמחה עמוקה שנולדת מתוך היכולת לפגוש כאב, להבין אותו, ולצמוח מתוכו.

כך נבנה ריקוד חדש: לא דיכוי רגשות, לא פיצוץ חסר שליטה, אלא תנועה רכה, מודעת ומכבדת – מחיים מוכתמים בכאב אל חיים שיש בהם אש של שינוי, גבול מייצב, ושמחה פנימית שלא תלויה במראה החיצוני של "אושר מושלם".