דחייה

על הפחד הגדול מכולם, ועל המילה "תמשול"

יש בסדרה "קדמת עדן", המבוססת על הרומן של ג'ון סטיינבק, סצנה שלא יוצאת לי מהראש. אדם טראסק, אב לתאומים שנולדו זה עתה, מתלבט איך לקרוא להם. לצידו יושבים שני חבריו הקרובים: סמואל המילטון, איש חכם וחם, ולי, המשרת הסיני של המשפחה, שהוא אולי הדמות הנבונה ביותר בסיפור. השלושה פותחים את ספר בראשית, ומישהו מעלה את האפשרות לקרוא לתאומים קין והבל. האב נרתע. ואז השיחה הופכת לשיחה על הסיפור עצמו: למה דווקא הסיפור הזה, על שני אחים, מנחה ורצח, מדבר אל כל כך הרבה אנשים, בכל דור?

לי מציע תשובה. הסיפור הזה, הוא אומר, מוכר כל כך כי הוא הסיפור של כל אחד מאיתנו. בניסוח חופשי, הוא מסביר שהפחד הגדול ביותר של ילד הוא שלא אוהבים אותו, ושהדחייה היא הגיהינום שממנו הוא חושש. ואולי כל ילד בעולם, במידה כזו או אחרת, הרגיש פעם דחוי. ומהדחייה, הוא ממשיך, נולד כעס, מהכעס נולד מעשה של נקמה, ומהמעשה נולדת אשמה. ובעיניו, זה כל סיפור האנושות.

סטיינבק כתב את הדברים בתחילת שנות החמישים, לפני שרוב המחקר המודרני על התקשרות, על רגשות ועל יחסי אחים נכתב. והתורה סיפרה את הסיפור הזה אלפי שנים לפניו.

כששמעתי את הדברים, הרגשתי שהוא מתאר את מה שאני פוגשת בקליניקה כמעט בכל יום. לא תמיד הדחייה מגיעה אל הטיפול בשמה. לפעמים היא מגיעה כחרדה מוכללת ולעיתים כחרדת נטישה, כדיכאון, כקושי בזוגיות, כריצוי בלתי פוסק או ככעס שאין לו הסבר. אבל כשמעמיקים, היא שם לא פעם: הפחד שלא ירצו בנו, ומה שאנחנו עושים כדי שזה לא יקרה שוב. לא פעם אנשים מקשרים זאת, כמעט באופן אוטומטי, לערך עצמי, לדימוי עצמי או לביטחון עצמי נמוכים. אבל ככל שאני חושבת על כך, נדמה לי שהפחד מדחייה עמוק יותר: זה הפחד שלא ירצו את המהות שלי, את מי שאני באמת, גם כשאני לא מושלמת. הרבה נכתב על ערך עצמי נמוך, ופחות על הפחד הזה, שהמהות שלנו לא תתקבל.

לפני הקנאה: בדידות ודחייה

שנים נהוג לומר שהרגש הראשון שמופיע בתורה הוא קנאה, קנאת קין בהבל. אבל כשקוראים את פרשת בראשית מחדש, מגלים שקודם לכן מופיעים שני רגשות אחרים.

הראשון הוא הבדידות. "לא טוב היות האדם לבדו", אומר אלוהים, ומביא לפני האדם את כל בעלי החיים. האדם קורא לכל אחד מהם בשם, ולא מוצא ביניהם מי שיהיה "עזר כנגדו", מי שיוכל לענות לו. הבדידות, החוויה שאין מי שרואה אותנו, היא אולי האחות הגדולה של הדחייה.

והשני הוא הדחייה עצמה. כשמנחתו של קין לא מתקבלת, התורה אינה אומרת שהוא קינא. היא אומרת "ויחר לקין מאוד, ויפלו פניו". כעס ופנים נופלות: הכעס כלפי חוץ, והנפילה פנימה, כמו בושה או דיכאון. רק אחר כך מגיע המעשה.

למה הדחייה כואבת כל כך

אנחנו נוהגים לומר "זה כאב לי" כשמישהו דחה אותנו, ואולי לא שמים לב עד כמה המשפט הזה מדויק. מחקרים בתחום מדעי המוח מצאו שחוויה של הדרה חברתית מפעילה במוח אזורים שקשורים גם לעיבוד של כאב פיזי. במובן מסוים, הגוף לא מבחין לגמרי בין מכה לבין דחייה.

יש לכך הסבר אבולוציוני. האדם הוא יצור חברתי. במשך רוב תולדות האנושות, מי שהקבוצה שלו דחתה אותו נשאר לבד מול הטבע, וסיכוייו לשרוד היו קלושים. הפחד מדחייה, לפי הסבר זה, הוא מנגנון הישרדות עתיק: הוא נועד לשמור עלינו בתוך הלהקה. ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, הראה כמה התינוק זקוק לקשר עם מי שמטפל בו כדי לשרוד. בשביל תינוק, להידחות פירושו להיות בסכנה של ממש. ולכן גם אצל מבוגרים, שיודעים בשכלם שישרדו גם בלי אישורו של אדם מסוים, הפחד מדחייה יכול להיות עוצמתי כל כך.

והתורה מכירה את הפחד הזה היטב. כשקין נענש בגלות, הוא אומר: "גדול עווני מנשוא... והייתי נע ונד בארץ, והיה כל מוצאי יהרגני". זה בדיוק הפחד העתיק: מי שמגורש מהקהילה, הוא מופקר. ואולי לכן התורה קובעת בהמשך ערי מקלט, גם למי שהרג בשגגה: מקום שבו גם מי שנכשל לא יישאר לבד, חשוף לכלייה.

הדחייה הראשונה

הסיפור שלי ושל סמואל מדברים עליו מופיע כבר בפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", ואולי לא במקרה. קין מביא מנחה "מפרי האדמה", והבל מביא "מבכורות צאנו ומחלביהן". ואז נאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה".

יש כאן פרט מעניין, שאולי מחדד את הכאב. כשקין נולד, חוה מציינת את לידתו בהתרגשות גדולה: "קניתי איש את ה'", ומכאן שמו. רש"י מפרש: כשאלוהים ברא אותי ואת אישי, הוא לבדו ברא אותנו, אבל בזה, בלידה הזו, אנחנו שותפים איתו. יש בדברים גאווה ושמחה, ואולי גם משהו מרכושני: "קניתי". הבן הזה הוא שלי, הישג שלי. הבל, לעומתו, נולד כמעט בשקט, ושמו, שפירושו אדים, משהו חולף, אינו מוסבר כלל. ודווקא את מנחתו אלוהים מקבל. אפשר לשאול אם הדחייה פוגעת בעוצמה מיוחדת דווקא במי שהיה המיוחל, ה"נקנה", מי שהורגל להיות במרכז.

אבל הדבר החשוב ביותר בסיפור קורה אחרי הדחייה. אלוהים לא נעלם. הוא פונה אל קין ומדבר איתו: "למה חרה לך, ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב, שאת. ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו". הדחייה הראשונה בתורה מלווה מיד בשיחה, בשאלה, ובאפשרות לבחור אחרת.

לברוח מהמראה

קין לא שומע. במקום להביט פנימה, הוא מפנה את המבט החוצה, אל הבל אחיו. ובסוף הסיפור הוא יוצא "מלפני ה'", ויושב "בארץ נוד, קדמת עדן". זה השם שסטיינבק בחר לרומן שלו: המקום שאליו גלה קין אחרי מה שעשה עם הדחייה, ארץ של נדודים, מחוץ לגן עדן.

אורי סובוביץ, בדבריו על הפרשה, מזכיר רעיון של הבעל שם טוב שמכונה לעיתים "תורת המראות": הזולת הוא במידה רבה מראה עבורנו. אם תכונה מסוימת אצל אדם אחר מפריעה לי במיוחד, שווה לעצור ולשאול למה דווקא היא מפעילה אותי. לדבריו, פרשת בראשית מלאה בניסיונות לברוח מן המראה הזו. אחרי חטא עץ הדעת אלוהים שואל את האדם "איכה?", איפה אתה. והאדם, במקום להביט פנימה, מפנה את האצבע אל האישה, והאישה אל הנחש. השאלה "איפה אתה?" הופכת מהר מאוד לשאלה "מי אשם?". וקין הולך צעד אחד רחוק יותר: במקום להביט במה שהמראה מגלה לו, הוא שובר אותה.

נדמה לי שיש כאן משהו חשוב להבנת הדחייה. דחייה מעמידה מולנו מראה כואבת, ואנחנו נוטים לברוח ממנה בשתי דרכים: או שאנחנו מאשימים את מי שדחה אותנו, או שאנחנו מסיקים שמשהו בנו פגום מיסודו. שתי הדרכים חוסכות מאיתנו את המבט המדויק יותר: מה בדיוק קרה כאן, ומה מזה נגע בי, ולמה.

וזה נכון לא רק לדחייה, אלא גם לביקורת. רבים מאיתנו פוחדים מביקורת לא פחות מאשר מדחייה, ולא פעם חווים אותה כדחייה. אבל אם הולכים עם "תורת המראות", גם ביקורת, כשהיא בונה ונאמרת מתוך קשר, יכולה להיות מתנה: היא מראה לנו משהו שאין לנו דרך לראות לבד. הפילוסוף מרטין בובר הבחין בין יחסי "אני־לז", שבהם האחר הוא חפץ, אמצעי או מכשול, לבין יחסי "אני־אתה", מפגש אמיתי בין שני בני אדם. רק במפגש מהסוג השני האחר יכול לשמש לנו מראה. וכאן ההבדל הגדול: מי שמבקר אותנו מתוך יחסי "אני־אתה" לא דוחה אותנו, גם כשהוא אומר דבר קשה.

"תמשול"

ברומן, לי לא מסתפק בשיחה. הוא חוזר לסיפור קין והבל שוב ושוב, ומגלה שתרגומים שונים לאנגלית של אותו פסוק, "ואתה תמשול בו", אומרים דברים שונים לגמרי. תרגום אחד אומר שאתה חייב למשול בחטא, כמו ציווי. תרגום אחר אומר שאתה תמשול בו, כמו הבטחה. לי יוצא לחקור את המילה העברית עצמה, ומגיע למסקנה שהיא אומרת משהו שלישי: אתה יכול למשול. לא ציווי ולא הבטחה, אלא אפשרות. בחירה.

ובעיניו, המילה הזו משנה הכול. אם זה ציווי, האדם עלול להרגיש אשם כל פעם שהוא נכשל. אם זו הבטחה, הוא פטור מאחריות, כי ממילא הכול ייגמר טוב. אבל אם זו אפשרות, האדם הוא מי שמחליט.

הרעיון הזה עתיק ועקבי להפליא. הרמב"ם כתב ש"רשות לכל אדם נתונה": אם ירצה להטות את עצמו לדרך טובה, הרשות בידו. אפיקטטוס, הפילוסוף הסטואי, שנולד עבד, לימד שיש דברים שבשליטתנו ודברים שאינם בשליטתנו, ושמה שמטריד אותנו אינו הדברים עצמם, אלא הדעות שלנו עליהם. וויקטור פרנקל, שעבר את מחנות הריכוז, כתב שאת החירות האחרונה של האדם, החירות לבחור את עמדתו מול כל נסיבות שהן, אי אפשר לקחת ממנו.

אנחנו לא בוחרים אם יידחו אותנו. זה קורה לכולנו, בילדות, בזוגיות, בחיפוש עבודה, בחברות. גם את הכאב שהדחייה מעוררת איננו בוחרים. "תמשול" איננו ציווי להפסיק להרגיש. הוא אומר שבין הכאב לבין מה שנעשה איתו, יש מרחב, ושבמרחב הזה אנחנו אלה שמחליטים.

שלוש דרכים להגיב לדחייה

הפסיכואנליטיקאית קרן הורני תיארה שלוש תנועות בסיסיות שאנשים עושים כשהם מרגישים לא בטוחים, לא אהובים או דחויים. אני מוצאת שהן מתארות היטב את מה שאני רואה בקליניקה.

התנועה הראשונה היא תנועה אל האחר. אנחנו מנסים לרצות, להתאים את עצמנו, לוותר, לא להפריע, להיות "טובים", רק כדי שלא יידחו אותנו שוב. בקצה, זה ביטול עצמי מוחלט: אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו רוצים, כי כל כולנו מכוונים למה שהאחר רוצה.

התנועה השנייה היא תנועה נגד האחר. הכאב הופך לכעס, לשליטה, לביקורת, לתחרות. אם לא אוהבים אותנו, לפחות שיפחדו מאיתנו או שיכבדו אותנו. בקצה, זו נקמה, ובמקרה של קין, הרג.

והתנועה השלישית היא תנועה הרחק מהאחר. אנחנו מתכנסים, מתנתקים, מסתגרים, משכנעים את עצמנו שאנחנו לא צריכים אף אחד. כך לפחות איש לא יוכל לדחות אותנו.

ויש עוד דבר שקורה לאנשים שנדחו שוב ושוב. החוקרת גרלדין דאוני תיארה את מה שהיא כינתה "רגישות לדחייה": ציפייה חרדה לדחייה, שגורמת לאדם לזהות דחייה גם במקום שאין בה, ולהגיב אליה בעוצמה. וכך, באופן טרגי, הפחד מדחייה עלול להביא את הדחייה עצמה: מי שמתגונן כל הזמן מפני דחייה, מרחיק ממנו לא פעם את מי שרצה דווקא להתקרב.

דאוני, פסיכולוגית מאוניברסיטת קולומביה, חקרה את התופעה הזו מאז שנות התשעים. לפי מחקריה, רגישות לדחייה מתפתחת לא פעם אצל מי שחווה בילדותו דחייה חוזרת: הורים שהיו קרים, ביקורתיים או בלתי צפויים באהבתם, או ילדים שדחו אותו בגן ובבית הספר. הילד לומד לצפות לדחייה, ומפתח מעין "מכ"ם" שסורק כל הזמן את הסביבה, מוכן לזהות בכל רגע את הסימן הקטן ביותר לכך שלא רוצים בו. אפשר לומר שאנשים כאלה הם, במובן מסוים, קין שעדיין נע ונד בעולם: נושאים איתם את הדחייה הישנה לכל מקום, ומחפשים אותה בכל מפגש חדש.

מה ההבדל בין רגישות לדחייה לבין חרדה חברתית? יש ביניהן קרבה, ולא פעם הן מופיעות יחד. חרדה חברתית נשענת בעיקר על הפחד מהערכה שלילית: הפחד להיכשל מול אחרים, להיראות מגוחך, לקבל ביקורת, לא להשתייך. היא מתבטאת לא פעם בהימנעות ממצבים חברתיים. רגישות לדחייה ממוקדת יותר בקשרים הקרובים והמשמעותיים: בבן הזוג, בחבר הקרוב, בהורה. והיא לא תמיד מובילה להימנעות. לפעמים דווקא להפך: לתגובות עזות, לכעס, להאשמה, או לריצוי חסר גבולות, כדי להחזיק את הקשר בכל מחיר.

ויש מי שמגן על עצמו מפני הדחייה עוד לפני שהיא מגיעה. הפסיכולוגיות פולין קלאנס וסוזן איימס תיארו בסוף שנות השבעים את מה שנקרא היום "תסמונת המתחזה": אנשים מוכשרים ומצליחים, שחיים בתחושה שהם בעצם "מתחזים", ושיום אחד יגלו שהם לא באמת שווים את מה שחושבים עליהם. מאחורי התחושה הזו מסתתר, לא פעם, אותו פחד עצמו: אם יראו מי אני באמת, ידחו אותי. ולכן הם עובדים קשה מדי, מייחסים את הצלחותיהם למזל, ומקדימים לדחות את עצמם לפני שמישהו אחר יספיק לעשות זאת. גם הפרפקציוניזם, הדחיינות שבה איננו שולחים את קורות החיים או את הכתבה כי "זה עוד לא מספיק טוב", וההומור שמסתיר את מה שבאמת חשוב לנו, הם לא פעם דרכים להימנע מהמפגש עם הרגש הקשה הזה.

איפה אנחנו פוגשים דחייה

הדחייה איננה שמורה לזוגיות. היא מלווה אותנו כמעט בכל מקום שבו אנחנו נחשפים.

היא מתחילה במשפחה. ילד שמרגיש שההורה מעדיף את אחיו, כמו קין מול הבל, עלול לפתח קנאת אחים, אבל גם להגיב בדרכים אחרות: להפוך לילד הכי טוב, הכי מרצה, הכי שקט, רק כדי לזכות במבט וביחס.

היא ממשיכה בבית הספר. ילדים רבים חוששים מאוד מדחייה של מורה או של חברים לכיתה, ולכן לא מעזים להצביע, להעלות רעיון חדש או לומר משהו שונה. הפחד מדחייה גובר שם על הרצון להיות נאמנים לעצמם.

היא נוכחת בעוצמה בדייטים, ואולי שם היא החשש הגדול מכולם: ההודעה שלא נענתה, הפגישה השנייה שלא נקבעה, האדם שפשוט נעלם. בכל דייט אנחנו חושפים משהו מעצמנו, ומחכים לשמוע אם הוא "מתאים".

והיא נוכחת גם בחיפוש עבודה. כל קורות חיים שנשלחים הם בקשה קטנה להתקבל, וכל תשובה שלילית, או גרוע מזה, שתיקה, יכולה להרגיש כמו פסק דין על מי שאנחנו ולא רק על מה שהצענו.

כשחשבתי על כל המקומות האלה, עלה בי דימוי פשוט: מסעדה. לכל מסעדה טובה יש טעם משלה. יש מי שיאהב אותו ויחזור שוב ושוב, ויש מי שיטעם פעם אחת ויעדיף מסעדה אחרת. איש לא חושב שהסועד "דחה" את המסעדה, ובוודאי שלא שהטעם שלה פגום. זו פשוט העדפה. אותו הדבר עם חברות תעופה או מלונות. אבל כשמדובר בנו, בני האדם, העדפה של מישהו אחר, הורה, מורה, דייט או בוס, נחווית מיד כפסק דין: משהו בי לא בסדר. ואולי חלק מהעבודה הוא ללמוד לראות גם את עצמנו כמו "מסעדה" עם טעם ייחודי ואותנטי. לא כל אחד יאהב אותו, וזה בסדר. ומי שמנסה לבשל טעם שיתאים לכולם, מאבד בסוף את הטעם שלו.

למך: דחייה בתוך הזוגיות

כדי להבין את למך, צריך לחזור רגע אל קין. אחרי הרצח, הפחד הגדול ביותר של קין הוא שהדחייה לא תיעצר בגלות: "והיה כל מוצאי יהרגני". ואלוהים, שוב, לא נוטש אותו. הוא מבטיח שכל מי שיהרוג את קין "שבעתיים יוקם", ונותן לו סימן: "וישם ה' לקין אות, לבלתי הכות אותו כל מוצאו". מהו אותו "אות קין"? הפרשנים נחלקו. רש"י מפרש שאלוהים חקק על מצחו אות מן השם המפורש. במדרש יש פירושים רבים נוספים, ואחד היפים שבהם אומר שקין הפך עצמו לאות, לסימן ולדוגמה לבעלי תשובה. מעניין שבתרבות המערבית "אות קין" הפך לסמל של קלון, של חותם הבושה של הפושע. אבל בתורה עצמה, האות הוא דווקא אות הגנה: גם מי שחטא, וגם מי שנדחה, אינו מופקר לגמרי.

ובאותה פרשה, כמה פסוקים אחרי סיפור קין, מופיעה דמות שפחות מכירים: למך, מצאצאיו של קין. למך פונה לשתי נשותיו: "עדה וצלה, שמען קולי, נשי למך האזנה אמרתי, כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחברתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה".

הפסוקים סתומים, והמדרש, ורש"י בעקבותיו, מספרים את הסיפור שמאחוריהם: נשותיו של למך פרשו ממנו, כלומר נמנעו מקרבה אינטימית איתו, אחרי שהרג את קין ואת בנו. והפנייה שלו אליהן, "שמען קולי", היא ניסיון לשכנע אותן לחזור.

אם מקשיבים לתגובה של למך, אפשר לשמוע בה את כל מה שאני פוגשת בקליניקה כשאחד מבני הזוג מרגיש דחוי, ובמיוחד כשמדובר בדחייה מינית: קודם הצדקה ("וכי בכוונה הרגתי?"), אחר כך התחננות ("שמען קולי"), ולבסוף הסלמה ואיום ("שבעים ושבעה"). מה שחסר בתגובה שלו הוא ההקשבה: למך לא שואל למה נשותיו פרשו ממנו, ומה הן מרגישות. הוא רק רוצה שהדחייה תיפסק. אבל קשה לבוא אליו בטענות, כי זו בדיוק עוצמתו של רגש הדחייה: הוא מציף, ובשעת ההצפה הוא מוחק כמעט כל דבר אחר. חוקר הזוגיות ג'ון גוטמן תיאר את מה שהוא מכנה "הצפה": מצב שבו הגוף נכנס לעוררות רגשית כה גבוהה, שהיכולת להקשיב, לחשוב ולבדוק פרשנויות פשוט נעלמת. ומשם התגובה יכולה לנוע על פני ספקטרום שלם: מפיוס וריצוי, ועד זעם, ואצל קין, הרג.

דחייה מינית בזוגיות היא אחד הכאבים השקטים והנפוצים ביותר שאני פוגשת. מי שנדחה מרגיש לא פעם שדחו אותו, את גופו, את מי שהוא. ומי שדוחה, לעיתים קרובות, איננו דוחה את האדם, אלא מגיב למשהו שלא נאמר ביניהם. כששני בני הזוג נתקעים בתנועות של הורני, אחד רודף ומתחנן, והשני מתרחק, הדחייה רק מעמיקה.

דחייה, ביקורת ומהות

אחת השאלות שמעסיקות אותי בשנים האחרונות היא מה ההבדל בין המהות שלנו לבין האישיות שלנו. ההוגה ג'ורג' גורדייף הבחין בין המהות, מה שנולדנו איתו, המזג, הרגישויות, מה שמרגש אותנו באמת, לבין האישיות, כל מה שנבנה סביבה מבחוץ כדי שנוכל להשתלב: החינוך, התפקידים, ההרגלים. במאמר קודם שלי, על ערך, דימוי וביטחון עצמי, כתבתי גם על "העצמי המשוקף", תחושת עצמי שתלויה במה שאחרים משקפים לנו. ובמאמר על הריטריט תיארתי את האישיות כמעין מדים שאנחנו לובשים כדי לומר לעולם מי אנחנו.

נדמה לי שאין כמו הפחד מדחייה והפחד מביקורת כדי להרחיק אותנו מהמהות שלנו. כשאנחנו פוחדים שלא ירצו בנו, אנחנו לובשים את המדים שיבטיחו לנו קבלה: הילדה הטובה, החזק שלא צריך אף אחד, זו שתמיד מסתדרת, הגבר שלא מחצין רגשות. והמדים האלה, שנועדו להגן עלינו מדחייה, מרחיקים אותנו בהדרגה מהמהות שלנו. אנחנו לא אומרים את מה שאנחנו חושבים, לא מבקשים את מה שאנחנו צריכים, לא מעזים לנסות את מה שבאמת מושך אותנו, כי מה אם ידחו אותנו?

הפסיכיאטר אלפרד אדלר, בן דורו של פרויד, טען שרוב סבלנו הנפשי נובע מבעיות ביחסים בין אנשים, ושחלק גדול ממנו נובע מהצורך שיאשרו אותנו. הספר "האומץ להיות לא אהוב", שכתבו הפילוסוף היפני קישימי איצ'ירו והסופר קוגה פומיטקה, ויצא לאור ביפן ב־2013, הפך לרב מכר עולמי ומנגיש את רעיונותיו. אחד המושגים המרכזיים בו הוא "הפרדת המשימות": השאלה איך אחרים שופטים אותי היא המשימה שלהם, לא שלי. המשימה שלי היא לחיות את חיי לפי מה שאני מאמין בו. זה לא אומר להפסיק להתחשב באחרים. זה אומר להפסיק לתת לדעתם להחליט במקומנו מי אנחנו. רעיון קרוב מופיע גם בספר החדש של מל רובינס, "שחררו, זה שלהם": תנו לאחרים לחשוב, לבחור ולהעדיף את מה שהם רוצים, ותתמקדו במה שבאמת תלוי בכם.

אז מה עושים עם זה?

הקורא בוודאי ישאל, ובצדק: יופי, אבל מה עושים? הפחד מדחייה מנהל אותי, מלחיץ אותי, משתק אותי. איך מתגברים עליו?

אין תשובה אחת, וגם לא קיצור דרך. אבל יש כמה דברים שאני רואה שוב ושוב שעוזרים.

לעצור ולקרוא לרגש בשמו. מחקרים מראים שעצם הניסוח של רגש במילים, "אני מרגישה דחויה", "זה כואב לי", מפחית את עוצמתו. הדחייה מאבדת חלק מכוחה כשהיא יוצאת מהחושך אל המילים.

לתת לסערה לשכוך. בשעת ההצפה איננו יכולים לחשוב בבהירות, ולכן הצעד הראשון הוא לא להגיב מיד: לצאת להליכה, לנשום, לחכות. גוטמן ממליץ לזוגות לקחת הפסקה של כעשרים דקות לפחות, עד שהגוף נרגע.

להפריד בין מה שקרה לבין הסיפור שסיפרנו לעצמנו. רק כשהסערה שוככת, אפשר לבדוק את הפרשנות. אפיקטטוס צדק: הכאב הגדול מגיע לא פעם מהפרשנות. מודל אפר"ת, שמבחין בין האירוע, הפרשנות שלנו לו, הרגש והתגובה, עוזר לראות שבין מה שקרה לבין מה שהרגשנו עומד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. ביירון קייטי מציעה לשאול על כל מחשבה כזו: האם זה נכון? האם אני יכולה לדעת בוודאות שזה נכון? חבר שלא ענה להודעה לא בהכרח דחה אותנו. ובן זוג שאמר "לא הערב" לא בהכרח אמר "לא אליך".

לזהות את התנועה שלנו. כשאני מרגישה דחויה, האם אני ממהרת לרצות, לתקוף או להתרחק? עצם ההבחנה כבר פותחת מרחב לבחירה.

להביט במראה. לשאול, כמו שהבעל שם טוב הציע: במה בדיוק הדחייה הזו נגעה בי? איזה פצע ישן היא פתחה? לא פעם, הכאב העז נובע לא רק מהדחייה של היום, אלא מכל הדחיות שהיא מזכירה.

לשאול את עצמנו "איכה?". אחרי חטא עץ הדעת אלוהים שואל את האדם "איכה?". אלוהים יודע היכן האדם נמצא. השאלה, כפי שכתבו רבים, וגם אורי סובוביץ, היא אם האדם עצמו יודע. כשאנחנו נדחים, בדייט, בעבודה, או אחרי שעשינו משהו שמישהו לא אהב, אפשר לשאול: איפה אני עכשיו? איפה העצמי שלי מונח? האם אני עדיין מחובר אליו, או שהדחייה סחפה אותי ממנו? מי שיודע איפה הוא עומד, גם כשטעה וגם כשלא רצו בו, יכול להישאר מקורקע ומחובר למהותו.

לשאול של מי המשימה. מה בשליטתי, ומה לא. את ההחלטה של אדם אחר לדחות אותי אינני יכולה לשנות. את מה שאעשה עכשיו, אני יכולה.

להתנסות בדחיות קטנות. כמו בכל פחד, גם כאן ההימנעות מחזקת אותו, והחשיפה ההדרגתית מחלישה אותו. לבקש משהו קטן ולשמוע "לא", ולגלות שעברנו את זה בשלום.

ולבנות בסיס בטוח. מה שמאפשר לנו לשאת דחייה הוא לא פעם קשר אחר, יציב, שבו אנחנו מרגישים רצויים: חבר קרוב, בן זוג, קהילה, ולפעמים גם טיפול. מי שיש לו מקום שבו רוצים בו, יכול לעמוד טוב יותר גם מול מי שלא.

"הלוא אם תיטיב, שאת"

אני חוזרת אל המילים שאלוהים אומר לקין: "הלוא אם תיטיב, שאת". "שאת" פירושו לשאת, להרים: לשאת פנים, לקום מחדש. אחרי ש"נפלו פניו" של קין, הפסוק מבטיח לו שהפנים יכולות לעלות שוב. לא משום שמישהו אחר יקבל אותו פתאום, אלא משום שהוא עצמו יבחר דרך אחרת.

אנחנו לא יכולים לבחור שלא נידחה. זה חלק מלהיות בני אדם, חלק מלאהוב, לרצות ולהיחשף. אבל אנחנו יכולים לבחור מי נהיה אחרי הדחייה. האם נמהר לרצות, נתקוף או נתרחק, או שננסה, אפילו לרגע, לעצור, להביט במראה ולשאת פנים מחדש.

זה, אולי, מה שלי ניסה לומר כשהתעקש על המילה העברית. "תמשול". לא חובה ולא הבטחה, אלא אפשרות. והאפשרות הזו, למרבה המזל, נשארת פתוחה בפנינו כל יום מחדש.

למי שרוצה להעמיק

ג'ון סטיינבק, "קדמת עדן" (1952). אחד הרומנים הגדולים של הספרות האמריקאית, שסטיינבק עצמו ראה בו את יצירת חייו. הרומן עוקב אחרי שני דורות במשפחה אחת, ובונה את סיפורם סביב סיפור קין והבל. הדיונים של לי ושל סמואל המילטון על המילה "תמשול" הם מהקטעים המפורסמים בו.

קרן הורני (1885–1952). פסיכואנליטיקאית גרמנייה־אמריקאית, מהראשונות שערערו על תפיסותיו של פרויד והדגישו את השפעת

היחסים והתרבות על הנפש. בספרה "הקונפליקטים הפנימיים שלנו" תיארה את שלוש התנועות, אל האחר, נגדו והרחק ממנו.

ג'ון בולבי (1907–1990). פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, אבי תיאוריית ההתקשרות, שהראה עד כמה הקשר המוקדם עם מי שמטפל בנו מעצב את חיינו הרגשיים.

אלפרד אדלר (1870–1937). פסיכיאטר וינאי, מייסד "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית", שהדגיש את מקומם של היחסים בין אנשים ואת חופש הבחירה. את רעיונותיו מנגיש הספר "האומץ להיות לא אהוב" של קישימי איצ'ירו וקוגה פומיטקה (2013), שנכתב כשיחה בין פילוסוף לבין צעיר מתלבט.

ויקטור פרנקל (1905–1997). פסיכיאטר וינאי, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה. בספרו "האדם מחפש משמעות" כתב על החירות לבחור את עמדתנו גם בנסיבות הקשות ביותר.

אפיקטטוס (בערך 50–135 לספירה). פילוסוף סטואי, שנולד עבד. ספרו הקצר "האנכירידיון", מדריך קצר לחיים, נפתח בהבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו בשליטתנו.

מרטין בובר (1878–1965). פילוסוף והוגה יהודי, שספרו "אני ואתה" עוסק בהבדל בין יחס לאדם אחר כאל חפץ לבין מפגש אמיתי איתו.

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה'. הפרק שבו הרמב"ם מבסס את רעיון הבחירה החופשית: "רשות לכל אדם נתונה".

פולין קלאנס וסוזן איימס. פסיכולוגיות אמריקאיות, שבמאמרן משנת 1978 תיארו לראשונה את "תופעת המתחזה" (Impostor Phenomenon), תחושה של אנשים מצליחים שהם אינם ראויים להצלחתם.

גרלדין דאוני. פסיכולוגית מאוניברסיטת קולומביה, שמחקריה, החל משנות התשעים, עסקו ב"רגישות לדחייה": איך היא מתפתחת, ואיך היא משפיעה על מערכות יחסים קרובות.

ג'ון גוטמן. חוקר זוגיות אמריקאי, שמחקריו על אלפי זוגות הניבו מושגים כמו "הצפה" רגשית בזמן ויכוח.

ביירון קייטי. מורה אמריקאית, שפיתחה את "העבודה" (The Work), שיטה של ארבע שאלות לבחינת מחשבות שגורמות לנו סבל.

מל רובינס. סופרת ומרצה אמריקאית, שספרה "שחררו, זה שלהם" עוסק בשחרור מהצורך לשלוט במה שאחרים חושבים ועושים.