האם אפשר לגנוב אלוהים?

האם אפשר לגנוב אלוהים?

תרפים, זוגיות, מיניות, משפחה, מעבר בין עולמות – ויציאת האדם מהשורש של עצמו

כמעט כל הקריאה בפרשת "ויצא" מובילה אל השאלה שמטיח לבן ביעקב: “למה גנבת את אלוהי"?

השאלה נשמעת תחילה כגיחוך: אלוהים אפשר לגנוב? האם האלוהות כה שבירה, כה חפצית, כה ניידת? אבל דווקא השאלה הזאת חושפת את כל עומקה של הפרשה: מפגש בין שתי תרבויות אמוניות, שתי משפחות, שתי מערכות אמת, ובעיקר בין שתי נפשות שמנסות לבנות ביחד משפחה חדשה, רוחנית, גופנית, מלאה חלום ומלאת כאב.

כדי להבין את הסיפור הגדול, צריך לעמוד על דבר פשוט: בפרשה זו נולדת משפחה. לא אידיאלית, לא סטרילית, לא “תורנית” במובן ההגותי, אלא משפחה במלוא המורכבות האנושית שלה: אהבה, קנאה, פריון, גוף, חלום, תחרות, הבטחה ופחד. הפעם הראשונה שבה אלוהות אינה רק בשמים אלא בתוך האנושיות עצמה.

עולמו של לבן: אלוהות של סימנים וחפצים

הדיון בתרפים הוא שער הכניסה. ייתכן ואינכם מכירים את המילה, אך בזמנה הייתה זו מילת־מפתח: התרפים היו חפצים שנחשבו לנושאי כוח רוחני. רש״י ראה בהם “צלמי אדם” שנועדו לניבוי; הרד״ק תיאר אותם ככלים מאגיים; אבן־עזרא הסביר שהם שימשו “כלי תקשור”, אמצעי לקבלת מסר; והבלשנות האכדית קושרת אותם למילה tarpu "רוח אב קדמון”, דמות־עבר שנועדה לשמר ידע, זיכרון וברכה משפחתית.

בעולם הארמי, ממנו באו בתואל, רבקה, לבן, רחל ולאה, האלוהות חיה דרך חפצים. לא כסמל, אלא כממשות. התרפים היו החוליה המקשרת בין האדם לעברו, בין המשפחה לדורות הקודמים. גניבתם לא הייתה גניבת פסלונים אלא גניבת רצף, זהות, שורש, ולכן לבן זועק: “למה גנבת את אלוהי?”

זה אינו “עולם של שקרנים” במובן המוסרי הפשוט, אלא עולם שבו האמת עצמה נמסרת דרך רמזים ותכסיסים, דרך סימן במקום אמירה, דרך חפץ במקום קול.  זו הייתה שפה תרבותית של ממש, לא חריגה. בעולם הארמי, גם קשר עם אלוהות, גם ניהול משפחה וגם שימור כוח נעשו דרך סימנים ומנגנוני שליטה חיצוניים. הרמייה של לבן אינה חריגה, היא חלק מן התרבות. בכך הוא שונה לחלוטין מהאלוהות הקולית והישירה של בית אברהם־יצחק־יעקב.

עולמו של יעקב: אלוהות של קול, ברית ויראה פנימית

מולו עומד יעקב, בן לעולם אחר, עולמם של אבותיו אברהם ויצחק: אלוהות שאינה עוברת בדמות או בחפץ. אברהם פוגש אלוהות כקריאה. יצחק חווה אותה כיראה פנימית - “פחד יצחק”, מושג שאינו פחד מפחיד אלא נוכחות עמוקה וגבוהה שמחזיקה את האדם בגבולו. זהו עולם שבו האלוהים אינו נתפס ביד אלא בלב.

משפחת אברהם־יצחק אינה חפה מקונפליקטים. רבקה, אחותו של לבן, מביאה איתה את תחכום עולם הסימנים אל בית יצחק ופועלת באמצעות תכסיס כדי להעביר את הברכה ליעקב. זה אינו “שקר” במובן המוסרי, אלא שימוש באמצעים מתוך תרבות אחת כדי להשפיע על מציאות שנולדה בתרבות אחרת.

יעקב אינו “בן לשקר”. הוא בן למשפחה שבה קיימות שתי דרכי אמת: אמת של ברית וישרות מצד האב ואמת של תחכום ושימוש בחפצים וסימנים מצד האם. רבקה, לאה ורחל, שלוש מאמותינו באות מתרבות עתיקה, שאולי השאלה המדהדהת של לבן בפרשה זו ""למה גנבת את אלוהי" משקפת עם מה הן צריכות להתמודד: זו אינה שאלה צינית. היא מטלטלת את עולמו של האח והאב וגורמת לו להפוך את כל אוהליו של יעקב, וזה בית הגידול ממנו הן צריכות להפרד ולהתמזג בתוך תרבות אמונית שונה לחלוטין.

המפגש: זוגיות שנולדת מתוך פער אמיתי

מול יעקב עומדת רחל: בת לעולם־הארמי, לא של שקר אלא של סימנים; לא של רוע אלא של תכונות אחרות לחלוטין. והם מתאהבים. זוגיותם אינה זוגיות אידיאלית ולא משיית: היא זוגיות של פערים תרבותיים, סמליים, רגשיים, והיא הופכת למבחן עליון של מה שבונה משפחה.

יעקב מביא אלוהות פנימית. רחל מביאה אלוהות מוחשית. הם מנסים להפגש באמצע.

כמטפלת זוגית היית אומרת: אין מפגש אינטימי בין שני אנשים שאינו מפגש בין שתי משפחות ושתי מערכות אמונה. בפרשת ויצא – זהו המפגש שממנו מתחיל “בית ישראל”.

המיניות והפריון: אם האלוהות אינה בגוף - היא נשארת בשמים

הפרשה מלאה מיניות. ללא מבוכה, ללא הסתרה. לאה יולדת, רחל אינה יולדת, והמתח המיני־רגשי בין האחיות הופך לחומר הגלם של ההיסטוריה האנושית.

רחל מבקשת: “הבה לי בנים”. לאה בוכה, יולדת, מקווה ש“אישִי יאהבָנִי”. הדודאים מופיעים כאילו היו תרפים ביולוגיים: חפץ שמחזיק תקווה לפריון.

המוקד אינו ביולוגיה אלא קרקע נפשית: אהבה, דחייה, כמיהה, קנאה, גוף, אכזבה.

אלוהות שתתנתק מן הגוף תישאר תמיד חיצונית. אלוהות יהודית, לעומת זאת, מתממשת באדמה, ברחם, בנישואין, במגע, בהמשכיות. אם האלוהות לא תיכנס למיניות ולפריון, היא תישען תמיד על חפצים חיצוניים, אשלייתיים, כמו תרפים או דודאים.

חלום הסולם: אלוהות שיורדת לארץ

לפני כל הדרמות של המין והמשפחה, יעקב חולם חלום מכונן: מלאכים עולים ויורדים, תנועה בלתי פוסקת של כוחות רוחניים בין שאיפה לבין מציאות. הוא מתעורר ואומר: “אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים”.

כלומר: יש אלוהות של מימוש כאן ועכשיו - בית אלוהים. ויש אלוהות של חלום, של "שם", או "אי שם" -  שער השמים. יעקב מבין שמי שבונה בית, צריך את שתיהן.

הוא האיש הראשון שמבין: אלוהות אמיתית חייבת לנוע בין שמים לארץ. 

בין הפרקטי לרוחני. בין נשמה לגוף.בין אידיאל למשפחה.

כאן נכנסת רחל: מה היא גונבת - ולמה דווקא עכשיו?

כאן מגיע אחד הרגעים הפסיכולוגיים העמוקים בתנ”ך כולו.רחל יודעת שהיא יוצאת מבית אביה אל בית חדש. לבן יודע שהוא מאבד שליטה. והיא גונבת את התרפים.

למה?

התשובה אינה מיסטית אלא אנושית ומגובה היטב הן במקרא והן במחקר הפסיכולוגי.

המעשה של רחל מתרחש ברגע היציאה מבית אביה לבן, וזהו רגע מעבר. וכמו כל מעבר גדול בחיי אדם, הוא מלווה בדינמיקה מורכבת של פרידה והמשכיות.

הפסיכולוגיה המודרנית מדייקת כאן להפליא:

תיאוריית ההתקשרות הבין־דורית (ג'ון בולבי, מארי מֵיין) מראה שאדם אינו זונח דפוסי בית־המוצא שלו; הוא נושא אותם איתו, לטוב ולרע. המעבר למשפחה חדשה אינו מחיקה אלא שילוב: לעיתים עימות, לעיתים המשכיות מיידית, ולעיתים ממש מאבק על נפשו של האדם.

תיאוריית מעברי החיים (דניאל לווינסון) מסבירה שכל מעבר כזה נושא “שאריות נפשיות” מן הבית הישן, לא מבחירה אלא מאינרציה קיומית. אדם אינו קם בבוקר ומשאיר מאחוריו מי שהיה.

תיאוריית “חפצי המעבר” (דונלד ויניקוט) מוסיפה: במעבר אל חיים חדשים, אדם לוקח עמו חפץ מעבר, משהו פיזי או סמלי שמכיל את שאריות העולם הישן, כדי לאפשר את המעבר לעולם החדש. אצל רחל, התרפים הם חפץ מעבר תרבותי־נפשי.

מינושין, אבי הטיפול המשפחתי המבני, מראה שפעולה דרמטית כמו “גניבה” יכולה לבטא ניתוק סמכות מן ההורה והעברת מוקד הכוח אל המשפחה החדשה.

כל המחקר הזה פוגש את המקרא עצמו:

רחל גונבת את “אלוהי אביה”, לשון הכתוב עצמה. היא מסתירה אותם, לא משתמשת בהם, לא שואלת אותם דבר. ולאחר מכן הם נעלמים מן העלילה. זוהי דינמיקה מובהקת של חפץ מעבר: נלקח, מנוטרל, נזנח.

רחל אינה שומרת את אמונת האב, אלא היא מבטלת את אחיזתו. היא לוקחת את “הכוח” כדי שהכוח לא יחזיק אותה. היא גונבת את האלוהות החיצונית כדי לפנות מקום לאלוהות פנימית.

לבן רואה בכך גניבת אלוהים. רחל מבינה שזה שחרור מאלוהות מזויפת.

שיא העימות: “גונבתי יום וגונבתי לילה… לולי אלוהי אבי… ופחד יצחק היה לי”

יעקב מציב מראה מול תרבות החפצים של לבן. האלוהות שלו אינה חפץ שאפשר לקחת. היא שייכת לשושלת, לא לחפצים. היא נישאת בנפש, לא בידיים. “פחד יצחק”: אותה יראה עמוקה, גבול־נפש, חיבור פנימי, היא ההפך הגמור מתרפים.

במילים אחרות: יעקב מחזיק אלוהות שאינה ניתנת לגניבה. זו אלוהות שמוטבעת בזהות, לא מונחת כחפץ על מדף.

גבולות: “עד הגל הזה” – רגע שבו האמונה נעשית עצמאית

הגבול שיעקב ולבן מציבים אינו רק סימון גאוגרפי; זהו קו רוחני־נפשי. מכאן ואילך יעקב נושא את אלוהיו בדרכו. רק אחרי הגבול מופיעים מלאכי אלוהים, לא בחלום אלא במציאות ויש את רגע "הפגיעה": פגישה מדוייקת רוחנית.

רק כשהאדם מציב גבול בינו לבין עברו, האלוהות הפנימית שלו מתגלה. הבריחה הפיזית מלבן אינה מספיקה. כרגע צריך גם משהו סמלי שיצור את החיץ הזה, על מנת שמשהו חדש יתחיל עכשיו.

לא רק זאת, אלא כפי שהפילוסוף אברהם השל כתב, לא רק האדם מחפש את האלוהים, אלא גם אלוהים מחפש את האדם, ולכן אין כאן סיכון למצב הנפשי המעורער שלבן נכנס אליו ברגע שהתרפים נעלמו מביתו. להפך, יש כאן מפגש מחזק ומרטיט עם אלוהים שפוגש באדם שמחפש אותו.

ההפטרה: “ואתה בְּאלוהיך תשוב” – חזרה דרך האלוהים שבתוכך

הנביא מחזק את הרעיון: לא “אל אלוהיך תשוב” אלא “בְּאלוהיך”. כלומר: האלוהים שאדם מחפש, נמצא בתוכו. לא בחפצים, לא בשרידים, לא בסמלים.

אז האם אפשר לגנוב אלוהים?

כן ולא.

אפשר לגנוב תרפים - אלוהות חיצונית. אפשר לגנוב סמל, מסכה, חפץ־כוח.

אבל אי אפשר לגנוב אלוהות פנימית: אמונה שהיא דרך חיים, גבול, זוגיות שנבנית באחריות, מיניות שמשמשת כמקום קדוש ולא מושתק, משפחה שנבנית מתוך אמת ולא מתוך חפצים, חלומות שמחברים שמיים וארץ, המשכיות של ברית ולא של פסלים.

אלוהות כזו הולכים אתה. לא מחזיקים אותה. ואי אפשר לקחת אותה מאף אדם מאמין, גם לא בלילה החשוך ביותר.