הזכות להיות אני

בס"ד 06/02/23

אמר לי פעם איש חכם: "אף אחד לא מושלם, אך כל אחד מאיתנו הוא שלם". והמשפט הזה מהדהד בי שנים רבות, וכל פעם כשאני נזכרת בו הוא פוגש בתוכי מקום אחר, כי כל יום חוויות חיי שונות, והדברים שיכולים להפעיל אותי משתנים, ובמשפט הזה מגולם עולם ומלואו.

מה זה מושלם, אני שואלת את עצמי? ולמה בכלל אנחנו חושבים במושגים כאלו? האם זה בגלל הפרסומות שקופצות אל מול עינינו ובין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו זועקות לנו "שלמות", "אושר", "הצלחה", "נעורים נצחיים"? איך? תקני את הקרם הזה ותהיי.... תקנה את האוטו הזה ותהיה.... תלבשי את הבגד הזה ותהיי... תורידי במשקל ותהיי... ואני יודעת, כן, היום יודעת בכל רובד אפשרי של קיומי שזו תעשייה שלמה שיש מישהו המרוויח מכך מיליונים, ועדיין השפעתה רבה מאד, יותר מכפי שנוכל לשער.

או אולי זה תוצר של מה שנאמר לי בילדותי ובנעורי על איך אני צריכה להיות-להרגיש-לחשוב-לפעול?

או אולי המדיה החברתית שמקפיצה רוב הזמן רק תמונות של זוגות מאושרים, אנשים בחופשות "מושלמות" חבוקים ונאהבים, אנשים עטופים במשפחה וחברים וחייהם תותים, אנשים שהתחילו לרוץ והורידו במשקלם ופתאום לכאורה הכל בחייהם הסתדר לטובה?

או אולי שלא באמת יש לנו את האומץ לעצור את מירוץ החיים, את מה שאמרו לנו או עלינו, את מה שחשבנו שאנחנו אמורים להיות, והעזנו להביט פנימה ולהסתכל לתוך הנשמה היפה הזאת ולזהות את רכיביה הייחודיים, את צרכיה, רצונותיה, מה עושה לה טוב ומה רע, באיזה קצב, עם מי, כמה ואיך, ולהגיד לעצמנו: "היי, זה בסדר להיות את, אל תנסי לעולם להיות מישהו אחר כי זה ייגמר בתחושה על עצמי-כוזב, כעס על עצמך "שאת לא כמו כולם", תחושת פגימות, חוסר ראויות, ולפעמים גם תחושה של "תסמונת המתחזה" (The Imposter Syndrome) והפחד הנוראי שיום אחד מישהו יגלה מי את/ה "באמת".

ואולי זה הכל, ואולי זו רק רשימה חלקית של הסיבות לכך שקשה לאנשים להשלים עם מי שהם ומה שהם. ולא שאי אפשר או כדאי לשנות דברים מסוימים, אך אי אפשר לשנות את הכל, ואולי גם עדיף שלא. כי מה יקרה לעולם שכולו אחיד וזהה וכולם יהיו פשוט "כולם" וה"כולם" הזה יהיו מושלמים (מה שכבר הבנתי שלא אפשרי)? איזה עולם זה יהיה?

לא זה לא אפשרי. זה נשמע לי כמו עולם של רובוטים במקרה הרע או מלאכים במקרה הטוב, מה שלעולם לא נוכל להיות.

אבל לחיות עם חוסר המושלמות שבנו זו משימת חיים. לקבל את זה שכמו שגופי לא מושלם, לא סימטרי, צד ימין שבי אינו כצד שמאל, לפעמים עובד יותר טוב ולפעמים פחות, לפעמים חולה ולפעמים בריא, והוא בהשתנות תמידית מהלידה ועד המוות, כך גם נשמתי, מהותי, זהותי, אופיי, אישיותי המורכבת מאלפי פיסות זעירות של גנטיקה, זכרונות, חוויות שעברתי, המשפחה בה גדלתי, מורים שהשפיעו עלי, נופי הולדתי, הפיכתי מתינוקת לילדה למתבגרת לאשה, ואחר כך לרעייה ולאם, חלקי זהותי כישראלית, חלקי זהותי כיהודיה, מהותי המשתנה כאם, כל זה מורכב מדי בשביל להתכנס תחת המילה "מושלם".

ומתחת לזה יש עוד רובד עמוק יותר. בשביל לחיות עם ה- Imperfections שלנו, עם עובדת היותנו מורכבים יותר מהגדרה שנעה בקוטביות בין מושלם ללא מושלם, לפגום, שבור ודורש תיקון לכמיהה להיות "כמו כולם", כי הרי אצל אחרים הכל בסדר וטוב, או כך לפחות אנחנו חושבים. והרובד העמוק הזה דורש אבחנה עדינה שבעדינות בין חלקים שבתוכנו אותם אנחנו רוצים לשדרג, לעבוד עליהם, להיות טובים יותר בעיני עצמנו ואולי אחר כך גם בעיני אחרים, לבין אותם חלקים שבנו שלא ישתנו, וטוב שכך. כי הם הופכים אותנו למי שאנחנו, לפלא, למשהו ייחודי שלא היה ולא יהיה כמותו בעולם. נשמה יחודית אותה כל בוקר הקב"ה מחזיר בבוקר לעולם בחמלה רבה, בעדינות, מניח אותה כאן לעוד יום עמל, ומאמין בה שהיא מסוגלת לכך.

והרובד הזה דורש התבוננות פנימית וקבלה. כי לעיתים דווקא את החלקים האלו בנו שאנו שופטים, מבקרים, קוטלים, מקטינים, מנסים להעלים ולהחביא ולנדף מחיינו, הם אלו שהופכים אותנו לאותו אדם שלם. שלם עם עצמו, שלם בזוגיות, שלם כהורה, שלם עם העולם. לא מושלם, אך שלם.

ברנה בראון, אחת החוקרות המובילות בעולם בנושא של אשמה ובושה, שהגיעה לנושאים רגישים אלו מתוך מסע חייה, חשבה שעם תום מחקריה והרצאותיה ברחבי העולם כולל ב- TED ובמקומות אחרים, הגיעה למנוחה ולנחלה. ופתאום, משהו לא צפוי קרה בחייה. היא החלה לשים לב שיש אנשים שחיים אחרת לגמרי ממנה, משהו שהיא כנראה כמהה אליו שנים רבות אך לא ידעה להגדיר לעצמה מה הוא. והיא החלה לראיין אותם, על אופן חייהם, על מה גורם להם להרגיש, לפעול ולחיות כפי שהם חיים, מה הם עושים אחרת ממנה. ואז היא שאלה את עצמה אותן שאלות מחקריות וגילתה שהיא בצד ההפוך לגמרי של הסקאלה וכל כך נבעתה ששמה את הדף עליו רשמה את תשובותיה עמוק עמוק במגירה, רק לא לראות זאת. כן, שוב היא הרגישה אבודה בעולם הזה לאחר שחשבה שרק עם פתרון שאלת הבושה והאשמה יבוא המזור לכל קשייה וחיי רבים ממטופליה ומקהל שומעיה.

לקח לה זמן רב להחזיר עצמה לטיפול שבו היא גילתה שהיא מחפשת שלמות, ולא יודעת איך לחיות בשלמות עם כל החלקים שבתוכה שאינם מושלמים, וכנראה לעולם לא יהיו. היא חזרה למחקר ולבסוף כתבה את הספר המופלא "The gifts of imperfections", שתורגם לעברית בשם "מושלמים כפי שאנחנו" (תרגום כותר שאילולא הייתי מכירה מקודם את ברנה בראון כנראה שלעולם לא הייתי קונה אותו..).

היא מצאה את המתנות האמיתיות שביכולתה להכיר, ללמוד, להעמיק, להתבונן בלי שיפוטיות וביקורת, בכל אותם חלקים בתוכה שלא תוכל לשנות, אך הופכים אותה לאדם הייחודי שהיא. וזה נשמע מסע קל, אך הוא לא. זה דורש הרבה אומץ, ורצון כנה, ויכולת לנשום עמוק ברגעים הקשים, ולא להאשים לא את עצמך ולא את הוריך ולא אף אחד אחר, ופשוט להתבונן פנימה ולהגיד "כן, זה אני", ובכל אחד מהחלקים הלא מושלמים האלו יש מתנה אמיתית וגדולה.

ויותר מכך, זה להגיע לבסוף למקום שבו אתה יכול להגיד: נכון, זה אני. אני לא מושלם אך שלם. וככל שהיא המשיכה והעמיקה במסעה היא קראה לכך "חיים בלבב שלם", או באנגלית: Living Full Heartedly . כי אתה יכול לחיות בעולם הזה בלבב שלם רק אם תדע ותבין ותכיר ותקבל שאתה לא מושלם.

ואם תשאלו אותי כיום, הייתי רוצה שהמילה הזו תעלם מהלקסיקון היומיומי שלנו. תתבוננו ערב אחד בטלויזיה, בעיקר בתוכניות הריאליטי, ותקשיבו כמה המילה הזו על ביטויה השונים חוזרת על עצמה, וזה עוד ברובד הגלוי, כי גם התפאורה, והרקדנים וזמרי הליווי, האיפור, התסרוקות, הסאונד, הזיקוקין שברקע ועוד משדר לנו מסר של "מושלם", מה שלא יקרה לעולם בחיים האמיתיים רגע אחרי שהתוכנית תגמר. תשימו לב היטב היטב לפרסומות המתוחכמות ותבחינו כמה המסר הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם כמו שטיפת מוח "איך תוכל להיות מושלם" וגם כאן, גם אם תאמינו לפרסומות ותקנו את הבושם, והקרם, הניתוח הפלסטי, הנעלים והאוטו שאמורים להפוך את חייכם ל"מושלמים", רגע אחרי שמוצר זה יהיה בידיכם תחזרו לחיים האמיתיים שבו תפגשו את עצמכם ובני משפחותיכם ואותי ואת העולם, שאין בו שום דבר ואף אחד מושלם, ואולי זה היופי של העולם הזה, במוכנות להכיר בכך.

והעבודה הזו דורשת קבלה של הדברים שבנו אינם ניתנים לשינוי מחד, וזה אומר להפסיק לשפוט ולבקר ולשפוט את עצמנו בגינם, ובעיקר להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים, כי לכל אחד יש את נקודות חוסר המושלמות בחייו, וההשוואה הזו לא רק שלעולם לא תהיה מתוך ראייה שלמה אלא רק של החלקים שלנו, באופן סובייקטיבי, נראים "מושלמים", אלא גם יכולה להביא לעצב, חרדה ולעיתים גם דכדוך ודכאון מתוך תחושת "הפגימות" שבנו, שאנחנו "לא בסדר", "לא כמו כולם", "שבורים או מקולקלים".

וברובד הבא, להתחיל לחיות בשלום עם מי שאתה, עם מי שאני. בלבב שלם. כי יש אנשים ש"הצרכים המיוחדים" שלהם גלויים לעין אך אצל רובנו זה סמוי מן העין, חבוי בין המודע ללא מודע, בתפר הדק שבין המיינד, לגוף ולנפש, והריפוי היחידי הוא ההשלמה עם חלקים אלו והראייה של איך הם משלימים אותך להיות אדם שלם, אחד ייחודי ומיוחד בעולם כולו, לא באופן נרציסטי, אלא כאדם ראוי, שהדימוי העצמי שלך מותאם, הערך העצמי שלך עולה מדרגה אחר מדרגה, ובבטחון להביא את עצמך לעולם בדיוק כפי שאתה.

רק אם נרשה לעצמנו להיות אנחנו, בלי זיוף והעמדות פנים, בלי השוואות או תלות בחיזוקים אין סופיים מהסביבה, כנראה שגם נוכל לקבל את חוסר מושלמותם של אחרים, בין אם הם בני זוגנו, ילדינו, הורינו או חברינו. נפסיק לשפוט ולבקר את עצמנו ונחייה יותר בחמלה (לא רחמים עצמיים!) עם טעויות שעשינו ועוד נעשה או עם קשיים בחיינו, עם הנשמה העדינה והלא מושלמת שלנו שירדה לכאן לעולם לעשות כאן את מסעה, נוכל לפעול ממקום יותר בטוח ויציב ונשריש שורשים עמוקים ויציבים ונרחיב את הגזע שלנו שלב אחר שלב, ולא נחפש להיות כמו אף אחד אחד, אלא כל הזמן נשאף לחזור לנמל הבית שלנו ולחיות איתו בשלום. גוף, נפש, רוח ותודעה.

זה נמל שמזמין צמיחה והתרחבות אין סופיים, והתבססות של האני האמיתי שלנו בעולם הזה, גם אם זה אומר שחלק מהאנשים לא יאהבו אותנו ולא יזרקו לעברנו כל היום פרחים ומחמאות ותשואות. אך העיקר שנדע לתת זאת לעצמנו, כי לעולם לא תוכל להיות אף אחד אחר חוץ מאתה עצמך.

שלם אך לא מושלם.