זכרונות מוקדמים
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
היא הגיעה לטיפול בגלל חרדת מוות קשה, כזו שכבר ניהלה את חייה.
לא פחד "רגיל" מהמוות, אלא חרדה עמוקה ומתמשכת שהשתלטה כמעט על כל תחום אפשרי. היא פחדה להישאר לבד, התקשתה להירדם, נבהלה מכל כאב קטן בגוף, וכל תחושה פיזית הפכה כמעט מיד לתסריט קטסטרופלי מתקרב. מערכת שלמה בתוכה היתה דרוכה רוב הזמן, כאילו משהו נורא עומד לקרות בכל רגע.
היא היתה אשה אינטליגנטית, מודעת ומתפקדת מאוד. היא גם ניסתה להבין מאיפה זה מגיע. אבל לא היה סיפור ברור. לא טראומה גדולה בילדות, לא אובדן מוקדם, ולא שום "אירוע מסביר".
רק אחרי תקופה ארוכה בטיפול עלה במקרה סיפור משפחתי ישן.
במהלך ההריון, הרופאים אמרו להוריה שהתינוקת ככל הנראה מתה ברחם. אביה אפילו לא הגיע ללידה, מתוך הנחה שאין כבר למה להגיע. ומה רבה היתה הפתעת כולם כשנולדה תינוקת חיה ובריאה.
כשהמטופלת שמעה שוב את הסיפור הזה כמבוגרת, היא אמרה משפט שלא אשכח:
"אולי כל החיים פחדתי למות כי מבחינת כולם כבר הייתי מתה עוד לפני שנולדתי."
האם זה "הסביר" את כל חייה? כמובן שלא. נפש האדם מורכבת הרבה יותר מכל הסבר חד־מימדי. אבל משהו בטיפול התחיל להתחבר פתאום. כאילו הגוף שלה נשא שנים תחושת סכנה קיומית שמעולם לא קיבלה מילים.
מטופל אחר הגיע מסיבה אחרת לגמרי. הוא היה אדם מבריק, מצליח ומוערך, אבל כל מי שחי סביבו הרגיש מותש ממנו. הוא היה נוקשה בצורה קיצונית. אובססיבי לסדר, ניקיון ושליטה. הכל היה חייב להיות מדויק, מאורגן ומהוקצע. כל סטייה קטנה מהסדר היתה מוציאה אותו משיווי משקל.
רק בשלב מאוחר מאוד בטיפול, אחרי שכבר נוצר אמון עמוק, התחילו להופיע זיכרונות מוקדמים שהודחקו במשך שנים: פגיעה מינית בתוך המשפחה, בושה עצומה, אשמה ופחד בלתי נסבל מהכאוס הפנימי שבתוכו חי כילד.
ופתאום גם הנוקשות קיבלה משמעות אחרת.
לא רק "מבנה אישיות קשה", אלא ניסיון נואש של מערכת נפשית וגופנית שלמה להחזיק שליטה בעולם פנימי שהתפרק מזמן.
מטופלת אחרת הגיעה עם דיכאון מג'ורי עמיד במיוחד. טיפולים תרופתיים, פסיכותרפיה וניסיונות שונים להחזיר אותה לתפקוד כמעט שלא עזרו. ככל שהתהליך התקדם התחזקה התחושה שיש שם שכבת כאב מוקדמת מאוד, עמוקה, כמעט חסרת מילים.
בשלב מסוים עלה סיפור שהוסתר במשפחה במשך שנים. במהלך ההריון איתה היה פחד עצום שהיא תיוולד עם תסמונת גנטית קשה שכבר הופיעה אצל אחותה. אביה תיאר בדיעבד תקופה של חרדה בלתי נסבלת, פחד מהלידה ומהעתיד, ואף מחשבות שהתבייש בהן אחר כך - אולי עדיף שההריון הזה לא יימשך.
היא נולדה בריאה.
אבל בתוך הטיפול התחילה להיווצר שאלה שאי אפשר היה להתעלם ממנה:
מה מרגישה מערכת שמתפתחת בתוך שדה מתמשך של פחד קיומי?
לא כ"זיכרון" במובן הרגיל של המילה, אלא כחוויית יסוד גופנית־רגשית של סכנה, אי־רצויות או חוסר ביטחון בעולם.
במשך שנים עולם הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והטיפול מנסים להבין שאלות כאלו בדיוק. מתי בעצם מתחיל הסיפור הרגשי שלנו?
רוב האנשים חושבים שזיכרונות מתחילים איפשהו סביב גיל שלוש או ארבע. תמונה מהגן, ריח מהבית של סבתא, זיכרון מבית הספר. אבל כיום יותר ויותר חוקרים ואנשי טיפול מבינים שחלק גדול מאוד מהחיים הנפשיים שלנו מתעצב הרבה לפני שיש לנו שפה.
וזו נקודה קריטית להבנת כל הנושא.
היכולת לספר לעצמנו סיפור קוהרנטי על החיים, מה שנקרא זיכרון נרטיבי, מתפתחת יחסית מאוחר. לילדים צעירים מאוד עדיין אין שפה מספקת כדי להבין, לארגן ולספר לעצמם מה קורה להם. אבל מערכות שלמות בגוף כבר פועלות בעוצמה.
כאשר אנחנו מדברים על תינוק, ילד צעיר מאוד, ובוודאי על עובר, איננו מדברים רק על "חוויה רגשית" במובן הפסיכולוגי המצומצם של המילה. אנחנו מדברים על מערכת ביולוגית־נפשית שלמה שמתעצבת תוך כדי קשר מתמיד עם הסביבה.
לא רק מערכת העצבים מגיבה בשנים הראשונות לחיים, אלא גם מערכת ההורמונים, מערכת הסטרס, מערכת החיסון, דפוסי הוויסות הגופניים והרגשיים, קצב הלב, הנשימה, תגובות השריר ואף תהליכים אפיגנטיים מסוימים, כלומר השפעות סביבתיות שעשויות להשפיע על האופן שבו גנים מסוימים באים לידי ביטוי.
כיום מצטבר יותר ויותר מחקר המראה שסטרס כרוני במהלך ההריון עשוי להשפיע על התפתחות ציר ה־HPA של העובר, המערכת האחראית בין השאר על תגובות סטרס וויסות פיזיולוגי.
מחקרים אחרים מצביעים על כך שרמות גבוהות של קורטיזול אצל האם עשויות להשפיע על העובר, ושקשר עור־לעור, קול, מגע, מבט וויסות רגשי מצד הדמויות המטפלות משפיעים בפועל על התפתחות מוחית ועל האופן שבו המערכת כולה לומדת להגיב לאיום, לקרבה, להרגעה ולביטחון.
במילים אחרות, עוד לפני שיש לילד יכולת להבין, לפרש או לספר לעצמו מה קורה לו, הגוף כבר לומד את העולם.
זיגמונד פרויד היה מהראשונים שנתנו לתופעה הזו שם: Infantile Amnesia - אמנזיית ילדות.
פרויד שם לב לכך שרוב בני האדם אינם מצליחים לזכור באופן מודע את השנים הראשונות לחייהם, למרות שברור לחלוטין שאלו שנים שמעצבות באופן עמוק את האישיות, היחסים והעולם הרגשי.
ההסבר של פרויד היה קשור בעיקר להדחקה: הרעיון שחוויות מוקדמות, קונפליקטים רגשיים ותכנים מיניים־רגשיים אינם נעלמים, אלא מודחקים מהמודעות משום שהם מעוררים חרדה או קונפליקט נפשי.
בהמשך הרחיב פרויד רעיונות אלו גם דרך התיאוריה הפסיכו־סקסואלית שלו, שלפיה האישיות והחיים הרגשיים מתחילים להתעצב כבר בשנות החיים הראשונות.
בהמשך ניסו חוקרים נוספים להבין את אותה תופעה מזוויות אחרות.
ז'אן פיאז'ה טען שילדים אינם חושבים כמו "מבוגרים קטנים", אלא עוברים שלבי התפתחות קוגניטיביים שונים לחלוטין.
לב ויגוצקי הראה כיצד השפה עצמה מעצבת תודעה, חשיבה וזיכרון, וכיצד הילד לומד לארגן את עולמו הפנימי דרך קשר עם אחרים.
הרעיון המשותף לכולם היה עמוק במיוחד: ייתכן שחלק גדול מהחוויות המוקדמות כלל אינן "נשכחות" במובן הרגיל, אלא פשוט מעולם לא קודדו כזיכרון מילולי־נרטיבי.
הן נשארות כחוויות גופניות־רגשיות: דריכות, בושה, הימנעות, פחד מקרבה, קושי בוויסות או תחושת סכנה שאין לה עדיין מילים.
בהמשך הגיעו ג'ון בולבי ו־מארי איינסוורת', שניסו להבין כיצד הקשר הראשוני עם הדמויות המטפלות מעצב את הדרך שבה המערכת לומדת ביטחון, קרבה והרגעה. בולבי טען שלא מספיק שלילד יהיה אוכל, בית ובגדים. הוא זקוק גם לקשר רגשי בטוח ועקבי, לדמות שמצליחה לראות אותו, להרגיע אותו ולעזור לו לשאת פחד, כאב או הצפה.
איינסוורת' הראתה דרך מחקריה כיצד ילדים שונים מגיבים באופן שונה לפרידה, לקרבה ולחוסר ודאות, וכיצד הדפוסים האלו ממשיכים ללוות רבים מאיתנו גם בבגרות - בתוך זוגיות, מיניות וקשרים אינטימיים.
אבל היו גם חוקרים שלקחו את השאלה עוד צעד אחורה.
בשנות ה־70 וה־80 התחילו להופיע יותר ויותר חוקרים ואנשי טיפול ששאלו שאלה שנחשבה כמעט חתרנית:
האם החיים הרגשיים שלנו מתחילים אפילו לפני הלידה?
אחד השמות המזוהים ביותר עם התחום היה תומאס וארני, שספרו The Secret Life of the Unborn Child עורר עניין עצום ברחבי העולם. וארני טען שהעובר אינו "יצור פסיבי" שמחכה להיוולד, אלא מערכת חיה ורגישה שמושפעת כבר ברחם מהעולם הרגשי והגופני שסביבה.
עוד לפניו העלה אוטו ראנק את הרעיון שטראומת הלידה עצמה, המעבר החד מהרחם אל העולם, עשויה להיות אחת מחוויות היסוד הראשונות של הנפש האנושית.
בהמשך, חוקרים ופסיכיאטרים כמו פראנק לייק ו־סטניסלב גרוף, ניסו להבין כיצד חוויות מוקדמות מאוד, ולעיתים אפילו טרום־ורבליות לחלוטין, ממשיכות להופיע בבגרות דרך חרדה, תגובות גוף, טראומה ודפוסי יחסים.
גם מחקרי אימוץ מוקדם הוסיפו שכבה מרתקת במיוחד לדיון הזה.
חוקרים שבדקו תינוקות שאומצו זמן קצר לאחר הלידה הופתעו לגלות שלעיתים הופיעו אצלם סימני דריכות, קושי בוויסות, בכי מוגבר או קושי להירגע - גם כאשר נקלטו במשפחות אוהבות ומיטיבות מאוד.
אחת הדמויות הידועות בתחום הייתה ננסי וארייר שספרה The Primal Wound עסק ברעיון שהפרידה המוקדמת מהאם הביולוגית עשויה להיחוות אצל חלק מהתינוקות כפצע רגשי ראשוני.
ורייר ואחרים טענו שתינוקות מזהים כבר בשלבים מוקדמים מאוד רציפות דרך קול, ריח, קצב לב, מגע ודפוסי הרגעה של האם שברחמה גדלו במשך חודשים.
לכן, גם כאשר תינוק נמסר מיד לאחר הלידה למשפחה אוהבת ומיטיבה, ייתכן שמערכת שלמה בגופו עדיין חווה באופן עמוק את אובדן הרציפות הראשונית עם האם הביולוגית. לא מדובר בהכרח בזיכרון מודע או קוגניטיבי, אלא בזיכרון נוירו־ביולוגי מוקדם מאוד של הגוף ושל מערכות הוויסות.
מטופלת אחרת סיפרה על זוגיות ארוכת שנים, טובה ואוהבת. היא ובעלה דיברו בפתיחות, היו חברים טובים באמת, ולכאורה לא הייתה סיבה ברורה לכך שעולם המיניות שלה נשאר מצומצם, זהיר ומלא עכבות.
ובכל זאת, משהו שם לא הצליח להשתחרר.
היא הקפידה שהמיניות תישאר בתוך "אזור בטוח" ומוכר מאוד, כזה שבו יש לה שליטה מלאה. היו תנוחות שלא הסכימה להן בשום אופן. היא לא הצליחה לשאת את האפשרות שבעלה יראה חלקים מסוימים בגופה מזוויות מסוימות, למרות שלא הייתה שם ביקורת, דחייה או חוסר אהבה.
"זה לא הגיוני", היא אמרה שוב ושוב."אני יודעת שהוא אוהב אותי. אז למה הגוף שלי מגיב כאילו אני בסכנה?"
לאט לאט, מתוך עבודה טיפולית עדינה מאוד, התחילו לעלות רסיסי זיכרון מוקדמים מהילדות.
לא טראומה מינית "גדולה", אלא רגעים קטנים, כמעט תמימים לכאורה, מתוך החיים המשותפים בבית הילדים בקיבוץ.
חשיפה מוקדמת מדי של הגוף. גבולות שלא תמיד היו ברורים. תחושת מבוכה שלא קיבלה מקום או מילים. חוויה עמומה של חדירה למרחב האינטימי של הגוף, בתקופה שבה עדיין לא הייתה לה יכולת להבין או להסביר לעצמה מה בדיוק היא מרגישה.
ופתאום משהו התחיל להתחבר.
לא משום שנמצא "האירוע המכונן" שהסביר את כל חייה, אלא משום שהיא התחילה להבין שהגוף שלה נשא שנים זיכרון רגשי וגופני שמעולם לא קיבל שפה.
וזה אולי אחד הדברים המבלבלים ביותר בטיפול: העובדה שלא תמיד מדובר בטראומה שנראית מבחוץ דרמטית. לפעמים דווקא חוויות קטנות, חוזרות, חסרות מילים, הן אלו שמלמדות את הגוף שלא באמת בטוח להיות חשוף, זקוק, פגיע או קרוב.
בתוך מיניות הדבר בולט במיוחד. משום שמיניות אינה מתרחשת רק דרך מחשבות או רצון מודע, אלא דרך הגוף עצמו. ולכן לעיתים הגוף מגיב עוד לפני שהתודעה מבינה ממה בדיוק הוא מפחד.
כמובן, התחום הזה מעורר גם מחלוקות וביקורת.
יש חוקרים שטוענים שחלק מהגישות הטרום־לידתיות מרחיקות לכת מדי, או שמסוכן לחבר באופן פשטני בין חוויות מוקדמות לבין קשיים נפשיים בבגרות. והביקורת הזו חשובה.
לא כל חרדה מתחילה ברחם. לא כל דיכאון נובע מטראומה מוקדמת. ולא כל זיכרון גוף הוא "זיכרון מודחק".
אבל העובדה שיש מחלוקת אינה מבטלת את עצם השאלה. כמעט כל אסכולה טיפולית משמעותית ניסתה בדרכה להגיע לאותן שכבות מוקדמות של הנפש.
הפסיכואנליזה ניסתה להגיע לילדות דרך אסוציאציות חופשיות, חלומות ודפוסי העברה.
מלאני קליין ראתה במשחק של ילדים דרך להבין עולמות רגשיים ולא־מודעים מוקדמים.
דונלד וויניקוט חקר כיצד קשר בטוח ומחזיק מאפשר לתינוק לפתח תחושת עצמי יציבה ובטוחה.
וירג'יניה סאטיר ניסתה להגיע לילד הפנימי דרך עבודה משפחתית חווייתית.
גם הפסיכולוגיה היונגיאנית של קארל יונג ניסתה להגיע לשכבות מוקדמות דרך סמלים, חלומות ודימויים.
בהמשך עבודתו פותח גם טיפול בארגז חול, Sandplay Therapy, שבו ילדים ולעיתים גם מבוגרים מבטאים דרך משחק וסידור אובייקטים תכנים רגשיים שלא תמיד ניתן להגיע אליהם דרך שיחה רגילה.
גישות טיפול נוספות כמו פסיכודרמה, EMDR, Internal Family Systems, Somatic Experiencing והיפנוזה מנסות בדרכים שונות להגיע לזיכרונות מוקדמים, לחוויות גוף ולדפוסי הישרדות שלא עברו עיבוד מלא.
וגם בתוך תרגולים מבוססי קשיבות, חמלה ומתודות כמו RAIN קורה לעיתים דבר מעניין: כשאדם עוצר באמת להקשיב פנימה, לנשום, להרגיש ולשהות רגע עם החוויה, עולים לעיתים זיכרונות, תחושות או חוויות מוקדמות שלא היו נגישות קודם.
לא תמיד משום שנמצא "המקור" לכל הסבל, אלא משום שמשהו בגוף סוף סוף מקבל הקשר.
כמי שעוסקת שנים בטיפול בחרדה, טראומה, זוגיות ומיניות, אני שוב ושוב פוגשת אנשים שמרגישים שמשהו בתוכם "מגיב לבד", כמו טייס אוטומטי שקיים בתוכם. ורק כשהם מתחילים להקשיב לא רק למה שהם זוכרים, אלא גם למה שהגוף נושא שנים ללא מילים, מתחיל להיווצר חיבור חדש לסיפור חייהם.
ואולי זו גם הסיבה שספרו המפורסם של בסל ואן דר קולק, The Body Keeps the Score, נגע בכל כך הרבה אנשים.
לא משום שהגוף "זוכר הכל" באופן מיסטי או מילולי, אלא משום שחוויות מוקדמות - ובמיוחד חוויות של פחד, הצפה, חוסר ביטחון או איום, עשויות להירשם לאורך זמן במערכות ביולוגיות ונפשיות שונות: במערכת העצבים, במערכת הסטרס, בדפוסי הוויסות, בתגובות הורמונליות, במתח שרירי, בדפוסי נשימה ובאופן שבו הגוף כולו לומד להגיב לקרבה, לאיום, להרגעה ולביטחון.
גם כאשר התודעה כבר אינה זוכרת את הסיפור עצמו, הגוף לעיתים ממשיך לשאת את דפוסי ההישרדות שנוצרו סביבו.
והחדשות הטובות הן שגם אם חלק מהסיפור שלנו התחיל הרבה לפני שהיו לנו מילים, הוא לא חייב להישאר קפוא שם לנצח.
מערכת העצבים יכולה להשתנות. הגוף יכול ללמוד להירגע. קשרים בטוחים יכולים לרפא. חוויה חדשה יכולה להיווצר.
לפעמים, בפעם הראשונה בחיים, אדם מגלה שלא רק הגוף יודע לזכור, הוא גם יכול, לאט לאט, ללמוד להרגיש בטוח יותר בעולם.
טרי וינברג
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומינית
054-6630613
להצטרפות לערוץ הוואטסאפ שלי ולהיות ראשונים להתעדכן בתכנים שאני מפרסמת לחצו על הלינק הבא:
תגובות