חיים ללא גבולות

מדוע כשנוח לנו אנחנו מבקשים חופש, אך כשהחופש של האחר מתחיל להכאיב – אנחנו דורשים גבולות? מדוע דמוקרטיה נראית לנו לעיתים כמו ערך עליון – עד שגבולותיה מיטשטשים ואנו מבקשים מנגנוני בלימה וריסון? מדוע אנחנו רוצים שהילדים שלנו יכבדו גבולות – ילכו לישון בזמן, לא יצרחו, יאכלו נכון – אבל אנחנו עצמנו חורגים מהם כל הזמן? ואיך קורה שלעיתים דווקא בשם החופש – אנו מתפרקים, נאבדים, מתרחקים מעצמנו?

גבול כבראשית – וסודו של היום השני

החופש הוא ערך נעלה, כמעט מקודש בימינו. אנו משתוקקים אליו, בזוגיות, בהורות, ביחסים בכלל, אך מהר מאד אנו מגלים שחופש ללא גבול אינו חירות, אלא כאוס.

וכך מספר המדרש: ביום השני לבריאה לא נברא דבר גבשי, לא אור, לא שמים, לא מים ולא יצורים. תחת זאת, מופיע בו פועל אחד מרכזי: "ויבדל". או ליתר דיוק: גבול. "ויבדל בין מים למים": ה' אציב גבול בין המים העליונים למים התחתונים. הגבול הזה, אותו חיץ בלתי נראה, הוא יצירתו העיקרית של היום השני.

ובניגוד לשאר ימי הבריאה, ביום הזה לא נאמר "כי טוב". מדוע? חז"ל ומקורות קבליים הבחינו בכך ופירשו זאת כיום שבו נברא הגיהנום. החלוקה בין המים – יסוד זורם, חסר צורה, נטול הבחנה, יצרה לראשונה את המתח בין גבוה לנמוך, עליון לתחתון. ברגע שנפער סוג כזה של פתח – הופיעה גם האפשרות לירידה, הדרדרות, כאוס, ושם הגיהנום.

ורק ביום השלישי, כאשר המים נקווים אל מקום אחד, וניתנת להם מסגרת: גבול פיזי בדמות האדמה, נאמר לראשונה: "כי טוב" פעמיים.  הטוב שוכן לא בזרימה חסרת רסן, אלא ביכולת לארגן את הזרימה, להעניק לה תוואי, תכלית וכיוון.

המים, כמו הרגש, כמו החופש, יכולים להיות מקור חיים, אך אותם מים עצמם יכולים להטביע ולהציף ממש כמו באסונות טבע. כך גם החופש: כשהוא מוחלט, חסר הבחנה, אנרכי ואינדיבידואליסטי שאינו רואה את האחר, הוא מאיים לכלות את הצורה, את הקיום. דווקא הגבול, בין מים למים, בין אני לאחר, הוא המאפשר את התהוות החיים.

לא גבול שהוא חומה, ולא שטפון

הגבול שנברא ביום השלישי, גבול שמאפשר למים להיקוות (כמו סוד הצמצום בקבלה) אפשר גם לאדמה להופיע, ולחיים להתחיל. גבול זה אינו חומה טומה, ואינו ביטול של תנועה. זהו גבול גמיש, חי, משתנה, חוץ חוף שמכיל את הגלים אך גם נסוג לעיתים מפניהם.

כך גם בנפש האדם, ובמערכות יחסים בכלל, איננו זקוקים לגבולות נוקשים מדי, שמוחקים את הספונטניות, או יוצרים ניתוק רגשי או מחיקת זהות. אך גם לא לחוסר גבול מוחלט שיוצר הצפה רגשית או כאוס בין-אישי.

חופש אמיתי מתקיים רק בתוך מרחב תחום. דווקא כשיש גבול, אפשר לנוע בבטחון, לבחור, לאהוב בלי להבלע.

אולי זו הכוונה הסמוייה בבריאת האדמה: יצירת מצע יציב אך פתוח, תחום אך נושם, כזה שגם אפשר במידה מסויימת להעברה ממקום למקום או חפירת בורות, אך בעיקר כזה שמאפשר לא רק קיום אלא צמיחה.

בין חמלה לחסות-יתר: מה מלמד אותנו פנחס על גבולות?

במרכז פרשת פנחס שקראנו השבת, עומד מעשה קיצוני: פנחס רואה את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח אישה מדיינית לעיני כל העם, ונועץ בו רומח. התגובה חריפה, אלימה, חדה, והיא מעוררת אי נוחות, בעיקר בעיניים מודרניות.

אך כדי להבין את הסיפור לעומקו, כדאי להתעכב על שמו של הגיבור: פנחס. המדרש משחק בשמו: "פן-חס", כלומר, אולי אלמלא קנאותו, היינו ממשיכים לחוס, לרחם יתר על המידה, להמנע מלהציב גבול ברור מול התפוררות מוסרית, כאוס חברתי או פגיעה בקדושה. אפשר לבקר את פנחס, אך כמה פעמים היינו רוצים בחיינו איזה פנחס כזה שיבוא ויעשה סדר מבלי שיאשימו אותנו או יפסיקו לאהוב אותנו?

אך מהי חמלה אמיתית?

בפסיכולוגיה בת זמננו, חמלה (Compassion) אינה הזדהות מלאה, ואינה רחמים סבילים. להיפך: חמלה נושאת עמה יכולת לראות כאב, אך מבלי להבלע בו ולפעול למען ריפוי וצמיחה. כדי לעשות זאת, היא זקוקה לגבול פנימי חזק. לא חסות-יתר, לא טשטוש בין-אישי, לא הזדהות עם התוקפן ולא ויתור על האני.

אפשר לראות את מעשה פנחס, למרות הקיצוניות שבו, כקריאה מחודשת להצבת גבול במקום שבו כבר לא נותרת חמלה. כשהחסות הופכת לרפיון, כשהמוסר מטשטש בשם קבלה אין סופית או משתנה לפי צרכים זמניים ואישיים, שם עלול להיווצר כאוס שעלול לשרוף את הכל.

ואם נרחיק מעט מהפשט, הרי שכולנו פוגשים את עצמנו במצבים דומים: כאשר אנו מרחמים מדי על אדם שפגע בנו, כשאנו לא מצליחים להציב גבול לילד כי אנו חוששים לפגוע בו, כשאנחנו נבלעים בזוגיות מתוך חמלה מעוותת.

דווקא חמלה אמיתית יודעת לומר: עד כאן.

היא אינה חומה, אך אינה שטיח. היא היכולת לעמוד בנפרד ולומר: "אני רואה אותך, אך איני מוכן להיכחד מולך".

גבול כמרחב ריפוי: חכמתה של ימימה

אחת המורות הבולטות שידברו על גבולות באופן עדין אך חד-משמעי הייתה ימימה אביטל, מפתחת שיטת ה"חשיבה ההכרתית".

עבור ימימה, גבול אינו גדר חיצונית, אלא קו פנימי עדין, שמפריד בין מה ששייך לי, לבין מה שלא. גבול, בלשונה, הוא תנאי ליכולת לזהות את הרצון האמיתי שלי, לכבד את הרגשות שלי, ולדעת מתי משהו "מיותר לי".

היא לימדה שברגע שאדם מבין מהו גבולו, הוא חדל להיכנע לריצוי, להתערבבות, ולוויתור על עצמו. אחד המושגים המרכזיים בשיטתה הוא "מיותר לי", הבחנה פשוטה, אך מהפכנית, בין מה שמשרת את ההכרה שלי, את מהותי, לבין מה שפוגע בי או גולש לתוך מרחבי.

למשל:

·       אמא שנותנת מעצמה עד כלות, מתוך אהבה – אך מרגישה מותשת, נסחטת ומלאת טינה. ימימה היתה מלמדת אותה להציב גבול רך אך ברור, ולומר: "כאן אני צריכה למלא את עצמי כדי להיות מסוגלת לתת באמת".

·       אשה בזוגיות שבה היא נבלעת ברצונות בן-זוגה, מפחדת לאכזב, נזהרת מלכעוס או בוערת מכעס פנימי. ימיה היתה מבקשת ממנה ללמוד להקשיב לקול הפנימי שצועק: "אינני", ולהתחיל לשוב את עצמה.

הגבול, על פי ימימה, אינו ניתוק, אלא חיבור מחודש. הוא המרחב שבו אני נפרד/ת כדי לשוב ולהיות מסוגל/ת לאהוב, לעזור, להמצא. לא מתוך הקרבה עצמית, אלא מתוך ידיעה בהירה של מקומי.

גבול כצמיחה ולא כהתרחקות: המובחנות לפי בואן וסנארש

הפסיכיאטר מארי בואן, מאבות גישת הטיפול המשפחתי, טבע את המושג: "המובחנות של העצמי" (Differentiation of Self), כיכולת של אדם להיות בקשר מבלי לאבד את עצמו. לדבריו, אדם מובחן הוא מי שיכול להרגיש רגשות עזים כלפי אדם אחר, ועדיין לשמור על מחשבה עצמאית, נפרדת, מאוזנת.

החידוש של בואן היה ההבנה שחרדה רגשית גורמת לנו לרצות להתמזג עם האחר או להתרחק ממנו, לעיתים באגרסיביות (אפילו שתיקות רועמות והפניות גב ממושכות). לעומתו אדם עם מובחנות גבוהה יודע להציב גבול מבלי להתנתק, ולהתקרב מבלי להבלע.

תלמידו הרדיקלי יותר, דייויד סנארש, לקח את הרעיון הזה לעולם הזוגיות והאינטימיות. לדבריו, אין תשוקה אמיתית ללא גבולות. אין אהבה עמוקה כאשר יש התמסרות טוטאלית עד אובדן העצמי. הוא טען: "הזוגות הטובים ביותר אינם אלה שנמנעים מעימותים, אלא אלה היודעים להשאר בקשר גם כשהם שונים זה מזה".

כאן נוצר חיבור מעניין במיוחד בין בואן, סנארש, ימימה והמקרא: כולם מדגישים שצמיחה אמיתית, אישית, זוגית או רוחנית, זקוקה לגבול. לא לגבול שמרחיק, לא לקיר, אלא לקו ברור שמאפשר המשכיות וחיות:

בבראשית זהו ההבדלה בין מים למים

אצל פנחס: הרגע שבו נדרש סייג

אצל ימימה: היכולת לזהות מה "מיותר לי"

ואצל בואן וסנארש": כינון עצמי יציב, שלא תלוי באישור חיצוני

בכולם, הגבול אינו מונע חיבור, הוא המפתח לו!.

הוא מה שמאפשר לנו להיות נוכחים באמת, מבלי להעלם בתוך מה שמתקיים או נוצר.

המתח שבין קרבה לנפרדות – איך חיים איתו?

בלב הקיום האנושי שוכן המתח העדין אך העיקש בין שני כוחות: מצד אחד הכמיהה לקרבה, רוך, מגע, אמפתיה, התמזגות כמעט טרנסצנדנטלית עם אדם אחד. ומצד שני, הצורך שיכירו בנפרדות שלנו, שיכבדו את המהות הפנימית על רצונותיה, מאוויה ורגשותיה, את קולנו המיוחד באשר הוא. 

אנחנו רוצים שיראו אותנו, אך לא שיבלעו אותנו. רוצים להניח ראש על כתף מוכרת, אך לא במחיר של השתקה עצמית. רוצים להיות באהבה, אך להשאר נוכחים.

זהו מתח שאין לו פתרון חד-משמעי, והוא אינו טעות – אלא מהות.

החיים הבוגרים אינם חיפוש אחרי ביטול המתח הזה, אלא למידה מתמשכת של תנועה בתוכו: מתי להתרכך, מתי להתייצב. מתי לתת מקום ומתי לומר "לא". מתי אני בוחר לוותר ומתי הוויתור גובה ממני מחיר זהותי עמוק.

גבולות אמיצים, חמלה אמיצה, ומובחנות הולכת ונבנית, כל אלה הם הכלים שעוזרים לנו לחיות בתוך המתח, לא למרותו.

רגע של התבוננות: איפה עובר הגבול שלך?

שאל את עצמך בכנות, ברוך, בלי שיפוטיות:

·       האם יש תחום בחיי (מערכות יחסים, מקום עבודה, משפחה) שבו אני מתקשה לומר "עד כאן"?

·       האם אני מרגיש לעיתים שאני נבלע בתוך צרכים, רגשות או דרישות של אחרים, ומאבד את עצמי בדרך?

·       מה היה משתנה בי ובחיי, אילו היה לי גבול פנימי ברור יותר, רך אך יציב, שיאפשר לי להיות גם בנוכחות וגם באהבה?

השאלות לא נועדו כדי למצוא תשובה אחת נכונה, אלא כדי להדליק בתוכנו קול שקט, שמתחיל לזהות: איפה הכאב שלי הוא סימן לא להתרחק מהעולם, אלא להתקרב לעצמי.

לסיים בגבול פתוח – להתחיל בריפוי

גבולות בריאים אינם דבר נתון, הם תהליך. הם לא מגיעים עם תעודת זהות, אלא מתבררים בהדרגה, מתוך מפגש עם עצמנו, עם האחר ועם כאבנו.

לעיתים הצורך בגבול מתעורר דווקא כשנחצה: כשהלב נשחק, כשהגוף מאותת, כשהמילים אוזלות.

בטיפול, אפשר להפגש עם המקומות שבהם הגבולות הטשטשו, לא כהאשמה, אלא כקריאה עדינה לריפוי. אפשר ללמוד להבחין איפה הכאב מבקש גבול, ואיפה דווקא הגבול מאפשר אהבה .

אפשר לבנות יחד את הגבולות שמתאימים לך, למידותיך, לעומקך, לייחודיות שבך. גבולות שלא יכלאו אותך, אלא יחזיקו ויחזקו אותך.

כמו ששר דייויד ברוזה: "החומרים מהם עשויה אהבה"....

ומה עם הגבולות שלך?

מאילו חומרים הם יהיו עשויים?

האם מוויתור, מהתכחשות, מפגש, מבריחה?

או אולי מהקשבה, מבחנה, מנוכחות רכה?

הקליניקה היא המקום שבו אפשר להתחיל לחפש את התשובות, לא מתוך תיאוריה, אלא מתוך החיים עצמם.

ביחד.