כל שתבקש - לו יהי

בס"ד

פתיחה

הלל הזקן שאל שלוש שאלות ברצף, במשנה המפורסמת שבמסכת אבות: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (משנה, אבות א, יד). שלוש השאלות בונות זו על גבי זו. הראשונה אומרת שהאחריות על עצמנו היא שלנו, ואף אחד אחר לא ייקח אותה במקומנו. השנייה, הקשה יותר, שואלת מה בעצם נשאר מאיתנו כשאנחנו לבד עם עצמנו, בלי התפקידים, התוארים וההגדרות שאנחנו עוטים במהלך היום. והשלישית מזכירה לנו את הדחיפות: אם לא עכשיו, אימתי.

השנה בחרתי לא לכתוב עוד ברכה מהסוג הרגיל, "שנה טובה ומתוקה", אלא להזמין אותך, שקורא/ת את השורות האלה, לעצור עם השאלה האמצעית של הלל: "וכשאני לעצמי, מה אני?" לכל אחד ואחת מאיתנו יש תשובה אחרת לשאלה הזו, ואין לה תשובה "נכונה". אני רק מבקשת להזמין אותך לשאול אותה את עצמך, ולו לרגע אחד, לפני שהשנה החדשה שוטפת אותנו קדימה. השם של הפרשה שאנחנו קוראים תמיד ממש לפני ראש השנה הוא "ניצבים", ויש בו הזמנה דומה: לעצור, ולהיות ניצבים, נוכחים עם עצמנו, לפני שממשיכים הלאה.

כל שתבקש אם כן, בראש השנה וכן בכל יום ויום, לו יהי.

הבוקר שקם לפנינו

איך כל אחד ואחת מאיתנו קמים בבוקר? זו שאלה שאין לה תשובה אחת, כמו כל שאלה שנוגעת לחוויה פנימית: יש מי שקם בקלילות, בשמחה ומוכן ליום, ויש מי שהבוקר קשה לו הרבה יותר. אני כותבת כאן מתוך הקליניקה שלי בלבד, לא מתוך מחקר שיטתי ולא כטענה על כלל האנושות, אבל אני נפגשת לא מעט, בעבודה הטיפולית שלי עם מטופלים, עם קושי בוקר: לפעמים ברמה של דיכאון של ממש, ולפעמים בעוצמה עדינה יותר, כזו שקשה אפילו למקד במילים. יש גם תופעה מוכרת בספרות המקצועית, גם אם אינה מוגדרת כאבחנה רשמית, שנקראת "חרדת בוקר". היא קשורה למה שמכונה "תגובת הקורטיזול להתעוררות": עלייה טבעית ברמת הורמון הלחץ בגוף, כשלושים עד ארבעים וחמש דקות אחרי שאנחנו פוקחים עיניים. מחקרים מסוימים מקשרים אותה לתחושות של חרדה ודכדוך דווקא בשעות הבוקר המוקדמות, אבל אני לא מכירה מחקר שממפה את התופעה הזו במלואה. הקשר בין הפיזיולוגי לנפשי, בכל מקרה, מרתק כשלעצמו.

יש לתופעה הזו גם הסבר פסיכולוגי אפשרי. כשאנחנו פוקחים עיניים בבוקר, יש בנו לפעמים נטייה לסרוק קודם כל את מה שחסר, את מה שמאיים, את מה שצריך לדאוג לו היום, עוד לפני שאנחנו שמים לב למה שכבר יש לנו וטוב. אפשר לקרוא לזה "תודעת מחסור": ראש שממוקד קודם כל בחיסרון. האפשרות ההפוכה היא "תודעת שפע": ראש שיודע להבחין, כבר בבוקר, גם במה שיש וטוב, לפני שהוא רץ אל דאגות היום. קשה להימנע מהשאלה, ואני שואלת אותה כאן מתוך סקרנות בלבד, לא כטענה מבוססת: האם הנטייה הזו ללכת קודם אל החסר היא הטיה אבולוציונית עתיקה, ששירתה את אבותינו מול טורפים ואיומים אמיתיים, וכיום, כשרוב האיומים שאנחנו נתקלים בהם אינם קיומיים, היא הפכה לנטל שכבר לא משרת אותנו כמו פעם?

כולם מתמודדים עם משהו

יש היום סדרת טלוויזיה פופולרית, "החיים הם תקופה קשה" של חנוך דאום, שהכותרת שלה תופסת בדיוק את מה שחשוב לי להגיד כאן: לכל אדם, זוג ומשפחה יש משהו שהם מתמודדים איתו, וזה נורמלי ואנושי. אחד מתמודד עם בעיות בריאות, אחרת עם קשיי פרנסה, שלישית עם בדידות, רביעי עם קשיים בזוגיות. מישהי מתמודדת עם עקרות, מישהו אחר לא יודע את נפשו מרוב עומס עם ילדים קטנים בבית. יש קשיים מול הורים, מול ילדים, מול בוס או בוסית. יש את מי שההורות מילאה את נפשם ונשמתם, וכשהם מתמודדים עם תסמונת הקן המתרוקן, כשהילדים יוצאים מהבית, לצד השמחה שהילדים מתחילים את חייהם העצמאיים, לפתע הם חשים שההורות שהייתה חלק כה משמעותי מהווייתם מתערערת. יש את מי שמגלה שמה שהגדיר אותו עד כה בעבודה או בקריירה כבר לא נותן לו שמחה או תחושת משמעות, ואת ה"בשביל מה" לקום בבוקר. יש מי שמתמודד עם שאלות של זהות מינית, ויש מי שמתמודד עם שאלות של זהות דתית. יש קשיים גלויים לכל, ויש קשיים סמויים, שרק האדם עצמו יודע עליהם. בסך הכל, לכל אחד ואחת יש משהו שהוא מתמודד עמו.

מכאן שאלה שראוי לשאול: אם כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נושאים איזשהו קושי, מדוע אצל חלק מהאנשים זה נראה כלפי חוץ כשמחה ואיזון, ואצל אחרים העצבות והמרירות כה גלויות וניכרות? זו שאלה שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אבל היא עצמה שווה עצירה. אולי חלק מהתשובה קשור לא רק לגודל הקושי, אלא ליחס שלנו אליו, ולזה אני רוצה להקדיש את המשך הדברים.

הודיה, גם על הקטן ביותר

במסורת היהודית, עוד לפני שקמים מהמיטה, נוהגים לומר תפילה קצרה: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". זו תודה שאינה תלויה בשום הישג של אותו היום, אלא רק בעצם הזכות להתעורר, מתוך אמון שמי שהחזיר לנו את הנשמה, ואפשר לשמוע כאן גם הד למילה "נשימה", עשה זאת מתוך רכות וחמלה. בהמשך מברכים את ברכת "אשר יצר" על תקינות גופנו, ולאחריה את ברכת "אלוקי נשמה", שמזכירה לנו את הנשמה הייחודית שחוזרת אלינו לעוד יום בעולם הזה, כדי להגשים את ייעודה. ומשם ממשיכים ל"ברכות השחר": ברכות קצרות על דברים שאנחנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, על העיניים שרואות, על היכולת לעמוד זקוף, על הבגדים שעל גופנו, על היכולת ללכת, על הבריאות עצמה, ואפילו על היכולת הפשוטה להבחין בין יום ובין לילה, על כל המשמעויות והאסוציאציות הרבות שיש להבחנה הזו. הרעיון שמאחורי הברכות האלה הוא שההכרה בטוב אינה שמורה רק לרגעים גדולים וחגיגיים, אלא יכולה, ואולי אף צריכה, להיות נוכחת כבר בפרטים הקטנים ביותר של הקיום.

יש הבדל מעניין בין שתי ברכות אחרות במסורת, שאפשר ללמוד גם ממנו משהו. יש ברכה קצרה וכללית, "שהכל נהיה בדברו", שאומרים אפילו על כוס מים, כמו גם על מאכלים ומשקאות רבים שאין להם ברכה מיוחדת משלהם, ולעומתה יש את ברכת המזון, ברכה ארוכה ומפורטת שאומרים רק אחרי סעודה שכוללת לחם. אותו מוצר פשוט המורכב בעיקר מקמח ומים זוכה לברכה הארוכה והעמוקה ביותר. ההבדל בין הברכה הקצרה לברכה הארוכה אינו רק הבדל טכני. הוא מזכיר לנו שההודיה יכולה להיות מותאמת לגודל הדבר שקיבלנו, אבל שגם הדבר הקטן ביותר, זה ש"הכל נהיה בדברו", ראוי להודיה כלשהי, ולא רק לשתיקה שרואה בו מובן מאליו. אפשר לקחת את הרעיון הזה הרבה מעבר לנוסח המדויק הכתוב בסידור: לתרגל הכרת תודה יומיומית, ספונטנית, גם על מה שנראה זעיר וחסר חשיבות, בלי לחכות לרגע "הגדול" שראוי, כביכול, להודיה.

יש כאן, אני חושבת, חיבור ישיר לתודעת השפע שדיברתי עליה קודם. עצם אמירת הברכות האלה, כשהיא נעשית מתוך כוונה ולא כמלמול אוטומטי וחסר פשר, יכולה להחזיר אותנו בדיוק אל אותה תודעת שפע: אל הכאן ועכשיו, ואל כל מה שכבר יש בחיינו, שברוב הבקרים, מרוב מהירות ולחץ, אנחנו פשוט פוסחים עליו.

הבחירה שבידינו

יש בתורה רעיון נוסף שמדבר אליי מאוד בהקשר הזה, רעיון הבחירה. בפרשת נצבים, אותה פרשה שקוראים תמיד ממש לפני ראש השנה, כתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, טו-יט). התורה לא מניחה שהטוב יבחר בנו מעצמו, אלא מציבה בפנינו בחירה, ומבקשת מאיתנו לבחור באופן פעיל בחיים. אני חושבת שיש כאן משהו שרלוונטי גם מעבר לכל הקשר דתי: הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב על מצב הרוח, על האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו ולחיינו, כאל משהו שקורה לנו, ולא כאל משהו שיש לנו בו חלק של בחירה. כמובן שיש מצבים, כמו דיכאון קליני של ממש, שבהם אי אפשר "פשוט לבחור" להרגיש אחרת, וחשוב לי להיות ברורה בעניין הזה. אבל בהרבה מהמקרים היומיומיים, יש בכל זאת מרחב בחירה: איך אני בוחר/ת להתייחס למה שקרה לי היום, לאן אני בוחר/ת להפנות את תשומת הלב שלי, ואיך אני בוחר/ת לבחור את המלחמות שלי בקפידה על מנת לשמור את רזרבות האנרגיה שלי לדברים נחוצים.

אז מה כן אפשר לעשות?

לקבל את מה שאין באפשרותנו לשנות

ד"ר ברנה בראון היא חוקרת אמריקאית שעוסקת שנים רבות בנושאי בושה, פגיעות ואומץ רגשי, ובספרה "The Gifts of Imperfection" שתורגם לעברית בשם "מושלמים כפי שאנחנו", היא כותבת על היכולת לקבל את חוסר השלמות שלנו, ואת מה שאין באפשרותנו לשנות. הרעיון המרכזי שלה נוגע במתח שכולנו חיים בתוכו: התרבות סביבנו, ובעיקר הרשתות החברתיות, מציגה לנו כל הזמן תמונה של שלמות, גוף מושלם, קריירה מושלמת, זוגיות מושלמת, בית מושלם. מול השטף הזה, קל להרגיש שכל חוסר, כל טעות, כל פגם, הוא כישלון אישי. בראון טוענת ההפך: שהיכולת לקבל את חוסר השלמות שלנו, ולא להילחם בו כל הזמן, היא לא ויתור וגם לא עצלות, אלא סוג אחר של אומץ. זה אומץ להפסיק להשקיע אנרגיה עצומה בניסיון להיראות, או להיות, מושלמים, ולפנות את האנרגיה הזו למה שבאמת נמצא בידינו לשנות או להיות שלמים עם מי שאנחנו.

מאיפה בכלל הגיעה אלינו ה"שלמות"?

יש כאן שאלה שראויה, לדעתי, לעצירה בפני עצמה: מאיפה בכלל הגיעה המילה "שלמות" לתרבות שלנו, עד שהיא הפכה למעין צל שרודף אחרינו כמעט בכל תחום בחיים, בלי שנבחר בכך במודע?

חלק מהתשובה עתיק יומין, ומגיע מהפילוסופיה היוונית. אריסטו דיבר על "טלוס", תכלית, ועל מושג שתרגומו המקובל הוא "אנטלכיה": דבר נחשב "שלם" כשהוא מממש במלואה את התכלית הטבועה בו מלכתחילה. אפלטון, מורו, הלך צעד רחוק יותר, וטען שקיימות "אידיאות" מושלמות וקבועות, שהעולם הממשי, על כל אי-השלמות שבו, הוא רק חיקוי חיוור שלהן. שני הכיוונים האלה הטביעו בתרבות המערבית מחשבה שמלווה אותנו אלפי שנים: שיש איזה מצב "שלם", קבוע ואידיאלי, שהמציאות שלנו רק מנסה, ותמיד נכשלת, להשיג. הנצרות המאוחרת יותר הוסיפה לכך שכבה נוספת, כשבברית החדשה מובא בשם ישוע המשפט "היו שלמים, כשם שאביכם שבשמיים שלם" (מתי ה, מח). יש פרשנים נוצרים שקוראים את ה"שלמות" כאן במובן של שלמות מוסרית ממש, ויש שקוראים אותה במובן רחב יותר של "מכלול" או "שלווה", ולא כדרישה לחוסר פגם, אבל הקריאה הראשונה היא זו שהשפיעה, במידה רבה, על התרבות המערבית העממית.

מעניין להשוות זאת לתפיסה היהודית של תשובה. המילה "חטא" במקורה היא מונח מעולם הקליעה בחץ וקשת, שמשמעותו "החטאת המטרה". התפיסה הזו, שמדובר בהחטאה שאפשר לתקן ולא בכישלון סופי, מניחה שאי-שלמות היא מצבו הרגיל של האדם, לא תקלה חד-פעמית שיש להימנע ממנה בכל מחיר. במקום מצב סטטי של "שלם" מול "לא שלם", יש כאן תהליך מתמשך של תשובה, של חזרה ותיקון. זו לא טענה שנחקרה השוואתית באופן שיטתי, אלא נקודת מבט פרשנית שמופיעה הרבה בכתיבה יהודית עכשווית, ובכל זאת אני מוצאת בה מפתח משמעותי להבנת ההבדל בין תרבות שרודפת אחר שלמות סטטית, לבין תרבות שמזמינה תהליך מתמשך של צמיחה.

ויש גם עדות עדכנית, לא רק פילוסופית, לכך שהדרישה לשלמות הזו רק הולכת ומחריפה. מחקר רחב היקף שפורסם ב-2019 בכתב העת המדעי Psychological Bulletin (קורן והיל, מטה-אנליזה על יותר מארבעים אלף סטודנטים בין השנים 1989 ל-2016) מצא שהפרפקציוניזם, כלומר הנטייה לדרוש מעצמנו ומאחרים שלמות, עלה משמעותית לאורך שלושים השנים שנבדקו. הממצא המובהק ביותר נגע ל"פרפקציוניזם נכפה חברתית", כלומר התחושה שאחרים דורשים מאיתנו שלמות: הוא עלה בכשליש. החוקרים מקשרים זאת לתרבות תחרותית ומריטוקרטית, שמעריכה הישגים והשוואה, ומעלים גם את האפשרות שהרשתות החברתיות תורמות לכך, גם אם זה עדיין תחום שדורש מחקר נוסף כדי לבסס את מנגנון הקשר המדויק.

אני חושבת שהצל הזה של ה"שלמות" יכול להיצמד לאזורים שונים בחיים, אצל אנשים שונים: אצל מישהי הוא נצמד לגוף, אצל מישהו אחר לקריירה, אצל שלישית לזוגיות ואולי אפילו לתזמון שלה, אצל רביעי להורות. אני לא יודעת לומר בוודאות אם יש כאן קשר, אבל אני שואלת את עצמי לפעמים אם התופעה הזו, בין היתר, לא קשורה גם לתופעות כמו דחיית החלטות משמעותיות בחיים, כשהחיפוש אחר ה"שידוך המושלם" או ה"רגע הנכון המושלם" הופך בעצמו למכשול. זו שאלה פתוחה מבחינתי, לא טענה מבוססת. מה שכן ברור לי הוא שכדאי לכל אחד ואחת מאיתנו לשים לב למילה "שלמות" כשהיא מככבת בשיח הפנימי שלנו, ולשאול את עצמנו עד כמה אנחנו מוכנים להמשיך לחיות עם המילה הזו כצל תמידי, במקום לאמץ את הגישה שד"ר בראון מציעה: קבלה של חוסר השלמות כמעשה אומץ, לא ככניעה.

חמלה עצמית

בחדר הטיפולים אני נפגשת שוב ושוב עם שפע שיפוטיות וביקורת עצמית, במקום עם חמלה עצמית. זה נושא שראוי לתת עליו את הדעת בפני עצמו: כמה מהסבל שאנחנו נושאים לא נובע מהמציאות עצמה, אלא מהאופן שבו אנחנו שופטים את עצמנו על המציאות הזו. חמלה עצמית,  Self Compassion,  הוא תחום שד"ר קריסטין נף חקרה לעומק וניסחה אותו לראשונה כמודל פסיכולוגי מסודר בשנת 2003. חשוב להבחין בין חמלה עצמית לבין רחמים עצמיים, שני מושגים שקל להתבלבל ביניהם. רחמים עצמיים, לפי נף, מאופיינים בתחושת בדידות והתבודדות, "עני אני" (Poor me)  ובהיסחפות מוחלטת לתוך הרגש הקשה, עד שהוא ממלא את כל שדה הראייה. חמלה עצמית היא משהו אחר: היא מכירה באנושיות המשותפת שלנו, בכך שסבל, כישלון וחוסר שלמות הם חלק מהחוויה האנושית של כולנו, ולא תקלה אישית ומבישה ששייכת רק לי, ומתוך כך היא שומרת על פרספקטיבה מאוזנת יותר, ולא נשטפת כולה לתוך הכאב.

נף מציעה לתרגל חמלה עצמית דרך שלושה מרכיבים. הראשון הוא שינוי השפה שבה אנחנו מדברים אל עצמנו, משפה שיפוטית ומקטינה לשפה חומלת, כפי שהיינו מדברים אל חבר טוב שנקלע לקושי דומה. השני הוא "אנושיות משותפת": הזכרה מודעת לעצמנו שאנחנו לא לבד בקושי הזה, שבני אדם רבים אחרים חוו, וחווים, כישלון ותסכול דומים, וזה חלק מהיותנו בני אדם, לא סימן לפגם ייחודי בנו. השלישי הוא מיינדפולנס: היכולת להכיר ברגש הקשה, ולתת לו מקום, בלי להיסחף בו ובלי גם להדחיק ולהכחיש אותו. שלושת המרכיבים האלה יחד, לפי המחקר בתחום, קשורים ישירות לבריאות נפשית טובה יותר.

לצד זה, ובנפרד לגמרי מהמחקר של נף, יש רעיון נוסף שקרוב מאוד לליבי, והוא המשך ישיר לשאלה שפתחתי בה את המאמר הזה, "וכשאני לעצמי, מה אני": במקום לחכות שאחרים יברכו אותנו, או יעשו למעננו משהו, מדוע שלא נברך את עצמנו בעצמנו? אפשר לעשות זאת כל בוקר, פעם בשבוע, או בכל תדירות שנרצה. תרגול פשוט אחד שאפשר לאמץ: לברך את עצמנו, במקום לבקר ולשפוט את עצמנו. חשוב לי להבהיר, זו לא הצעה מעולם הקואצ'ינג, ולא עוד תרגיל של הצבת מטרות יומיות. הכוונה שונה לגמרי: לצאת מתוך עולם החמלה העצמית ולברך את עצמנו במשהו, גם אם הוא משתנה מיום ליום, וגם אם אין שום סיכוי שיתגשם היום. הברכה כאן היא מעשה של חסד כלפי עצמנו, לא רשימת מטלות.

לתת לאחר

יש תובנה יפה שמלווה אותי שנים, שמקורה בסיפור מרתק. הרב שלמה קרליבך סיפר על מטאטא רחובות שפגש בתל אביב, שהתגלה כניצול שהיה בילדותו בקהילתו של האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, מגדולי האדמו"רים החסידיים בפולין במאה העשרים, שדבריו נודעו בעיקר מדרשות שנשא בגטו ורשה ונקבצו בספרו "אש קודש", ושנרצח בשואה. הזמר אהרן רזאל הלחין וכתב על פי הסיפור הזה שיר בשם "הגיבן הקדוש". לפי הסיפור, האדמו"ר נהג לומר לילדי הקהילה שלו, שוב ושוב: הדבר החשוב ביותר בעולם הוא לעשות טוב, או טובה, למישהו אחר.

בהמשך לדבריו הנפלאים של האדמו"ר מפיאסצנה, מוטיב זה חוזר גם במחקר הפסיכולוגי העכשווי על נתינה. אליזבת דאן ועמיתיה פרסמו ב-2008 בכתב העת המדעי Science  מחקר שהראה שאנשים שהוציאו כסף על אחרים חשו אושר רב יותר מאנשים שהוציאו את אותו הסכום על עצמם, ללא קשר לרמת ההכנסה שלהם. החוקרת סוניה ליובומירסקי הראתה בסדרת מחקרים דומה שאנשים שהתבקשו לבצע מעשי חסד קטנים כלפי אחרים, לאורך זמן, דיווחו על עלייה משמעותית בתחושת האושר שלהם. והחוקר סטיבן פוסט, שכתב רבות על הקשר בין אלטרואיזם לבריאות, טבע את הביטוי הפופולרי "ההיי של העוזר" (Helper's High) ) לתיאור התחושה הטובה שמלווה נתינה לאחר. במילים אחרות: כשאנחנו עושים משהו טוב עבור מישהו אחר, לא רק המקבל נהנה, גם הנפש של הנותן עצמו מתעשרת, ולעיתים דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי שקועים בתוך עצמנו.

גם במקורות היהודיים יש לרעיון הזה עומק רב. מצוות מעשר, "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב), קובעת שלא משנה כמה אנחנו מרוויחים, אנחנו מחויבים לחשוב גם על מי שיש לו פחות: במקור הלכה זו נגעה למתנות לבית המקדש, אבל כבר אלפי שנים חלק ניכר ממנה מופנה לאנשים הזקוקים לכך. יש גם את מצוות "לקט, שכחה ופאה" (ויקרא יט, ט-י; דברים כד, יט-כא): החובה להשאיר, במתכוון, חלק מהיבול בשדה, בכרם ובזית, לא לאסוף אותו עד תום, כדי שיהיה מיועד מראש למי שאין לו. ואותם פסוקים עצמם מזכירים גם את מצוות הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כד, יז-כב,  שמות כב, כ-כב, דברים כז, יט ועוד) אלה שהתורה חוזרת ומצווה עלינו לראות אותם, שוב ושוב, בכל כך הרבה מקומות. הרעיון החוזר בכל המקורות האלה הוא ש"ראיית האחר" יכולה להוציא אותנו ממצב רוח קשה, מדכדוך ומלב כבד, ממש כמו שהמחקר הפסיכולוגי מראה. יש הרואים בשפע ארגוני החסד שפועלים בעם היהודי, ובגיוס המהיר שהוא נוטה להפגין בעתות משבר, ביטוי עכשווי לאותה מסורת עתיקה של נתינה, גם אם קשה, וגם לא הוגן כלפי עמים אחרים, לקבוע שזו תכונה ייחודית שאין דומה לה בעולם.

קבלה ונוכחות

תרגול נוסף שאני מבקשת להוסיף כאן הוא של המושג "קבלה": במובן הרחב שהפסיכולוגית והמורה למדיטציה טארה בראך מכנה "קבלה רדיקלית", ,Radical Acceptance היא היכולת לקבל את מה שיש, כולל את הכאב והקושי, בלי מלחמה מתמדת בהם. הרעיון אינו אדישות או ויתור, אלא הכרה שהתנגדות מתמדת למה שכבר קיים מוסיפה שכבה נוספת של סבל, מעבר לקושי המקורי עצמו. לצידה יש את המיינדפולנס, במובן שג'ון קבט זין, חוקר אמריקאי, פיתח: שיטה מובנית של תשומת לב לרגע הנוכחי, שמקורה במסורות מדיטציה בודהיסטיות אך פותחה על ידו לכלי טיפולי מבוסס מחקר. הרעיון המרכזי הוא להחזיר את התודעה שוב ושוב לכאן ולעכשיו, בלי שיפוטיות וביקורת ובקשיבות מלאה לשהות ברגע הנוכחי, מתוך ענווה שאין לנו יכולת לדעת מה יביא מחר, ומתוך הבנה שההתעסקות המתמדת בעתיד הבלתי נודע היא עצמה חלק מהסבל האנושי, ולא פתרון לו.

האומץ לצאת ממעגל הנוחות

מודל נוסף שאני משתמשת בו בקליניקה, שאין לו מקור אקדמי מוסכם אחד ומדויק, אבל אני מוצאת בו ערך רב בעבודה הטיפולית שלי, שמדמה את החיים הנפשיים שלנו לכמה מעגלים. במרכז נמצא "מעגל הנוחות": האזור המוכר והבטוח שבו אנחנו כבר יודעים להתמודד עם הכל, אבל שבו אנחנו גם לא צומחים. מסביבו נמצא "מעגל הפחד": ברגע שאנחנו זזים אפילו קצת מהמוכר, עולים פחדים, ספקות עצמיים, וקול פנימי שאומר לנו "אולי עדיף לחזור למקום המוכר". מי שמצליח להישאר, למרות הפחד, מגיע ל"מעגל הלמידה": שם אנחנו רוכשים כישורים חדשים, מתנסים, טועים, ולומדים מחדש. ומעבר לו נמצא "מעגל הצמיחה": שם אנחנו כבר מוצאים משמעות חדשה, ביטחון עצמי מחודש, ולעיתים אפילו תחושת ייעוד. האומץ, לפי המודל הזה, אינו העדר פחד, אלא הנכונות לזוז מהמעגל הפנימי והבטוח, למרות הפחד שמתעורר במעגל שמסביבו, מתוך אמון שמעבר לו מחכה למידה וצמיחה.

יש כאן פרדוקס שכדאי לעצור עליו לרגע: השם "מעגל הנוחות" מטעה במידה מסוימת. פעמים רבות המקום שבו אנחנו נתקעים אינו נוח לנו כלל, ואף גורם לנו סבל ותסכול מתמשכים, אלא שהתרגלנו אליו עד כדי כך שהיציאה ממנו מרגישה מסוכנת יותר מההישארות בתוכו. הקושי, לרוב, אינו שאיננו רוצים לצאת ממנו, אלא שאין לנו מושג איך עושים את זה, לאן פונים, ומאיפה בכלל מתחילים.

זה הזמן להזכיר כאן גם את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" של ד"ר ספנסר ג'ונסון (1998), על שני עכברים, סניף וסקרי, ושני "אנשים קטנים", הם וחאו, החיים במבוך ומחפשים גבינה, המסמלת כל מה שאנחנו רוצים בחיים. כשהגבינה נגמרת, העכברים, המונעים מאינסטינקט גרידא, יוצאים מיד לחפש גבינה חדשה, ואילו הם מסרב לקבל את השינוי ונשאר תקוע במקום מתוך פחד וכעס, בזמן שדווקא ההיאחזות שלו במוכר, הריק כבר מגבינה, היא זו שגורמת לו לסבול. חאו, אחרי היסוס ופחד ראשוניים, יוצא בסופו של דבר להרפתקה במבוך, וכותב לאורך הדרך משפטים כמו "תנועה בכיוון חדש עוזרת לך למצוא גבינה חדשה", עד שהוא אכן מוצא גבינה חדשה. הביטוי "מישהו הזיז לי את הגבינה" הפך נפוץ כל כך, עד שרבים משתמשים בו בלי לזכור כלל את העלילה שמאחוריו, בדיוק כפי שקורה גם למונח "אזור הנוחות" עצמו.

חשוב לשים לב גם להבדל בין שני המודלים. אצל ג'ונסון השינוי הוא חיצוני וכפוי, הגבינה נעלמת בלי שביקשנו, והשאלה היא איך מגיבים אליו. במודל מעגלי הנוחות והפחד, לעומת זאת, מדובר לרוב ביציאה יזומה ורצונית מהמוכר, גם כשאף אחד לא כפה עלינו שום שינוי חיצוני. שני המשלים מגיעים, אם כן, משני כיוונים הפוכים לאותה תובנה: איך מתמודדים עם שינוי שנכפה עלינו, מול איך יוצרים שינוי בעצמנו מתוך בחירה, כשבשני המקרים, ולמרות השם, המקום שממנו יוצאים לרוב אינו נוח כלל.

פחות השוואות

עוד דבר קטן שיכול לעשות הבדל גדול: פחות השוואות לאחרים. כבר בשנת 1954 טבע הפסיכולוג ליאון פסטינגר את "תיאוריית ההשוואה החברתית", שלפיה בהיעדר קנה מידה אובייקטיבי להעריך בו את עצמנו, אנחנו נוטים להעריך את עצמנו דרך השוואה לאחרים. מחקר מאוחר יותר, שפורסם ב-2013 בכתב העת PLOS ONE  (קרוס ועמיתיו), מצא שהשימוש ברשת החברתית פייסבוק חזה ירידה במצב הרוח ובשביעות הרצון מהחיים לאורך זמן, ומחקרים אחרים מציעים שקנאה והשוואה חברתית הן מנגנון אפשרי לכך, גם אם עדיין נדרש מחקר נוסף כדי לבודד את המנגנון המדויק. גם אם הרכב שבחניית השכן נוצץ יותר, וכמות הטיסות שלו לנתב"ג בלתי נתפסת, לעולם לא נדע מה מתרחש בינו לבין הכרית שלו בלילה.

עוגנים

אני נכנסת כאן לרובד עמוק יותר, של מציאת משמעות לחיינו. ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ששרד את מחנות הריכוז וכתב על כך בספרו "האדם מחפש משמעות", מזכיר משפט שמקורו בפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו למה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך". פרנקל בנה על המשפט הזה את כל הגישה הטיפולית שפיתח, הלוגותרפיה, ריפוי באמצעות משמעות: מציאת משמעות, הוא טוען, אינה תוצר לוואי נחמד של חיים טובים, אלא התנאי שמאפשר לשאת אפילו את הסבל הקשה ביותר.

ולבסוף, עוגנים. לא סתם התורה חוזרת ומזכירה שוב ושוב את מושג ה"ברית": גם אם איננו תמיד מרגישים זאת במודע, כשאנחנו מצליחים "להיות ניצבים", מעוגנים בברית עם ריבונו של עולם, "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), יש בזה עוגן ויציבות אמיתיים מול טלטלות החיים. ואם מישהו אינו איש או אישה של אמונה דתית, השאלה עדיין רלוונטית לו באותה מידה: מהם העוגנים שלך? הפסיכולוג אברהם מאסלו, מייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית, כתב על הצורך האנושי הבסיסי בשייכות, וטען כי מעגלי השייכות שלנו, אלה שאנחנו פועלים בתוכם ועושים בהם משהו משמעותי, הם מהמקומות המרכזיים שבהם אפשר למצוא יציבות נפשית (הניסוח כאן שלי, לא ציטוט מדויק ממאסלו עצמו). וככל שיש לאדם יותר מעגלי שייכות כאלה, כך עשויה להיות היציבות הנפשית שלו חזקה יותר. ומהם העוגנים שלך בחיים שעוזרים לך בעיתות מצוקה?

חלום, אמונה, מימוש

עוד רעיון פשוט שאני שבה אליו שוב ושוב: אדם צריך לחלום, להאמין שהחלום בר השגה, ורק אז לפעול כדי להגשים אותו. שלושת השלבים האלה, החלום, האמונה והמימוש, אינם מובנים מאליהם, וכל אחד מהם יכול להיתקע בפני עצמו: יש מי שכבר הפסיק לחלום, ויש מי שחולם אך לא מאמין שהחלום שלו בר השגה, ויש מי שמאמין אך לא לוקח את הצעד הפעיל שיוציא את החלום מהכוח אל הפועל. אדם ללא חלומות, מהו?

לסיום

יש חוט אחד שמקשר בין כל מה שהעליתי כאן, וראוי לקרוא לו בשמו: שלוות נפש. היא אינה ויתור פסיבי על מה שכואב, ואינה גם מרדף בלתי פוסק אחר הישג נוסף, אלא היכולת לדעת מתי המקום הנכון הוא לקבל את מה שאינו בידינו לשנות, ומתי המקום הנכון הוא לגייס אומץ ולזוז ממה שכבר אינו משרת אותנו. גם מי שאינו איש או אישה של אמונה דתית, אם יאמץ ולו חלק מהמודעויות שהעליתי כאן, מקבל בכך עוגן נוסף להיאחז בו: לא עוגן שמשתק במקום, אלא כזה שמפעיל אותנו לנוע קדימה במקום לשקוע, ונותן לנו את הכוח לאפשר לברכות שאנחנו מבקשים לעצמנו להתגשם בזכות הפעולה שלנו, לא רק בזכות הייחול.

וזו, אולי, הסיבה שבחרתי לפתוח את המאמר הזה בבוקר שקם לפנינו: ביהדות היום כולו נפתח כבר בערב שלפניו, "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד", וגם איחול "לילה טוב" שאנחנו נותנים ומקבלים לפני השינה נושא בתוכו כבר את הבוקר שיבוא בעקבותיו. שלוות הנפש, כמו היום עצמו, אינה עניין של רגע אחד, אלא מלווה אותנו מהערב שקדם לו ועד הבוקר שבא אחריו.

וכך, כשחוזרים לשאלתו של הלל, "וכשאני לעצמי, מה אני", אולי זו התשובה שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לשאוף אליה: אדם שלו ופעיל גם יחד.

חז"ל, ורבי נחמן מברסלב בעקבותיהם, אמרו ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ופרקי אבות שואלים "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א), לא מי שיש לו הכי הרבה, אלא מי שיודע לשמוח במה שיש לו. אולי זו, בסופו של דבר, הברכה הכי כנה שאפשר לתת השנה: לא איחול לשנה "מושלמת", אלא הזמנה לשאול את עצמך, בכל בוקר מחדש, את שאלתו של הלל, "וכשאני לעצמי, מה אני", ולתת לעצמך תשובה, ולו לרגע אחד ביום.

כל שתבקש, לו יהי.

טרי וינברג MA

פסיכותרפיה אישית, זוגית ומינית

054-6630613

‏כדי לעקוב אחרי הערוץ "מרחק נגיעה" ב-WhatsApp:‏ https://whatsapp.com/channel/0029Vb8Wh6mB4hdKjr9NG13n

ביבליוגרפיה

מקורות יהודיים

משנה, מסכת אבות, פרק א, משנה יד; פרק ד, משנה א.

דברים, פרק ו, פסוק ה; פרק יד, פסוק כב; פרק כד, פסוקים יז-כב; פרק כז, פסוק יט; פרק ל, פסוקים טו-יט.

שמות, פרק כב, פסוקים כ-כב.

ויקרא, פרק יט, פסוקים ט-י.

מתי, פרק ה, פסוק מח (הברית החדשה).

סידור התפילה: "מודה אני", ברכת "אשר יצר", ברכת "אלוקי נשמה", ברכות השחר, ברכת "שהכל נהיה בדברו", ברכת המזון.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה), "אש קודש".

רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן (המימרה "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד").

רזאל, אהרן. "הגיבן הקדוש" (שיר, מבוסס על סיפור מאת הרב שלמה קרליבך).

דאום, חנוך. "החיים הם תקופה קשה" (סדרת טלוויזיה).

מקורות אקדמיים ואחרים

Aristotle. Metaphysics; Nicomachean Ethics.

Plato. The Republic (theory of Forms).

Brach, T. (2003). Radical Acceptance: Embracing Your Life With the Heart of a Buddha. Bantam.

Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection. Hazelden Publishing. (בעברית: "מושלמים כפי שאנחנו")

Curran, T., & Hill, A. P. (2019). Perfectionism is increasing over time: A meta-analysis of birth cohort differences from 1989 to 2016. Psychological Bulletin, 145(4), 410-429.

Dunn, E. W., Aknin, L. B., & Norton, M. I. (2008). Spending money on others promotes happiness. Science, 319(5870), 1687-1688.

Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human Relations, 7(2), 117-140.

Frankl, V. E. (1946). Man's Search for Meaning.

Johnson, S. (1998). Who Moved My Cheese? An Amazing Way to Deal with Change in Your Work and in Your Life. Putnam.

Kabat-Zinn, J. (1990). Full Catastrophe Living.

Kross, E., Verduyn, P., Demiralp, E., Park, J., Lee, D. S., Lin, N., et al. (2013). Facebook use predicts declines in subjective well-being in young adults. PLOS ONE, 8(8), e69841.

Lyubomirsky, S. (2008). The How of Happiness.

Maslow, A. H. (1943). A theory of human motivation. Psychological Review, 50(4), 370-396.

Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.

Post, S. G. (2005). Altruism, happiness, and health: It's good to be good. International Journal of Behavioral Medicine, 12(2), 66-77.