ושתי ו"סינדרום הילדה הטובה"

מוקדש לכל הנשים הנמצאות במסע למציאת קולן; אלו שלומדות להגיד 'לא' מתוך נאמנות לעצמן, ומגלות שהמילים הללו הן הגשר לקשרים אמיתיים.

 זה התחיל בלונדון, כשהמוזיקאית הדר מנור הכירה שם אישה בשם ושתי (Vashti). עבור הדר, שגדלה על ברכי הנרטיב המקראי המסורתי שבו ושתי היא דמות רשעית, גאוותנית ומודחת, השם הזה עורר רתיעה מיידית.  היא לא הבינה איך מישהו יכול לבחור לקרוא לבת שלו על שם דמות כה שלילית.

אך הסקרנות והמבט הסקפטי גרמו לה לחזור אל הטקסט העתיק בעיניים חדשות. היא גילתה שהנרטיב שכולנו אימצנו ללא עוררין הוא למעשה סיפור של השתקה והחפצה. השאלה של הדר השתנתה: היא כבר לא שאלה למה קוראים לילדה ושתי, אלא למה לימדו אותנו לשנוא אישה שכל חטאה היה שהציבה גבול ואמרה "לא".  לימים, הדר ואותה ושתי הפכו לחברות טובות בלב ובנפש, קשר שסימל עבור הדר את התיקון העמוק לדמות המושמצת מהמגילה.

אשליית השוויון והמחסום הפנימי

בחברה הישראלית המודרנית, קל לטעות ולחשוב שהמאבק הנשי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.  אנו רואות נשים שהולכות עם קולן האישי הכי רחוק שאפשר: בפוליטיקה, באקדמיה ובזוגיות שוויונית.  אך המציאות בקליניקה מספרת סיפור אחר. לצד החופש הגלוי, קיימות מיליוני נשים, גם בבתים הנאורים ביותר, שחיות תחת מנגנון של השתקה עצמית.

המושג הקליני: מהי סובייקטיביות ומדוע היא אובדת?

בלב המאבק של ושתי, ובלב המאבק של רבות מהמטופלות שלי, נמצא מושג הסובייקטיביות. במישור הפסיכולוגי, סובייקטיביות היא היכולת של אדם להיות ה"סובייקט" של חייו: כלומר, המרכז הפעיל, המרגיש, החושב והבוחר.  כשאנחנו מדברים על "אובדן סובייקטיביות", אנחנו מדברים על תהליך שבו האישה הופכת מסובייקט (מישהי שפועלת בעולם) לאובייקט: מישהי שפועלים עליה, או שהיא קיימת כדי לשרת פונקציה של מישהו אחר.

האובדן הזה מתרחש בכמה רבדים:

1      להפוך ל"פונקציה" במקום לאדם:  אובדן סובייקטיביות מתבטא לעיתים קרובות בתחושה של אישה שהיא הפכה ל"פונקציה" בחייה שלה. היא יכולה למצוא את עצמה מתפקדת כ"מנהלת הלוגיסטית" של הבית, כ"מרגיעת הרוחות" המשפחתית או כ"תעודת הזהות" של הצלחת בן זוגה. היא מבצעת את כל התפקידים הללו בדייקנות, אך בתוך המנגנון המשומן הזה, הרצון הפרטי שלה והקול הייחודי שלה מושבתים. היא כבר לא אדם עם רצונות ושאיפות, אלא כלי שדרכו עוברים החיים של אחרים..

2      המבט החיצוני הופך לקול הפנימי:  אובדן סובייקטיביות קורה כשהאישה מתחילה לראות את עצמה דרך עיני הסביבה (הבעל, המשפחה, החברה)  ובמקום לשאול "מה אני מרגישה עכשיו?", היא שואלת "האם הוא מרוצה ממני"?  כשהמצפן הפנימי עובר למיקור חוץ, היא כבר לא חווה את החוויה, היא רק מנהלת את הדימוי שלה.

3      השתקת המילים כסימפטום:  התופעה שבה נשים חכמות ורהוטות משתתקות מול בן זוגן היא הביטוי הפיזי של אובדן הסובייקטיביות.  המילים נאבדות כי בתוך המבנה הזוגי הזה אין מקום לשני סובייקטים. יש מקום רק לסובייקט אחד דומיננטי ולאובייקט שאמור להדהד אותו או לא להפריע לו.

שורשי ה"לא" החנוק: מבט תיאורטי ומחקרי

מדוע ה"לא" כה קשה ליישום? התשובה מורכבת ומשלבת ביולוגיה, היסטוריה ומבנה משפחתי:

1. ההיבט הביולוגי-אבולוציוני:  חוקרת המוח לואן בריזנדיין מצביעה על כך שנשים מתוכנתות ביולוגית לזיהוי רגשי גבוה. מבחינה אבולוציונית, הישרדות האישה הייתה תלויה ביכולתה למנוע קונפליקטים בתוך השבט. אמירת "לא" נתפסת במוח הקדום כסכנה לנידוי ובידוד.

2. ג'סיקה בנג'מין והכרה הדדית: בנג'מין, פסיכואנליטיקאית ותיאורטיקנית פמיניסטית אמריקאית, מהדמויות המרכזיות בזרם הפסיכואנליזה ההתייחסותית טוענת שקשר בריא זקוק להכרה הדדית בין שני סובייקטים.  כשההדדיות קורסת, האישה הופכת ל"אובייקט של הצרכים של האחר".

3. בל הוקס: (Bell Hooks) שם העט של גלוריה ג'ין ווטקינס, שהייתה מבקרת תרבות, פמיניסטית ואקטיביסטית אמריקאית משפיעה, התמקדה בניתוח הדרך שבה הפטריארכיה משפיעה על הנפש, וטענה כי זוהי לא רק מערכת פוליטית אלא "מצב תודעתי" שבו נשים (וגברים) לומדים להשקיט חלקים מעצמם כדי לשרוד במבנה החברתי.

4. קרול גיליגן, פסיכולוגית ותיאורטיקנית פמיניסטית שהציגה את רעיון ה"קול השונה" שלפיו רבות מהנשים מבטאות מוסר וזהות דרך אתיקת דאגה ויחסים, אך לומדות להשתיק קול זה כדי לשמר קשר ולהתאים לציפיות חברתיות, נפגשות רעיונית עם דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי שפיתח את מושג ה"עצמי הכוזב", בכך שההשתקה המתמשכת של הקול האותנטי עלולה להוביל נשים לאמץ ארגון אישיותי שבו הן מציגות עצמי מותאם ומרַצה כלפי חוץ, בעוד שהעצמי האמיתי נותר מוסתר ומוגן מפני סכנת אובדן קשר.

ארכיטקטורה של השתקה: המבנה המשפחתי כמחק של העצמי

מעבר לתיאוריה הכללית, הקליניקה מלמדת שהיכולת להגיד "לא" נרמסת בתוך מבנים משפחתיים ספציפיים, שכל אחד מהם מוחק את האינדיבידואל בדרכו:

1. המשפחה הסבוכה: (Enmeshed) כפי שטען סלבדור מינושין  במשפחות אלו הגבולות מטושטשים והקול האישי נתפס כאיום על הלכידות. כאן, הילדה לומדת שהסכמה היא תנאי לאהבה, וכל "לא" נחווה כבגידה.

2. הדרמה של הילד המחונן:  אליס מילר תיארה ילדים (וילדות) שהופכים ל"סנסורים" של צרכי ההורה. הילדה משתיקה את רגשותיה האמיתיים כדי לספק להורה את הדימוי שהוא זקוק לו. זוהי קרקע פורייה ל"סינדרום הילדה הטובה".

3. פסאודו-הדדיות: (Pseudo-mutuality) בבתים שנראים כלפי חוץ "נאורים" ומושלמים, קיים לעיתים מצג שווא של הרמוניה. בבתים אלו, אמירת "לא" או הבעת כעס נתפסים כחורבן ה"ביחד" המשפחתי, מה שגורם לילדה לבלוע את קולה כדי לא להרוס את התמונה היפה.

4. המשפחה הנרקיסיסטית והנוקשה:  במשפחה כזו, הילדה נדרשת להיות ה"שלוחה" (Extension) של ההורה הדומיננטי. ה"לא" שלה לא רק אסור, הוא לא נתפס כקיים, כי היא נתפסת כחלק מההורה ולא כישות נפרדת. היררכיה נוקשה זו הופכת את הציות לתנאי היחיד להשתייכות.

Angela’s Word:  סינדרום הילדה הטובה

המטפלת והמשוררת ברברה באסט מתארת זאת בחדות בשירה Angela’s Word  . אנג'לה חונכה מעולם לא להגיד "לא", להסכים תמיד ולעולם לא לכעוס. היא הפכה ל"מלאך" בעיני סביבתה, אך בפנים היא גוועה. רק כששמעה קול פנימי האומר "לא", היא החלה להגדיר את עצמה: "לא, אני לא מסכימה", "לא, זה לא נכון לי", "לא, זה כואב". ה"לא" נתן לה רשות להיות אדם, ולא רק פונקציה.

המנעד הרחב של ה"לא" והמחיר הנפשי

מגיפת ה"לא נעים לי": הדיקטטור השקט:

בתוך מנעד הסירובים, ה"לא נעים לי" הוא הדומיננטי והנפוץ ביותר אצל נשים. זהו הדיקטטור השקט שמנהל את חייהן מבלי שהן ירגישו בכך.

למה זה ה"לא" הנפוץ ביותר?  משום ש"לא נעים לי" יושב על הצומת שבין חרדת נטישה לבין אחריות רגשית עודפת. נשים רבות חשות שהן ה"מנהלות הרגשיות" של הסביבה. אם מישהו אחר ירגיש אכזבה, דחייה או אי-נוחות בגלל ה"לא" שלהן, הן חוות זאת ככישלון אישי או כסכנה לקשר.

דוגמאות מהחיים:

• במרחב האישי: "לא נעים לי להגיד לחברה שאין לי כוח לשמוע אותה עכשיו", אז אני מקשיבה שעה ומרגישה מרוקנת.

• במרחב הזוגי: "לא נעים לי לבקש עזרה בעבודות הבית", אז אני קורסת תחת העומס ומפתחת טינה סמויה.

• במרחב החברתי" :לא נעים לי להגיד שקר לי/שמיציתי" אז אני נשארת בסיטואציה שגורמת לי סבל פיזי או נפשי.

ה"לא נעים לי" הוא למעשה ביטול של הסובייקטיביות שלי למען הנוחות של האחר. הוא הופך אותי לאובייקט שנועד "להחליק" את המציאות עבור כולם, חוץ מאשר עבור עצמי.

סוגים נוספים של "לא" שקשה לנו להגיד

מעבר ל"לא נעים", קיימים סוגי "לא" נוספים שמתוארים בשירה של ברברה באסט  Angela’s Word  ובתהליכים קליניים:

1. ה"לא" של המשאבים והעייפות: "לא, אני לא יכולה לקחת על עצמי עוד משימה". אנג'לה בשיר עוזרת לכולם גם כשהיא חולה וזקוקה למנוחה, כי היא לא יודעת להגיד "לא, אני עייפה".

2. ה"לא" של חוסר ההסכמה: "לא, אני לא חושבת כמוך". היכולת להחזיק דעה נפרדת בתוך קשר בלי לפחד שהשוני יביא לפירוק.

3. ה"לא" של הפגיעה: "לא, זה פוגע בי; אל תדבר אלי ככה". זהו ה"לא" שמציב גבול מפני חדירה פולשנית או זלזול.

4. ה"לא" של חוסר הרצון הפשוט: "לא, אני פשוט לא רוצה". זהו ה"לא" הקשה מכולם, כי אין לו "צידוק" רפואי או לוגי, הוא פשוט ביטוי של רצון חופשי.

המחיר הבלתי נסבל כשהנפש והגוף מגישים את החשבון:

מעבר להתפרצויות תסכול, חרדה ודיכאון, הקושי להגיד "לא" ואובדן הסובייקטיביות מייצרים "מחירים" פסיכולוגיים ופיזיולוגיים נוספים שחשוב להכיר בהם. הנה כמה מהתוצאות המרכזיות שניתן לשלב במאמר כדי להעמיק את הבנת הקוראים:

1.    מחלות פסיכוסומטיות: כשהגוף אומר את ה"לא" שהפה חוסם

כאשר הסובייקטיביות נמחקת והקול מושתק, הסטרס הנפשי אינו נעלם אלא מחליף צורה. חוקרים ומטפלים רבים (כמו ד"ר גאבור מאטה בספרו "כשהגוף אומר לא") מצביעים על קשר ישיר בין הדחקה רגשית מתמשכת לבין הופעת מחלות כרוניות.

• סימפטומים גופניים: כאבי ראש כרוניים, בעיות במערכת העיכול, עייפות כרונית או כאבים בשרירים הם לעיתים קרובות הדרך של הגוף להציב את ה"גבול" שהאישה לא הצליחה להציב במילים. הגוף פשוט "קורס" כדי לייצר את המנוחה או את המרחק שהיא לא הרשתה לעצמה לבקש.

2.    שחיקה (Burnout) ואובדן חיוניות

אובדן סובייקטיביות הופך את החיים לרשימת מטלות אינסופית עבור אחרים.

• חיים כ"תגובה" ולא כ"יוזמה": האישה מפסיקה להיות זו שיוזמת ופועלת, והופכת למי שרק מגיבה לצרכים של הסביבה. זהו מצב של "סוללה ריקה" תמידית. החיוניות, היצירתיות והתשוקה נעלמות משום שאין "עצמי" (Self) שיזין אותן:  יש רק פונקציה שצריכה לתפקד.

3.    "פסיביות-אגרסיביות" ופגיעה באמון הזוגי

במקום התפרצות זעם גלויה, לעיתים ה"לא" המושתק יוצא בצורה של התנגדות שקטה.

• חבלה עצמית וסביבתית: שכחנות "מקרית", איחורים כרוניים, או הימנעות מאינטימיות.  אלו פעולות שנועדו להגיד "לא" מבלי לקחת עליו אחריות.  הבעיה היא שהתנהגות זו מייצרת מעגל של אשמה ותחושת קורבנות שמרעילה את הקשר הזוגי ומונעת מהכרה הדדית אמיתית להתקיים.

4.    אובדן הזהות וה"ריק" הפנימי (Depersonalization)

לאורך זמן, מי שאינה אומרת "לא", שוכחת מי היא באמת.

• העצמי הנעלם: כפי שדונלד ויניקוט תיאר במושג ה"עצמי הכוזב", האישה הופכת למעטפת של ריצוי.  כשמגיע הרגע שבו היא כבר יכולה לבחור, היא מגלה שהיא לא יודעת מה היא רוצה.  היא מרגישה כמו "זרה" בתוך חייה, כאילו היא צופה בסרט שבו מישהי אחרת משחקת את התפקיד שלה.

5.    הולכת שולל עצמית וקהות רגשית

כדי לשרוד בעולם שבו אי אפשר להגיד "לא", הנפש מפתחת מנגנון של "ניתוק".

• קהות: כדי לא להרגיש את הכאב שבביטול העצמי, האישה מפסיקה להרגיש בכלל. היא הופכת ל"רובוטית", מבצעת את המטלות בקפידה אך ללא רגש.   זהו מצב מסוכן שבו הקשר עם המצפן הפנימי מתנתק לחלוטין, מה שמקשה מאוד על תהליך הטיפול וההחלמה בשלבים הראשונים.

ושתי כמלכת איראן המודרנית

לו ושתי הייתה חיה היום בטהראן, היא כנראה הייתה האישה הראשונה שמסירה את החיג'אב בכיכר העיר.  ושתי היא האם הרוחנית של כל אישה שמבינה שהמחיר של "הסדר החברתי" הוא השתיקה שלה. כפי שמציינת בל הוקס,  הפטריארכיה היא מצב תודעתי שבו נשים לומדות להשקיט את עצמן כדי לא "להכעיס".

ה"לא" כארכיטקטורה של העצמי: צעדים ראשונים

מציאת הקול האישי היא תהליך של בנייה מחדש:

1. זיהוי ה"לא נעים לי": שימי לב מתי את מוותרת על צורך רק כדי להימנע מחיכוך.

2. מתן רשות למתח מתון:  הביני שהצבת גבול עשויה לעורר אי-נחת אצל האחר, וזה בסדר.

3. הפרדה בין צייתנות לבין אהבה:  ה"כן" שלך שווה משהו רק אם יש לך אפשרות להגיד "לא".

4. חיבור לרצון:  התחילי לשאול "מה אני מרגישה"?  במקום "האם הוא מרוצה?"

אם את מרגישה שהמילים נאבדו לך ושהסירוב הפך למשימה בלתי אפשרית, פנייה לטיפול מקצועי יכולה להיות הצעד הראשון למציאת ה"לא" שיציל את ה"כן" שלך.

ושתי לא ויתרה: היא מצאה את קולה, ודווקא בגלל זה יכלה להגיד "לא" . היא הרוויחה את הריבונות על חייה.  השנה בפורים, בואו נמצא את המילים שנאבדו לנו, ונזכור: המלכות האמיתית נובעת מהיכולת להחזיר לעצמנו את הסובייקטיביות שנגזלה.

(הערה: אמנם מאמר זה מתייחס לנשים, אך בהחלט אנו רואים כי התופעה של השתקת ה"לא" ואובדן הסובייקטיביות בתוך קשרים ובמשפחות סבוכות לא פוסחת גם על גברים).

מקורות

"ושתי" – הדר מנור: https://www.youtube.com/watch?v=3oAIDKkrSqU&list=RD3oAIDKkrSqU&start_radio=1

דונלד ויניקוט (Donald W. Winnicott) – העצמי הכוזב

ויניקוט פיתח את המושגים הללו במאמר קלאסי מ-1960.

• המקור: Winnicott, D. W. (1960). "Ego Distortion in Terms of True and False Self." In The Maturational

  Processes and the Facilitating Environment.

בעברית: "עיוות האני במושגים של עצמי אמיתי וכוזב" בתוך הספר עצמי אמיתי, עצמי כוזב (הוצאת עם עובד).

קרול גיליגן (Carol Gilligan) – הקול השונה ואתיקה של דאגה

גיליגן חוללה מהפכה בהבנת ההתפתחות המוסרית והפסיכולוגית של נשים.

• המקור: Gilligan, C. (1982). In a Different Voice: Psychological Theory and  Women's Development. Harvard University Press.

• בעברית:  בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית ופיתוח האישה (הוצאת ספרית פועלים)

ג'סיקה בנג'מין (Jessica Benjamin) – הכרה הדדית וסובייקטיביות

בנג'מין היא דמות מפתח בהבנת הדינמיקה של שליטה וכניעה ביחסים.

• המקור: Benjamin, J. (1988). The Bonds of Love: Psychoanalysis, Feminism, and the Problem of Domination. Pantheon Books.

• בעברית: כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה (הוצאת דביר).

בל הוקס (Bell Hooks) – פטריארכיה והשתקה

הוקס כותבת על הדרך שבה המבנה החברתי חודר לנפש פנימה.

• המקור: Hooks, B. (2004). The Will to Change: Men, Masculinity, and Love. Washington Square Press.  (ספר זה רלוונטי במיוחד גם להערה על גברים בסוף המאמר)

• מקור נוסף Hooks, b. (2000). Feminism is for Everybody: Passionate Politics.

סלבדור מינושין (Salvador Minuchin) – מבנים משפחתיים 

מינושין הוא אבי הטיפול המשפחתי המבני שהגדיר את המושג Enmeshment.

• המקור: Minuchin, S. (1974). Families and Family Therapy. Harvard University Press.

• בעברית: משפחות וטיפול משפחתי (הוצאת רשפים).

לואן בריזנדיין (Louann Brizendine) – הביולוגיה של המוח הנשי

מתמקדת בהבדלים הורמונליים ונוירו-ביולוגיים המשפיעים על תקשורת ויחסים.

• המקור  Brizendine, L. (2006). The Female Brain. Morgan Road Books

• בעברית: המוח הנשי )הוצאת מטר(.

אליס מילר (Alice Miller) – הדרמה של הילד המחונן

• בעברית: מילר, א' (1992). הדרמה של הילד המחונן והחיפוש אחר העצמי האמיתי. תל אביב: הוצאת דביר.

• במקור (גרמנית/אנגלית): Miller, A. (1979). The Drama of the Gifted Child: The Search for the True Self. Basic Books.

  הספר הזה הוא עמוד השדרה להבנת "הילדה הטובה". מילר מתארת שם כיצד ילדים בעלי רגישות גבוהה (אותם היא מכנה "מחוננים" מבחינה רגשית) לומדים לזהות את הצרכים הלא מסופקים של הוריהם ומסגלים לעצמם אישיות שנועדה לרצות אותם. תהליך זה מוביל לניתוק מהרגשות האמיתיים (כמו כעס או סירוב) ולבניית "עצמי כוזב".

גאבור מאטה (Gabor Maté) – כשהגוף אומר לא

לגבי הקשר הפסיכוסומטי בין הדחקה רגשית למחלות כרוניות.

• המקור Maté, G. (2003). When the Body Says No: The Cost of Hidden Stress. Knopf Canada.

• בעברית:  כשהגוף אומר לא: המחיר של סטרס נסתר (הוצאת מודן)

ברברה באסט  (Barbara K. Bassett) – מילתה של אנג'לה

באסט היא פסיכותרפיסטית ויועצת חינוכית. השיר שלה הפך לטקסט מכונן בקבוצות העצמה לנשים.

·       המקור: Bassett, B. K. (1993). "Angela's Word" in The Courage to Heal: A Guide for Women Survivors of Child Sexual Abuse (Ellen Bass & Laura Davis). הערה: השיר מופיע לרוב באנתולוגיות של טיפול וריפוי פסיכולוגי.